החוקר שגילה על הר הפומורי מה אנחנו צריכים כדי לשרוד בטיפול נמרץ

תארו לעצמכם ספינה שטבעה וארבעה בלבד מבין המפליגים הצליחו לעלות לרפסודה. עכשיו השמש הלוהטת צולה אותם ומי השתייה נגמרו. הם מיטלטלים מצד לצד, גוססים מצמא. שניים מהם ישרדו, ושניים לא. מי יהיו אלה שישרדו, ומה היה הסיכוי שלכם בעת אסון? האם הייתם מחזיקים מעמד?

"הגוף שלנו הוא מערכת מאוד מורכבת, ומיליוני תהליכים מתקיימים כל הזמן כדי להשאיר אותו במצב של איזון", אומר פרופ' יו מונטגומרי, רופא פנימאי ומנהל המרכז לבריאות ותפקוד אנושי ב-University College London. הוא חוקר הישרדות בתנאי קיצון במטרה להבין כיצד עובד הגוף בתנאים רגילים ובתנאי מחלה. "אם את מוכנה ומאומנת, תוכלי להתמודד עם לא מעט לפני שהמערכת תתחיל להתפרק", הוא אומר. "יש דמיון רב בין התמודדות עם פציעה, דלקת והרעלה (למשל מנת יתר) ולהבדיל, מרוץ מרתון. הכנה למרתון עוזרת להתמודד עם האחרים".

אבל אימון אינו חזות הכול. מחקריו של מונטגומרי בקרב אנשים שחיים או ששרדו בתנאים קיצוניים, וכן בקרב חולים שבהם הוא מטפל במחלקה לטיפול נמרץ, הראו שמדובר, כצפוי, במשחק עדין בין גנטיקה, כושר, חוסן פסיכולוגי, והטיפול בבית החולים. את מה שהגוף של המרתוניסט עושה במקרה כזה באופן טבעי, יכולים הרופאים לנסות להפעיל במסלולים עוקפים.

החומר שמאפשר לחסוך בחמצן

מונטגומרי רץ אולטרה-מרתון, מטפס הרים וצולל (יש לו שיא בנגינה בפסנתר מתחת למים), כלומר הוא חווה מצבי קיצון על בשרו. למעשה, אחד הגילויים המדעיים המשמעותיים שלו החל כשטיפס על הר הפומורי בהימלאיה. "העירו אותי בלילה כי אחת המטפסות החלה לפתח מחלת גבהים המאופיינת בהצטברות של נוזלים סביב המוח. מיד רצנו איתה למטה, אני וכמה מהמקומיים, אבל הם אמרו לי שאם אני רוצה להמשיך בטיפוס, אני חייב לחזור למחנה שלנו לפני שתתחיל סערה".

מונטגומרי שעט חזרה מעלה, וכשהגיע גילה שהשלים ב-40 דקות מרחק שיום לפני כן עשה בארבע שעות. "הבנתי שאיכשהו הלחץ גרם לי להשתמש באנרגיה של הגוף שלי באופן מוצלח יותר".

ביצועים ספורטיביים, הוא ידע, קשורים לניצול טוב של חמצן בגוף. אתלטים שהגוף שלהם יודע לשנע חמצן ביעילות רבה יותר - מצליחים יותר. לעומת זאת, במחלות מסכנות חיים רבות מעורב תהליך של פגיעה בשינוע החמצן. ההערכה של מונטגומרי הייתה שמי שיכול בכל זאת להביא חמצן לתאים שצריכים אותו גם ברגעים קריטיים, יוכל לשרוד עד שישוב האיזון ויחזור המצב הנורמלי. הוא העריך גם שיש מנגנון בגוף, מעין "מצב חיסכון בסוללה", שמאפשר להמשיך לחיות תוך ניצול כמות נמוכה יותר של חמצן, לפחות למשך זמן מה.

