הכלכלן הכוכב תומס פיקטי משנה גישה ומדגיש: "העולם היום יותר שוויוני"

לפני חמש שנים נפגשתי לראיון עם שמואל חרל"פ, בעל השליטה ביבואנית הרכב כלמוביל, ומי שהיה גם המשקיע הפרטי הגדול ביותר במובילאיי, טרם מכירתה במיליארדים לאינטל. חרל"פ, במילים אחרות, הוא בין האנשים העשירים בישראל. כשהראיון הגיע לנושא המיסים, חרל"פ בחר במפתיע לדבר על אחד מהספרים המדוברים ביותר של אותן השנים, הון במאה ה־21 (Capital in the Twenty First Century), אותו חיבר חוקר אי השוויון הנודע תומס פיקטי.

פרופ' פיקטי, המלמד בין היתר בבית הספר לכלכלה של פריז, הוכתר באותן שנים כ'כוכב רוק כלכלי'. בספר שלו, שהיה לרב מכר עולמי בלתי צפוי, הכלכלן הצרפתי תיעד את הזינוק באי השוויון, וגם הציע פיתרון: מס על העושר. חרל"פ היה בעד. "פיקטי צודק", כך הסביר לי בזמנו. "צריכים מס על העושר, בהחלט. אבל אני אגיד יותר מזה, מס ירושה הוא מס צודק. הוא מחלק מחדש את העושר".

ואז הגיעה ההסתייגות: "הבעיה היא שהוא לא יעיל, כי ברגע שבעלי הון שומעים 'מס ירושה', הם ישר בורחים למקלטי מס שמקבלים אותם בברכה, פליטי יאכטות ומטוסים פרטיים. אז כל זמן שאין אסדרה עולמית בעניין, מס עיזבון מזיק לחברה, כי ההון בורח. ואתה לא רוצה שהוא יברח". בקיצור, חרל"פ היה בעד מס עיזבון, בשיעור של 10־20 אחוז, "אבל רק אם הוא יעבוד. והוא לא יעבוד בגלל הגלובליזציה".

בזמנו, העמדה הזאת נראתה לי כסוג של הליכה על חבל: לתמוך במס ואז להסביר מיידית למה הוא לא יעבוד. אבל הסבר דומה, מפורט ונלהט הרבה יותר, אפשר למצוא גם בספר החדש של תומס פיקטי בעצמו. מאז שנות השמונים, כותב פיקטי, מדינות העולם חתמו על שורה של הסכמים שבליבם זרימה חופשית של הון ברחבי הגלובוס. המשמעות היא ששחקנים שהתעשרו במקום אחד יכולים "להעביר בהינף עט או בקליק על עכבר את הנכסים שלהם למחוז שיפוט אחר" - מבלי שהמדינות מסוגלות לעקוב אחרי ההון הזה ולמסות אותו באופן הוגן. וכך במקום למסות מיליארדרים ותאגידי ענק, הן מגישות את החשבון "למשלמי המסים מהמעמד הבינוני והנמוך, שהיה להם את הטעם הטוב להישאר בשקט במקומם". התוצאה, כותב פיקטי, היא שבקרב "המעמדות שלא מזיזים את הנכסים שלהם ממקום למקום" נוצרת "תחושת נטישה, ושנאה של הגלובליזציה". זה המצב שפיקטי היה רוצה לשנות, באמצעות מס עולמי על העושר - צעד אחד מבין שורה ארוכה של הצעות לשינוי השיטה, שחלקן מרחיקות לכת בהחלט.

פיקטי חושב שזרימת ההון בעולם מסכנת את הלגיטימציה של מדינת הרווחה ומערכת המס. מעל הניתוח הזה, שעוד נשוב אליו, מרחף בבירור צילם של אירועים שהתרחשו מאז פרסם את ספרו המפורסם ב־2014: ניצחונו של טראמפ בבחירות 2016, הברקזיט ומחאת האפודים הצהובים בצרפת. ולניתוח הזה פיקטי מצרף נתונים. למשל עושר: בשנת 2020, האחוזון העליון במולדתו צרפת החזיק לא פחות מ־24.4% מכלל העושר במדינה, בעוד שחמשת העשירונים התחתונים, כלומר מחצית מהאוכלוסייה, מחזיקים רק 6 אחוזים. או למשל הכנסות: ב־2020 הגיעו 45.6% מההכנסות באמריקה אל העשירון העליון, כמעט פי שלושה מאשר חמשת העשירונים התחתונים, שגרפו רק 13.2% מכלל ההכנסות.

