הסנטימנטים והאינטרסים: את מי בכלל מעניינת אוקראינה

ב-22 בדצמבר 1989, שרי החוץ של הקהיליה האירופית (שעדיין לא נקראה "איחוד") ושל הליגה הערבית נועדו בפריז, כדי לחדש דו-שיח שפסק שש שנים קודם. אל המושב הגיעה פתאום הידיעה מבוקרשט, שהתקוממות עממית (זה היה הרושם הלא מדויק) עתה זה הפילה את זקן רודני אירופה והאבסורדי מכולם, ניקולאי צ'אושסקו של רומניה.

המשתתפים האירופיים קמו על רגליהם, והריעו. המשתתפים הערביים נשארו ישובים בפנים חתומות. היה קשה לחשוב על רגע מאלף יותר ביחסים הבין-לאומיים. דיקטטורות קומוניסטיות התחילו ליפול בזו אחר זו במזרח אירופה. חודש וחצי קודם התמוטטה חומת ברלין. חצי שנה קודם, סין התקרבה למהפכה. באפריקה התחילו לנשב רוחות חדשות. בחלל ניסרו דיבורים אופוריים על נצחון הדמוקרטיה הליברלית ("סוף ההיסטוריה").
הרודנים הצבאיים והעריצים המורשתיים של המזרח התיכון לא התרשמו. גורלם של ניקולאי ושל ילנה צ'אושסקו העביר רטט של פחד בגוום של מלכים, נסיכים ונשיאים-לכל-החיים.

הם חששו כי בעולם החד-קוטבי החדש, זה של "מעצמת-העל היחידה", המערב יגיד להם איך לנהל את אחוזותיהם.

יעברו 20 שנה לפני שהמזרח התיכון ינסה לחקות את המופת של דצמבר 1989. אנחנו יודעים איך הסתיים "האביב הערבי".

השמחה לאיד

שלושים שנה ויותר לאחר האופוריה המערבית, והחרדה הכמעט כללית שהיא עוררה באסיה ובאפריקה, באה פלישת רוסיה לאוקראינה, והפכה את היוצרות. הפעם, חרדה עמוקה מילאה את אירופה, וקורת רוח מילאה את לבם של שליטים סמכותניים בשאר העולם.

הם לא התעניינו בפרטים. העזתו של פוטין הצטיירה בעיניהם כאקט ההדחה של "מעצמת-העל היחידה". העונג היה בדרך כלל דיסקרטי, טבול ברטוריקה מתחסדת, אבל אחדים התקשו לכבוש את השמחה לאיד.

נתוני ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם לא שיקפו נאמנה את מצב העניינים הזה. העצרת אמנם הצביעה ברוב גדול לגנות את רוסיה. אבל 40 ארצות ויותר, בהן שתי המאוכלסות ביותר, ושתיים משלוש המוסלמיות הגדולות ביותר, נמנעו מהצבעה. הרוב הגדול של הארצות הלא-אירופיות שתמכו בגינוי עשו כן יותר כדי לצאת ידי חובה. סוף סוף, רוסיה הפרה את מגילת האו"ם, שהיא היתה אחת ממייסדותיו.

אבל הן סירבו לחדד את שיני הסנקציות שהמערב יזם. לא רק סין הטוטליטרית, האנטי-אמריקאית, עשתה כן, אלא גם הודו הדמוקרטית, האנטי-סינית; ולא רק שותפות ותיקות של רוסיה עשו כן, אלא גם שותפות פוליטיות ואסטרטגיות של ארה"ב, כמו פקיסטן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות.

ארה"ב ובעלות בריתה לא הצליחו לכונן קואליציה רב-יבשתית, רב-אתנית ורב-דתית נגד רוסיה. פירושו של דבר שתוחלת החיים של מכונת המלחמה הרוסית ארוכה בהרבה ממה שהסנקציות נועדו להשיג.

מחוץ לאירופה, לצפון אמריקה ולאוקיאניה (אוסטרליה, ניו זילנד), ארצות להוטות להוסיף ולעשות עסקים עם רוסיה. אבו דאבי ודובאי הפכו לערי המקלט של האוליגרכים הרוסים. הודו וכמובן גם סין להוטות לקנות נפט רוסי. ערב הסעודית אינה מוכנה לנקוף אצבע לטובת ייצוב מחירי הנפט - מתנה כפולה לפוטין, קודם כול מפני שהכנסות רוסיה גדלות, ושנית מפני שיוקר הדלק מלבה אינפלציה, העלולה להחליש את כוח ההתמדה של המערב.

פוליטית, טורקיה, החברה המוסלמית היחידה בנאט"ו, רומזת שהיא עשויה להטיל וטו על הצטרפות שבדיה ופינלנד, שתיים החוששות שהן יהיו התחנות הבאות באקספרס של פוטין, בדרך מערבה.

מה היה קורה בלי האימפריה?

אסוציאציה היסטורית: אחת הסיבות שבריטניה הצליחה להחזיק מעמד לבדה מול היטלר במשך שנה וחצי, ואחר כך לעמוד מול יפן באסיה, היתה השתתפותה של האימפריה הבריטית. האימפריה העניקה משאבים וכוח אדם. בסוף המלחמה שירתו בצבא הבריטי שני מיליון וחצי לא-אירופים, רובם מתת-היבשת ההודית, אבל גם רבבות מארצות אחרות באסיה ומאפריקה (וגם כמה אלפי יהודים מארץ ישראל).

החיילים הקולוניאליים לא גויסו, אלא התנדבו. אבל מחוזות מוצאם, שהיו כפופים למרות האימפריה, לא התנדבו ולא נשאלו. אילו נשאלו, אולי היו מסרבים לשלוח את בניהם אל שדות הקטל (אינני כולל בחיווי הזה את הדומיניונים הבריטיים, שהיו עצמאים למעשה, וגייסו ושלחו מאות אלפים).

מה היה קורה בלי עזרת האימפריה? מי יודע. אבל יתכן בהחלט שהטנקים של רומל היו פורצים אל מצרים, ומגיעים בסוף 1942 אל ארץ ישראל. וייתכן שהיפנים היו מגיעים אל המפרץ הפרסי. מדוע לא, הרבה אסיאתים (אם כי כמובן לא סינים) חשבו את היפנים למשחררים. היו אפילו הודים שהתנדבו לשרת בצבא היטלר, לצד ערבים וטורקים.

מוטב לקוות שמלחמת עולם אינה ממשמשת ובאה, מפני שיכריעו אותה ראשי חץ גרעיניים, לא מתנדבים הודיים. אבל במלחמה-באמצעות-שליח, שברית נאט"ו מנהלת עכשיו נגד רוסיה, ההכרעה תיפול לא רק בשוחות בחבל דונבאס או ברחובות חרקיב, אלא גם מעבר לים, אולי אפילו הרחק מעבר לים.

אי-ההסכמות הדיפלומטיות על ענישת רוסיה משקפות רק מקצת מחומרת הבעיה. אי-ההסכמה הממשית רחבה לאין שיעור מדיון באינטרסים כלכליים ובטובות הנאה פוליטיות. זו אי הסכמה הנוגעת ליעדים ולהגדרת סכנות. המלחמה להציל את אירופה מרוסיה אינה מלחמתו של העולם הלא-אירופי; היא מעניקה הזדמנות ללא-אירופים להתנער מן המערב. אנחנו נוטים להניח שאינטרסים חשובים מסנטימנטים, אבל כאן הסנטימנטים הם המגדירים את האינטרסים.