מונטגומרי זיהה חומר בשם ACE המשפיע על היכולת לחסוך בחמצן. עד אז חשבו שהחומר הזה קשור רק לרגולציה של לחץ הדם והוא שולט ברמת הכיווץ או הריפיון של כלי הדם. אנשים שונים מייצרים רמות ACE שונות, ורוב מטפסי ההרים זכו בגנים שמייצרים פחות מהן. זה מיתרגם לפעילות יעילה יותר של המיטוכונדריה, האברון שמייצר אנרגיה תוך שימוש בחמצן. אצל רוב האנשים שמייצרים רמות גבוהות יותר של ACE, המיטוכונדריה פחות יעילה. רובם התייאשו בעבר מטיפוס הרים כמקצוע או כתחביב עיקרי, אך לא מונטגומרי עצמו, שממשיך לטפס הרים אף שהגנטיקה שלו לא מתאימה לזה. "זה לא ה-גן לכושר גופני, אבל הוא בטח נותן יתרון גדול", הוא אומר.

למעשה, הוא אומר, יש יותר מ-20 אלף גנים לכושר גופני. ספורטאי עלית לרוב זכו בגרסה המשופרת של כולם כמעט. מי שלא זכה בכך, יכול להמשיך לרוץ בעזרת כוח הרצון, וזה נהדר ומועיל מאוד לבריאות ומאפשר לשפר דרמטית את הביצועים האישיים היחסיים, אבל לרוב זה לא יביא אותו לאולימפיאדה.

הקשר בין ספורטאי עלית לחולים בטיפול נמרץ

אחרי שקבוצת המחקר של מונטגומרי איתרה את ההבדל הזה בין ספורטאי עלית לאחרים, היא חזרה ומצאה אותו בקרב חולים בטיפול נמרץ. גן שמייצר רמות גבוהות יותר של ACE מפחית את הסיכוי לשרוד בהשוואה לגן שמייצר רמות נמוכות, כשהמצב הרפואי ההתחלתי נראה דומה. "אנחנו יודעים זה שנים רבות שהסיכון למוות מזיהום מושפע מגנטיקה, כלומר, מי שההוריו מתו מזיהום נמצא בסיכון גבוה יותר למות מזיהום בעצמו. אנחנו מעריכים שגנים רבים מעורבים בכך, אבל זה כנראה אחד מהם".

מרגע שיודעים זאת, אפשר לנסות לעקוף את הגנטיקה. "אם נוכל להפחית את פעילות ה-ACE אצל החולים עם הגנטיקה הפחות מועילה להישרדות, אולי נוכל לשנות גם את גורלם", אומר מונטגומרי.

"בנוסף, זה אומר שאנחנו מתייחסים לכל הסוגיה של החמצן באופן לא נכון. אם חולה סובל מחוסר בחמצן, אולי הנשמה שמציפה אותו בחמצן אינה המפתח להחלמתו ועדיף לבדוק כיצד ניתן לנצל אתת החמצן טוב יותר".

מחקריו של מונטגומרי מראים שאכן הנשמה עוצמתית, בממוצע, מזיקה למטופלים הרגישים ביותר. גם הצפה של תאי דם אדומים רבים לא מועילה לניצול טוב יותר של החמצן, לדבריו. "זה לא אומר שלא צריך להנשים או שלא צריך לתת מנות דם, אבל השאלה היא כמה, ואיך אנחנו מנטרים מתי זה עובד ומתי זה לא עובד".

הסיבה שחולים מאבדים תיאבון

אותו דין לגבי מזון, אומר מונטגומרי. זהו גילוי נוסף שהוא אחראי לו: אנשים רבים שמגיעים למצבי מחלה קריטיים מאבדים תיאבון, וטעות תהיה להאכיל אותם כדי שתהיה להם אנרגיה. הוא חוזר שוב למחקרי ההרים שלו כדי להסביר זאת.