כיום, בשנת 2022, אחרי החשיפה האדירה לה זכו המחקרים של פיקטי ועמיתיו, ואחרי שגם מוסדות כמו קרן המטבע החלו לעסוק באי שוויון, הנתונים האלה עשויים להישמע מוכרים. גם ההצעות להטלת מס עושר עולמי עומדות על השולחן מזה זמן. אבל בספר האחרון של פיקטי בכל זאת יש חידוש: כאשר פיקטי פרץ ללב השיח הציבורי עם הנתונים שלו, הוא היה לנביא זעם המבשר את חזרתנו לעולם של שושלות עושר העובר בירושה. אלא שעכשיו, הוא מציע זווית קצת שונה, או לפחות טון אחר ומפתיע. בתמונה שהוא משרטט כיום המגמה הבולטת היא לא אי שוויון - אלא דווקא שוויון שהולך וגדל. זה ברור כבר משם הספר שיצא לאור באנגלית באפריל: "קיצור תולדות השוויון".

  

"לאורך ההיסטוריה היתה תנועה ארוכת טווח ליותר שוויון חברתי, כלכלי ופוליטי", מדגיש פיקטי כבר בפסקה הראשונה. הספר נכתב, הוא מסביר, לאור בקשות קוראים לטקסט קצר ונגיש יותר (שלושת הספרים הקודמים שלו, הוא מודה באשמה, מנו כאלף עמודים כל אחד). ועדיין, זו לא רק גרסה מתומצתת של אותם חומרים. גם אם הממצאים העיקריים בספר החדש מוכרים ממחקריו הקודמים, המסגור הפעם שונה. "המצעד לעבר השוויון", כותב פיקטי, "עדיין נמשך".

הנוסחה המפורסמת נעלמת

כדי להבין את החידוש בספר הנוכחי של פיקטי כדאי לחזור לשני המרכיבים העיקריים שהקנו לו את הפרסום העולמי, הראשון הוא הנתונים. כאשר פיקטי פרץ לתודעה הציבורית לפני מעט יותר מעשור, סביב המשבר הפיננסי של 2008, המחקר הראשוני שהקנה לו פרסום היה על אי השוויון בהכנסות בארה"ב. זה היה נושא שלא ניצב בלב השיח בתחילת שנות האלפיים, והממצאים של פיקטי, יחד עם שותפו למחקר עמנואל סאיז, היו מרעישים.

לפי המחקר, אחרי תקופה של אי שוויון נמוך יחסית בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, אי השוויון בהכנסות בארה"ב החל לטפס בחזרה בעשורים האחרונים, עד שהגיע לרמות שלא נראו מאז 1929. בניגוד להבטחות על שגשוג שיגיע לכל, כך הסביר לי פיקטי בזמנו, "מאז אמצע שנות השבעים ועד 2007, שני שלישים מהצמיחה בארצות הברית, בכל שנה, הלכו לעשירון העליון, ולמעשה בעיקר למאיון העליון".

במחקר הזה פיקטי הצליח לבטא במספרים תחושה שהטרידה רבים, בוודאי בתקופה שאחרי המשבר הפיננסי. הנתונים שלו, לפיהם רבע מההכנסות בארה"ב מגיעות לידי המאיון העליון, או ה-1%, היו הבסיס לסיסמה 'אנחנו ה-99%' של מפגיני מחאת אוקיופיי וול סטריט ב־2011. בהמשך, בספרו הון במאה ה-21, פיקטי עבר מההכנסות אל העושר - וגם שם הממצאים שלו היו פוקחי עיניים, והעידו על היפוך מגמה מאז תחילת שנות השמונים, וריכוז עושר גובר והולך, בעיקר בארה"ב. החברה המערבית, הזהיר פיקטי, "נסחפת לכיוון של אוליגרכיה".

