זה שמוכר וזה שמחכה: מה מניע משקיעים בתקופה של ירידות בשווקים

הכותב הוא מבעלי בית ההשקעות מיטב דש, שבו מנוהלות, בין השאר, גם קרנות נאמנות. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק

מאז שנת 2009, חודשים ספורים לאחר שיא המשבר הכלכלי והפיננסי הגדול של 2008, שוקי המניות בעולם מצויים במגמה מתמשכת של גאות, ששילשה, ריבעה ואף יותר את שוויים. כך גם אירע לשוקי איגרות החוב הממשלתיות והקונצרניות, אם כי, כמובן, באופן מתון הרבה יותר.

גאות זו היטיבה עם כל מי שהשקיע בשווקים האלה באופן עקבי, בין שעשה זאת באופן ישיר ובין שעשה זאת באמצעות מכשירי ההשקעה הרלוונטיים, הן אלה של הטווח הבינוני, ובראשם קרנות הנאמנות, והן אלה של הטווח הארוך, קרי, קופות גמל וקרנות פנסיה.

ואולם, גם במהלך הגאות, החריגה מאוד באורכה, היו כמה וכמה משברים שגרמו בזמן אמת לירידות חדות מאוד בשוקי המניות, גם אם הן התבררו בדיעבד כזמניות בלבד ולאחריהן המשיכו שוקי המניות במרוצתם כלפי מעלה.

הדבר קרה ב-2011, סביב סוגיית חובותיה של יוון והחששות מפני פירוק שוק האירו; זה קרה ב-2015 סביב המשבר בסין; ב-2018 סביב העלאת ריבית הפד בדצמבר של אותה שנה; ב-2020 סביב פרוץ משבר הקורונה בפברואר-מרץ; וזה קורה בימים אלה סביב פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, הקשחת המדיניות המוניטרית (העלאת הריבית בעיקר) ברחבי העולם.

בכל אחד מן האירועים הגדולים, יותר או פחות, וברובם מפתיעים, שוקי המניות המרכזיים בעולם ירדו בשיעורים שנעו בין 15% ל-40%.

התשואות החיוביות הופכות לפתע לשליליות

לפתע, התשואות החיוביות מאוד שהניבו קרנות הנאמנות, קופות הגמל וקרנות הפנסיה עבור המשקיעים, הפכו לשליליות לאותו פרק זמן של המשבר. לגבי חלק מן המשקיעים זה נתפס כלא נעים, אך גם לא נורא, בעוד שלגבי משקיעים אחרים זו הייתה חוויה מזעזעת של "נורא ואיום".

התפיסות השונות והמנוגדות האלה גרמו להבדל ניכר בין שני סוגי המשקיעים האלה גם מבחינת התגובה המעשית שלהם. הראשונים אמרו לעצמם שהמשבר והנפילות הם זמניים, וכמו במשברים קודמים, המניות תחזורנה לעצמן ותמשכנה לעלות, ולכן הם לא יעשו דבר, לא ימכרו מניות, יתנו לגל הזה לעבור מעל ראשם, והנועזים שביניהם אף ניצלו את הירידות כדי להגדיל את השקעותיהם במניות. לעומתם, האחרים נכנסו ללחץ ומיהרו למכור מכל הבא ליד, מחשש שערך המניות שברשותם ימשיך לרדת.

כולם שונאים להפסיד - בזה אין הבדל

מה גורם לשוני הזה בתפיסת המציאות ובתגובה שנובעת ממנה? ברור שיש הבדל בין המנטליות של משקיעים שונים. יש שונאי סיכון ויש אוהבי סיכון, כולם שונאים להפסיד, וכולם (בהכללה) גם שונאים לממש את הפסדיהם. אבל כאמור, יש את אלה שנלחצים, ומוכרים את מניותיהם דווקא בזמן משבר, ולא עולה בדעתם למכור את המניות כשהן במרוצה כלפי מעלה.

זה קורה בעיקר למשקיעים המנוסים פחות, שתיק ההשקעות שלהם לא תואם את החסינות המנטלית שלהם, כלומר, אלה שתיק ההשקעות שלהם מייצג סיכון גדול מדי עבורם.