מטפסי הרים מאבדים משקל ככל שהם עוברים להתגורר, אפילו זמנית, בראש ההר. מדוע? מונטגומרי טוען שהגוף מרעיב את עצמו במכוון כדי לאתחל תהליך של פירוק שריר, שדווקא ממנו אפשר להפיק אנרגיה וחמצן במצבים של מחסור, עד שהמחסור יעבור. "זה תהליך מתוזמר על ידי הגוף, לא מצב של מחלה", הוא אומר. לדבריו, חולים שמגיעים לטיפול נמרץ מאבדים את התיאבון מאותה סיבה, לפחות בחלק מהמקרים, ואם הם יוזנו, בעיקר בתמיסה שומנית שמיועדת לטיפול בתת-תזונה, המנגנון הזה עלול להשתבש. "אם מדברים עם וטרינרים, ואני ממליץ לכל הרופאים לעשות זאת מדי פעם, הם יגידו 'בטח, אנחנו מכירים את זה. כך חיות מסוימות שורדות בתנאי חוסר חמצן'".

לא רק השריר מפורק, אלא גם שומן מפורק במצב כזה. פירוק השומן יוצר קטונים, תרכובות אורגניות המגינות על הגוף ממחסור בחמצן, כנראה על ידי ייעול השימוש בחמצן בתאים. "זה קורה באופן טבעי בחדר המיון. הגוף מנסה כל אסטרטגיה שהיא לייעל את השימוש בחמצן, כי הוא יודע שיש לו פחות. סימנים דלקתיים גורמים לאתחול של התהליך", אומר מונטגומרי ומוסיף שכיום נערכים ניסויים ראשונים שבוחנים את האפשרות לתת קטונים ממקור חיצוני לחולים בטיפול נמרץ, כדי לחזק את התהליך הזה. גם רצי מרתון ומטפסי הרים שותים לפעמים קטונים ממקור חיצוני, כדי לשפר את הביצועים שלהם.

לפני שמונטגומרי הולך לטפס על הר, הוא מתאמן גם בריצות ארוכות, אבל גם בספרינטים מהירים בקצה גבול היכולת. המטרה היא להגיע למחסור בחמצן, ולאמן את התהליכים שעוזרים לגוף להתמודד עם המצב הזה.

חוץ מחמצן צריך גם מוטיבציה

אחת השאלות שסביר להניח שכל ישראלי הריץ במוחו היא האם הוא היה שורד חיים בתנאי קיצון כמו בשואה. מונטגומרי מנסה לענות. "הכי חשובה להישרדות במחנות הייתה עמידות גנטית מפני מחלה זיהומית, והחוסן המנטלי. שמעתי על אנשים שגם במחנות הריכוז הקימו מקהלה והמשיכו לשיר. כמובן, זה לא עזר למי שנרצח באופן אקטיבי".

מונטגומרי מייחס משמעות רבה לחוסן הפסיכולוגי. "בסופו של דבר, גם הפסיכולוגיה נקבעת במידה רבה על ידי הגנטיקה שלך, וגם על ידי נסיבות החיים שלך. זה לא מגיע מאבק פיות", הוא מדגיש. לתפיסתו, גם את החוסן הפסיכולוגי אפשר לאתגר במידה, כדי לחזק אותו לעתיד.

"אם הספינה שלך טובעת, המון גורמים בסופו של דבר ישפיעו על הסיכויים להישרדות. האם חטפת מכה בראש? האם את יודעת לשחות? האם יש לך שומנים שמגינים עלייך מקור? להישרדות בים זה דווקא מועיל. אבל גם - האם אי פעם חשבת על מה תעשי בסיטואציה כזו ולכן הפעולות שצריך לבצע כדי לשרוד באות לך באופן טבעי? או האם את סובלת ממחלת ים? בחילה חזקה היא אחד הדברים הנוראיים שאפשר לחוש וזה יכול ברגע האמת להוריד את המוטיבציה לשרוד".

