הישראלים הם מהמאושרים בעולם. כדאי שנשמור על זה

הכותבת היא חוקרת ומרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה, וכלת פרס ישראל לחקר הספרות העברית לשנת 2021

הצהרת העצמאות של ארה"ב מסתיימת בהכרזה על שלוש זכויות שניתנו לאדם מבורא עולם ולכן לא ניתנות לשלילה: חיים, חירות והשאיפה לאושר. הרדיפה להשגת אושר, שהיא חלק מההצהרה של אומה, נראית לנו הישראלים משונה. חיים - כן, חירות - כן, הלא באנו הנה כדי להיות עם חופשי במולדתו, אבל מה פתאום אושר שעליו מצהירים כזכות בסיסית? הלוא לא באנו ליהנות. באנו למלא חובות, מקסימום לשפר את החיים ולמנוע סבל ועוני, אבל מרדף אחרי אושר פרטי נשמע לנו אידאל נהנתני מוזר ומוגזם.

והנה, אף שאנחנו מדינה מוכת טרור ושכול, שהפלגנות והשסעים בתוכנו הולכים ומעמיקים, שיוקר המחיה הוא מהגבוהים בעולם, שאין שוויון בנטל, שהכיבוש הוא עננה הרובצת על חיינו, שהאיראנים המאיימים על קיומנו קרובים מאי-פעם לפצצה, שהחינוך לא מצליח להשיג את יעדיו - מפלס האושר של הישראלים הוא מהגבוהים בעולם. איך מתמודדים עם הדיסוננס הקוגניטיבי הזה? אולי משום שאושר ישראלי הוא מושג ייחודי שאין לו אח ורע בעולם.

לא נתפס

אומה שרוב תושביה הם צאצאי רדיפות, ייסורים ופחד מתמיד מרעב וממוות, שאבותיה זכו כמיעוט אתני ליחס מפלה, לפוגרומים ולהתנכלויות אכזריות, להשפלה ולרמיסת כבוד האדם, שההיסטוריה שלה והטקסטים שנוצרו על-ידה לאורך הדורות עוסקים בעיקר בזוועות ובדיכוי - אומה כזאת, כשהיא זוכה בעצמאות, בחופש ביטוי, בגאווה לאומית, ביכולת להכתיב מהלכים פוליטיים, חברתיים, והיסטוריים ולבקר אותם - זה לא נתפס אצלה כדבר מובן מאליו.

הגֵנים שלנו, גם בשעות משבר וכאב, תסכול ואכזבה, אומרים אבל "זה שלנו", "זה באשמתנו", "זה בכוחנו לשנות", "זה לא מעבר להרי החושך", "זה כאן בתוכנו". אם תוססים בנו כוחות של חיים ועשייה, ואנחנו חופשיים לומר את אשר אנחנו חושבים ולהתנהג כפי שחונכנו - אז כל זה מיתרגם בתוכנו, גם אם איננו מודעים לכך, לאושר.

ואולם לנוכח חוסר שוויון כלפי מיעוט החי בתוכנו, כשמחלוקות שאינן לשם שמים עושות שמות בסולידריות שלנו ובהרגשת השותפות והלכידות הידועות שלנו, כשממשלה מתפרקת בשל ויכוח זוטא על הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח, כשאנו עומדים מנגד כשמעשים שהדעת אינה סובלת נעשים באוקראינה, שאם נרצה או לא נרצה, מזכירים לנו את מה שעשו לנו אך לפני 80 שנה - הרגשת האושר מתפוגגת.

ככל שאנחנו מתרחקים משורשי ההצדקה להקמת המדינה על אדנים של עזרה לזולת, ערבות הדדית ויחס הוגן ונדיב לזר בתוכנו, ככל שאנחנו נדמים לעולם השותק מול זוועות הנעשות לא רחוק מאתנו ומתבצרים בהצדקת שתיקתנו - כך האשמה המחלחלת אל תוכנו מעכירה את האושר. מלחמה הרי מוציאה מהאדם את הרוע והאכזריות אבל גם את היופי והטוב, ואם איננו מתייצבים ברגע המתאים ובאופן מוחלט וחד-משמעי בצד היפה והטוב - מועקה גדולה תלויה מעלינו כחרב מתהפכת.

לשמור מכל משמר

יש לנו ארץ נהדרת, אומרת הקלישאה באירוניה המהולה בתום-לב. מאפיינים כמו סולידריות חברתית, פתיחות, הרגשה משפחתית של שותפות גורל, הרגשת חזקה של שייכות, גורמים לאדם אושר. מה עוד שיש לנו מערכת בריאות מהטובות בעולם, חקלאות משגשגת, כלכלה יציבה, ספרות מורכבת ותרבות ייחודית ומקורית. אנחנו אומת סטרט־אפ, וחיים בתוכנו מדענים וממציאים ומוחות מבריקים. מאוד מוצל משריפה הקמנו מדינה שיש בה עולם ומלואו.

גם האקלים והגיאוגרפיה לצדנו: יש לנו שמש בוהקת, שמיים כחולים, חוף ים ארוך וחם, שרשרת הרים יפהפייה, מדבר אוצר סודות ואוצרות. יש לנו עיר קיט דרומית ששמה אילת, כנרת, ירדן וים המלח, לבלוב ופריחה בבקעה ובהר ועונה ארוכה משוחרת מממטרים שאפשר לנצלה לפעילות ענפה ובריאה בחיק הטבע.

איך זה שאת הנס הזה של שיבתנו לארץ אבות והקמת מדינה ריבונית עם צבא חזק, אנחנו במו-ידינו מקלקלים, ואת פוטנציאל האושר הגבוה בעולם אנחנו מחמיצים? חיים, חירות ושאיפה לאושר חייבים להיות נר לרגלינו, ואל לנו לשלול אותם מעצמנו ומזולתנו.

את מפלס האושר שלנו - שהוא מהגבוהים בעולם, גם אם לא דווקא על כך התכוונו שתהיה גאוותנו - עלינו מכל משמר לשמר.