כל עוד שוק המניות עולה הם מרוצים, ואינם נותנים דין וחשבון לעצמם, אך ברגע שהם חווים משבר, ונפילות שהם לא מורגלים בהן, הם נשברים.

אי-ההתאמה של תיק ההשקעות יכולה להיות גם כלכלית ולא רק מנטלית, וזה מעצים את תגובותיהם. כלומר, הם לקחו סיכון גדול מדי בתיק ההשקעות שלהם למרות שאין להם היכולת הכלכלית לספוג הפסדים. הם עשו זאת מתוך הרצון להרוויח יותר, אולי אפילו מבלי דעת, והמשבר חשף את הסיכון המוגבר שהם נטלו. לעומת זאת, ישנם המשקיעים המנוסים, שכבר עברו משבר אחד או שניים, ופיתחו סוג של חיסון טבעי.

ההבדל בין תגובות משקיעים שונים אינו נובע רק מנתוניהם האישיים, אלא גם מסוג החיסכון שלהם.

משקיעים עם חיסכון לטווח קצר-בינוני ומשקיעים לטווח ארוך נבדלים מאוד בשאלה מה לעשות עם החסכונות שלהם. בכל אחד מן המשברים שלאחר המשבר של 2008 הייתה יציאת כספים מסיבית מקרנות הנאמנות, שהציבור רואה בהן השקעה לטווח קצר-בינוני, לעומת יציאה מינורית מקופות הגמל או קרנות הפנסיה, שבאופן טבעי נתפסות כחיסכון לטווח ארוך.

זה בלט מאוד במשבר הקורונה לפני כשנתיים, כאשר מקרנות הנאמנות יצא סכום עתק של יותר מ-40 מיליארד שקל בתוך פרק זמן קצר של כחודש, ותעשיית הקרנות צנחה בשווי הנכסים שלה ביותר מ-100 מיליארד שקל, כמעט שליש מנכסיה. לעומת זאת, מקופות הגמל, ועוד יותר מקרנות הפנסיה, כמעט לא הייתה יציאת כספים, ולכל היותר היה מעבר כספים בסכום נמוך ממסלולים עם רכיב מניות גבוה למסלולים עם רכיב מניות נמוך.

פיגור טכנולוגי שמשרת את המשקיעים

ממה זה נובע? ראשית, מההתייחסות האפריורית השונה של המשקיעים, שרואים בחיסכון בקופות הגמל ובקרנות הפנסיה מכשיר להבטחת עתידם לאחר פרישה, ולכן יש לעשות הכול כדי לא לפגוע בחיסכון הזה.

שנית, ישנה סיבה מעניינת שמאירה פן נוסף. למכור קרן נאמנות זה קל מאוד. כל מה שזה דורש זה לחיצה על מקש במחשב, או לכל היותר, שיחה קצרה עם היועץ/יועצת בבנק. לעומת זאת, למשוך כסף מקופת גמל/קרן פנסיה, מעבר למחסום הפסיכולוגי, זה תהליך שדורש מאמץ מסוים וגם זמן של כמה ימים, מה שמאפשר שיחת שכנוע מצד הגוף שממנו עומדים הכספים לצאת, וזמן למחשבה שמא מדובר בטעות.

מה עדיף על מה? האם זו הקלות של מכירת קרנות נאמנות והשגת נזילות מיידית, (והנזילות הזו היא מהעקרונות היסודיים של שוק הון באשר הוא), או דווקא הקושי, היחסי כמובן, במימוש ההשקעה בקופות גמל לטובת מחשבה שנייה, ועל חשבון הנזילות?

הניסיון עד היום, לפחות בעשור האחרון, מראה שהיתרון מסור דווקא למחשבה השנייה, למרות קדושת הנזילות. לטכנולוגיה הפיננסית יתרונות רבים, אבל היא עלולה גם להכשיל את המשקיעים. מידע בזמן אמת, ויכולת להגיב אליו באפס זמן - לכאורה הטוב שבכל העולמות - גורמים למשקיעים, כך מתברר, לגרום לעצמם נזקים בלתי הפיכים, בעוד שהטכנולוגיה המפגרת יותר בעולמות החיסכון ארוך-הטווח, מונעת מהם לעשות שטויות.