מיהם אנשים עם חוסן פסיכולוגי? "אלה שרואים חדשות שליליות כאתגר, אלה ששומרים על הומור כשמשהו רע קורה. אנחנו רואים את זה אצל אנשים ששרדו עינויים, או למשל שחקני הרוגבי, שההישרדות שלהם בהימלאיה תועדה בסרט 'Alive'. הם שרדו כי הם היו קבוצה, והם התנהלו סביב האירוע כמשחק קבוצתי. היה להם חוסן פיזי ומנטלי, ומשום שהיו ספורטאים, היה להם שריר לפרק, והגוף שלהם היה מוכן לאותו תהליך של מחסור בחמצן שהם פגשו גם בגובה".

במחלקת טיפול נמרץ, הוא רואה לדבריו כל הזמן את הרגע שבו מטופלים מחליטים שהספיק להם והם מוכנים למות. "אני לא יודע איך זה עובד ביולוגית, אבל אני בטוח שזה קורה. אי אפשר להציל חולה סרטן באמצעות פסיכולוגיה, אבל הוא יכול לשרוד עד החתונה של הילד, הלידה של הנכד, ולמות למחרת. אני רואה אנשים ממש מתזמנים את המוות כך שיתרחש כשהמשפחה נמצאת, או דווקא כשהיא לא נמצאת, וגם כשמטפסים על הר והמצב משתבש, יש לא מעט תיעוד של הרגע שבו אנשים אומרים 'אני לא יכול לסבול את זה יותר', ומתים".

הזדקנות? משבר האקלים יהרוג את כולנו

מלבד עבודתו כרופא, חוקר, ומרצה מבוקש בתחום המטבוליזם ורפואה, מונטגומרי הוא גם פעיל נלהב בתחום איכות הסביבה והמלחמה במשבר האקלים. באמצע השיחה הוא זורק כבדרך אגב, בתגובה לשאלה על הזדקנות: "כל הדור שלך ממילא ימות תוך 30 שנה".

סליחה?
"אם אנחנו רוצים לשנות את הכיוון של משבר האקלים, אנחנו צריכים לפעול עכשיו, יש לנו חלון זמנים מאוד קצר. אבל האם אנחנו פועלים עכשיו? לא ממש. אז במבט קדימה, כמה עשורים קדימה, אין עולם שאפשר לחיות בו".

אז מי ישרוד בעולם הזה?
"יהיה יותר חם, יהיו יותר שריפות. הקרינה תהיה בלתי נסבלת. 19% מהאדמה שהיום אנחנו חיים בה תהיה בלתי אפשרית למחיה, וחצי מאוכלוסיית העולם תהגר. אנחנו מדברים על הגירה מאסיבית. זה כמובן יגרום למלחמות. די מיותר להתאמן ולהגביר את יעילות ניצול החמצן שלך במקרה כזה. אם תנסי לגדל ירקות בגינה, מישהו ייקח לך אותם".

טוב. אז עכשיו אלך לבלות קצת זמן עם המשפחה שלי כל עוד אני יכולה.
"כן, אבל גם תחשבי מה עושים. איך חיים פשוט, אוכלים פשוט, צורכים פשוט. בסוף זה גם עוזר להפחית את התלות בנפט ממקורות שאת לא רוצה להיות תלויה בהם. לישראל יש בסיס טכנולוגי חזק, אז אתם בטח מפתחים גם פתרונות קלינטק מעניינים. הכול תלוי ביחידים ובעסקים".

■■■

פרופ' יו מונטגומרי
אישי: בן 59, נשוי ואב לשני בנים, פרגוס ואוסקר, שנהרג בתאונת צלילה

מקצועי: פרופ' לרפואה וראש המרכז לבריאות ותפקוד האדם ב־UCL. פעיל ודובר מוכר בנושא משבר האקלים, ובתקופת הקורונה הרבה להתראיין על הצורך להיזהר בזמן המגפה. כתב כמה ספרי מדע פופולרי וספרי פרוזה העוסקים בהישרדות בתנאי קיצון, למבוגרים ולילדים

עוד משהו: מטפס הרים, צולל, דואה במצנחי רחיפה, הוביל את משלחת Xtreme למחקר באוורסט, רץ אולטרה מרתון (100 ק"מ) ומחזיק בשיא עולמי לנגינה בפסנתר מתחת למים