הנתונים המספריים שפיקטי אסף בעבודה מאומצת, בעזרת צוות חוקרים בינלאומי, היוו בפני עצמם הישג עטור שבחים. אבל מעבר לנתונים, פיקטי הציג עוד ממצא עקרוני ומהדהד אותו כינה "החוק הבסיסי של הקפיטליזם". לאורך השנים, כך מלמד הדפוס שמסתמן מבעד לנתונים, ההון (למשל מניות, אגרות חוב, נדל"ן) גדל בדרך כלל בקצב מהיר יותר מזה של הכלכלה בכללותה. פיקטי הציע נוסחה שהפכה למפורסמת: R, כלומר התשואה על ההון, גדול מ-G, קצב הצמיחה. והמשמעות היא שבעלי ההון מתעשרים מהר מהשאר. "הנטייה של התשואה על ההון להיות גבוהה יותר מקצב הצמיחה היא כוח רב־עוצמה שיכול להוביל לרמות גבוהות מאוד של אי־שוויון", הסביר לי בעבר.

אבל המסר הנוכחי של פיקטי שונה - גם לגבי הנתונים, וגם לגבי המגמה הכללית. "לפחות מאז סוף המאה השמונה עשרה, היתה תנועה היסטורית לקראת שוויון", הוא כותב. "העולם של תחילת שנות ה-2020, ולא משנה עד כמה הוא נראה לא צודק, הוא עדיין שוויוני יותר מזה של 1950, או 1900 - שבעצמם היו במובנים רבים שוויוניים יותר מאלה של 1850 או 1780". כלומר, גם אם נרשם גידול באי השוויון במערב בעשורים האחרונים, לא חזרנו לרמות אי השוויון של המאה ה-19, ובהסתכלות שהיא מספיק ארוכת טווח, עדיין אפשר לראות התקדמות.

זו תמונה מורכבת: במאה החולפת, שיעור העושר המוחזק בידי האחוזון העליון בצרפת נחתך בחצי, לא פחות - אבל הוא עדיין גבוה פי כמה מהעושר המוחזק בידי חמשת העשירונים התחתונים, וזאת למרות שבהגדרה מספר האנשים שהם כוללים הוא פי 50 מאשר המאיון העליון.

ואילו כאשר מרחיבים את היריעה למבט עולמי, הסיפור שוב משתנה. לאורך המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, כשאימפריות אירופאיות שלטו על חלקים ניכרים מהעולם, אי השוויון בהכנסות בין המדינות העשירות לעניות הלך והתגבר, עד שהגיע לשיא והתייצב. בהמשך, בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, עידן הזהב של מעמד הביניים עליו מתרפקים במערב, אי השוויון בין המדינות העשירות לעניות נותר בשיא. רק מאז שנות התשעים, בעידן הגלובליזציה, הוא החל לרדת. מהבחינה הזאת, אי השוויון בעולם דווקא בירידה. אבל יותר מכך: יש עוד מדדים לקידמה האנושית מעבר לאי השוויון בהכנסות ובעושר, כמו למשל השכלה ובריאות. גם תוחלת החיים וגם האוריינות, מדגיש פיקטי, נמצאים בשיפור מתמיד, ורשמו זינוק כביר מתחילת המאה העשרים.

הדינמיות של ההון

ומה לגבי התשואה על ההון שגדולה יותר מהצמיחה? ב-2020, רגע לפני הקורונה, פרסמנו כאן ב-G, ראיון נרחב עם פיקטי על ספרו הקודם, "קפיטל ואידיאולוגיה'', שממנו נעדר כל זכר לנוסחה המפורסמת, R>G. פיקטי הסביר לי אז שהדברים הרבה יותר מסובכים משלקח בחשבון בתחילה. כדי שאפשר יהיה לדבר על 'תשואה על ההון', צריך שתהיה בכלל אפשרות להחזיק הון, וצריך זכויות קניין שמעוגנות בחוק - ואלה דברים שהתפתחו עם השנים ("לקחתי את זה כמובן מאליו").

את אותו קו מחשבה אפשר למצוא גם בספר הנוכחי - גם אחרי המהפכה הצרפתית, שהביאה לכאורה את בשורת השוויון לצרפת, פיקטי מציין שנשים לא נהנו מאותן זכויות פורמליות במכירת רכוש או פתיחת חשבון בנק, לשוכרי דירה לא היו כמעט הגנות, ועד אמצע המאה ה-19, סטטיסטיקות של רכוש כללו גם עבדים. ההון שעליו אנחנו מדברים עבר לא מעט תהפוכות. וזה חלק מרכזי בטיעון של פיקטי: הוא היה רוצה שהבעלות על ההון תמשיך להתפתח בעתיד, ותהפוך להרבה יותר דינמית.

 מחאת האפודים הצהובים. ב-2020 האחוזון העליון בצרפת החזיק כמעט 25% מכלל העושר במדינה / צילום: Reuters, Brian Arnaud

ויש שינוי נוסף שניתן לזהות אצל פיקטי: בתחילת דרכו, הנטייה שלו לתאר את חלוקת ההכנסות והעושר באמצעות עשירונים ואחוזונים זכתה להרמת גבה בקרב עמיתיו. עכשיו, נראה שפיקטי אימץ בעצמו את הז'רגון שלהם, לפחות חלקית, כשהוא עושה זאת באמצעות פילוח מרתק של הבעלות על נכסים בצרפת: נכון ל-2020 לחמשת העשירונים התחתונים שהם "המעמד המוחלש" יש מעט מאוד חסכונות; בארבעת העשירונים הבאים נמצא "מעמד הביניים", שעיקר ההון הוא הנדל"ן שבבעלותו. ואילו העשירון העליון, או "המעמד הגבוה", מתחלק לשניים - אחוזונים 91־99 הם "המעמד העשיר", שמחזיק בתמהיל של נדל"ן, נכסים עסקיים ונכסים פיננסיים, ואילו האחוזון העליון הוא "המעמד הדומיננטי", שעיקר הנכסים שלו הם נכסים עסקיים ובעיקר מניות ואגרות חוב.

התאמה לעידן הגלובליזציה

הדגש החדש של פיקטי על שוויון, וגם התמונה המורכבת יותר שהוא מנסה לשרטט, עשויים להיות פחות אטרקטיביים ומשלהבים. אלה לא מסרים שאפשר לצאת איתם לכיכרות. יותר מכך: עשוי להיות בהם אפילו משהו מתסכל. העובדה שאי השוויון בין צפון העולם לדרום העולם הצטמצם בעשורים האחרונים לא תנחם במיוחד את מי שההכנסה שלו עומדת במקום. למעשה, התסכול מההתפתחויות האלה הוא כנראה חלק מהרקע לעלייתו של טראמפ ולהצבעת הברקזיט.

אבל פיקטי לא רוצה להיות נביא של אי שוויון בלתי נמנע. המסר שלו הוא ששינוי אפשרי. ולא רק זה, אלא שהסיפור הגדול של המאות האחרונות הוא של קידמה ושינוי. גם אם הוא היה כרוך במשברים וגם אם הרגעים שבהם נרשמה התקדמות לעבר שוויון קרו אחרי התרסקות הבורסות והשפל הגדול או מלחמת העולם השנייה.

 קניון בשנגחאי. שאר העולם סוגר פערים מול המערב / צילום: Reuters, Zhou Junxiang

איך ייראה השינוי הזה? במידה מסוימת, התשובה של פיקטי היא: עוד מאותו דבר. וביתר פירוט, הוא מאמין שמדינת הרווחה, והמיסוי הפרוגרסיבי שמימן אותה, הם אלה "שאפשרו את התנועה לעבר שוויון, קידמה אנושית ושגשוג במהלך המאה העשרים" (בדגש על פרץ הצמיחה שהביאה איתה התרחבות מערכת החינוך והעלייה ברמת ההשכלה בארה"ב ובהמשך גם באירופה). ולכן מה שנדרש עכשיו הוא לקחת את מדינת הרווחה ואת המיסוי הפרוגרסיבי צעד אחד קדימה.

אבל, פיקטי מדגיש, זה לא מקרה שחזון השוק החופשי של רייגן ותאצ'ר, יחד עם עליית הגלובליזציה, גברו על מדינת הרווחה. כדי לבנות קואליציה שתתמוך בה דרוש חזון חדש ונרחב יותר, כולל התאמה לעידן הגלובליזציה. במציאות הנוכחית, "העשירים ביותר מצליחים לעיתים לשלם שיעורי מס אפקטיביים נמוכים יותר מאשר מעמד הביניים והמעמד הנמוך, וחברות גדולות מצליחות לעיתים קרובות לשלם שיעורי מס נמוכים יותר מחברות קטנות ובינוניות". לפי פיקטי, המצב הזה עלול לסכן את עצם הנכונות הפוליטית לתשלום מס, ואת ה"לגיטימיות של שיטת הסולידריות החברתית" עצמה. ולכן ניסוח מחדש של חוקי המס הבינלאומיים היא עניין "קריטי".

בתחילת שנות התשעים, פיקטי חזר מזועזע מביקור ברוסיה שאחרי נפילת ברית המועצות. עכשיו, הוא דוחה על הסף את הרעיון של ניהול ריכוזי של הכלכלה על ידי המדינה. אם הקומוניזם מציע גם פחות חופש פוליטי וגם פחות רווחה חברתית וכלכלית, הוא כותב, "אז מה הטעם?".

בשלב הזה פיקטי נוטש את כובע ההיסטוריון הכלכלי ואשף הסטטיסטיקה, ועובר להציג שורה ארוכה של הצעות לארגון מחדש של הכלכלה. במישור הפרקטי, הוא מציע צעדים כמו מס על העושר, מענקי הון מהמדינה לכל אזרח, מרשם נכסים גלובלי, פיצויים למושבות קולוניאליות לשעבר ועוד. התוצאה, כפי שפיקטי מסכם בסוף הספר, אמורה להיות לא פחות מאשר "סוציאליזם דמוקרטי ופדרלי, מבוזר והשתתפותי, אקולוגי ורב תרבותי, המבוסס על הרחבת מדינת הרווחה והמיסוי הפרוגרסיבי, שיתוף כוח במיזמים עסקיים, פיצויים פוסט־קולוניאליים, מאבק נגד אפליה, שוויון חינוכי, כרטיס פחמן, דה־קומודיפיקציה הדרגתית של הכלכלה, תעסוקה מובטחת וירושה לכל, הפחתה דרמטית של אי שוויון מוניטרי, ושיטת בחירות ותקשורת שלא נשלטות על ידי כסף".

הדרך לשינוי עוברת במשבר

אם "בהון במאה ה-21" פיקטי התייחס להצעתו למס העושר העולמי כאוטופיה שימושית, הרי שרשימת המכולת הנוכחית שלו עשויה להיראות שאפתנית וגדושה עד כדי חוסר רלוונטיות (אם כי, צריך לציין שרבות מההצעות שלו עלו לדיון ציבורי בשנים האחרונות בנפרד זו מזו, ובגרסה מרוככת יותר - החל ממס עושר, דרך מענקי הון לאזרחים, ועד מגבלות על זרימת ההון בעולם).

אבל, פיקטי מזכיר, גם מדינת הרווחה כפי שהתקיימה במערב ב-1980 הייתה רחוקה מאוד מהשיטה ששררה בשנת 1910 - כך שלא מופרך לחשוב שהשיטה עוד תשתנה באותה מידה עד 2050. ומה שעשוי להוביל לשם, כאמור, הוא משברים: פיקטי מזכיר את משבר האקלים, וגם את התחרות מול המודל הסיני בתור גורמים אפשריים שיביאו לשינויים תפיסתיים. אם כי, הוא מודה, יכול להיות שהדרך לשם תעבור קודם ב'נאו־לאומנות' סטייל טראמפ או הברקזיט, או בלאומנות נוסח ברזיל, טורקיה, או הודו.

הכלכלנית דיאן קויל, בביקורת שפרסמה על הספר ב"פיננשייל טיימס", מבקרת את פיקטי על כך שהוא לא מפרט איך אנחנו אמורים לעבור למצב של 'סוציאליזם דמוקרטי ומבוזר'. להבנתה, נראה שפיקטי חושב שצריך להציג אידיאולוגיה משכנעת, וזה יספיק. אבל אפשר גם להבין את פיקטי אחרת: נראה שהחזון שלו הוא בעיקר הצעה שנועדה לגרום לקוראים להבין שיש מרחב לשינוי. כשהוא מדבר על 'סוציאליזם השתתפותי', כותב פיקטי, יש לו יעד אחד: "להדגים את המגוון האדיר של השיטות הכלכליות האפשריות". הוא לא טוען שהשיטה שהוא מציע היא "משהו שאפשר לארגן בקלות בחודש הבא". במקום זאת, פיקטי מסביר, הוא מבקש להזכיר ש"השיטה המשפטית, התקציבית, והחברתית" עברה שינויי ענק מאז 1780 ועד ימינו - "והתהליך הזה לא הולך להפסיק פתאום עכשיו".