לראשונה בהיסטוריה של ארה"ב: הנשיא מזמין את הנגיד להכביד על הכלכלה

והרי החדשות בארה"ב ליום ג' אחר הצהריים: הנשיא נועד עם נגיד הבנק המרכזי בנוכחות שרת האוצר. פגישת הנשיא עם הנגיד מככבת בראש החדשות? האין זה עניין של מה בכך? הלוא הם שוכנים במרחק שבע דקות נסיעה זה מזה; הלוא הנשיא הוא שמינה את הנגיד (לתקופת הכהונה השנייה שלו. מינויו המקורי בא מידי הנשיא הקודם).

ובכן, זו אמריקה. החוקה האמריקאית מפרידה בין דת למדינה (בערך). היא מפרידה באופן נחרץ אפילו יותר בין הרשות המבצעת לבנק המרכזי, ה'פדרל ריזרב'. הנשיא אינו מוסמך לתת הוראות ל'פד', ומפעם לפעם ניטש ויכוח אם ראוי שהנשיא יחלוק על הבנק בפומבי. דונלד טראמפ אמנם איים לפטר את הנגיד, אבל ספק אם זה היה יכול לקרות אפילו בימי טראמפ.

● נשיא ארה"ב במאמר מיוחד לוול סטריט ג'ורנל: "זו התוכנית שלי למלחמה באינפלציה"
● לאסטרטג הראשי של סיטי יש תיאוריה שמסבירה את כל מה שקורה בשווקים
● שרת האוצר האמריקאית מודה שטעתה בהערכת עוצמת האינפלציה

פגישתם האחרונה של הנשיא ושל הנגיד הייתה לפני שבעה חודשים. מאז הם לא דיברו, אולי אפילו לא בטלפון.

לפגישתם ביום ג' היה אפוא ממד דרמטי. היא נועדה להטעים את גודל התעניינותו של הנשיא בבעיה הכלכלית החמורה ביותר של אמריקה, שהיא גם בעייתו הפוליטית החמורה ביותר, חמישה חודשים לפני בחירות אמצע־הקדנציה לקונגרס. מפלגת שלטון תמיד מפסידה מושבים באמצע הקדנציה, אבל הפעם היא מועמדת לתבוסה ניצחת. האינפלציה היא הסיבה העיקרית. ב־12 החודשים עד אפריל היא עמדה על 8.26%.

"קודמי ניסה להכפיש"

ואף כי הנשיא זימן אליו את הנגיד לשיחה בשש עיניים, הוא נזהר מאוד שלא לעורר את הרושם של התערבות. הוא הקדים לפגישה מאמר ב'וול סטריט ג'רנל', שבו כתב, כי "על הפדרל ריזרב מוטלת האחריות העיקרית לטיפול באינפלציה". זו לא הייתה יציאה ידי חובה. ביידן התכוון לזה.

הוא כתב, "קודמי [דונלד טראמפ] נהג להכפיש את ה'פד'. בעבר, בזמן אינפלציה, נשיאים ניסו להשפיע על החלטות ה'פד' באופן בלתי־הולם. אני לא אעשה כן. אני מיניתי אנשים מיומנים להפליא, משתי המפלגות הפוליטיות, כדי להנהיג את המוסד הזה. אני מסכים עם הערכתם, שהאינפלציה היא עכשיו משימתנו הכלכלית הראשונה במעלה".

הנשיא עושה משהו שאיש מקודמיו לא עשה: הוא לא רק סומך את ידיו על עצמאות הבנק המרכזי, כמתחייב מן החוק, אלא הוא מרחיק לכת בהרבה: הוא מעודד את הבנק המרכזי להכביד את ידו על הפעילות הכלכלית, כדי להנמיך את האינפלציה.

הוא יודע מה שידעו כל קודמיו: המלחמה באינפלציה כרוכה לעתים קרובות בנזקי־לוואי. את האינפלציה של סוף שנות ה־70, הנגיד דאז פול וולקר הדביר באמצעות העלאות ריבית חסרות תקדים, אשר חנקו את הפעילות הכלכלית ודרדרו את המשק למיתון החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

הכלכלה המסורתית חזרה

הפדרל ריזרב נוסד ב־1913. נשיאים עמדו מאז בדרגה כלשהי של חיכוך או עימות חזיתי עם הנגידים. מאז שנות ה־60, העימות הזה התחיל לצאת לרשות הרבים. נשיאים הטילו על נגידים את האחריות לקשייהם הפוליטיים - או הצליחו לשכנע אותם לשתף איתם פעולה.

ביל קלינטון ביסס את הגאות של שנות ה־90 על הבנה בינו לנגיד ארך־הימים אלן גרינספן: הוא העלה את המיסים תיכף עם כניסתו לבית הלבן, והפחית הוצאות. בתמורה, גרינספן הוריד בהדרגה את הריבית. התוצאה הייתה שנים אחדות של עודף בתקציב הלאומי, וממילא של ריבית נמוכה. זה היה זמן נדיר, של תעסוקה מלאה ושל אינפלציה נמוכה.

בשנים ההן התפשטה ההנחה, גם בין כלכלנים, שאולי ההתקדמות במחשוב ובבינה מלאכותית פתרה אחת ולתמיד את הפרדוקסים של הכלכלה המסורתית, ופטרה אותנו מעונשה של עקומת פיליפס על הקשר בין תעסוקה למחירים. רבים מאוד האמינו, כי מעכשיו ואילך נגידי הבנק המרכזי לא יצטרכו עוד "לחטוף את קערת הפונץ' באמצע המסיבה", וכל הגאויות יסתיימו ב"נחיתה רכה".

מאז, הכלכלה המסורתית חזרה והתדפקה על הדלתות, אם כי רק קטסטרופה מידי אדם (משבר הסאב־פריים) וקטסטרופה מידי עטלפים סיניים (קורונה) הצליחו לחולל מיתון. אבל החיפוש אחר "נחיתה רכה" לא פסק. הנגידים מחויבים על פי החוק לא רק להילחם באינפלציה, אלא גם להבטיח תעסוקה מלאה. מאחר שאיש אינו מסוגל "להבטיח" תעסוקה, הנוסחה הזו נתפסת כהזמנה לשאוף לנחיתה רכה במקום התרסקות.

בעבר, נשיאים בזמן משברים כלכליים התפללו לריבית נמוכה. שניים הפסידו את נשיאויותיהם לאחר תקופת כהונה יחידה (קרטר ב־1980, בוש האב ב־1992) הרבה בגלל הריבית הגבוהה שהניבה מיתון. ביידן סמוך ובטוח שלא יהיה מיתון, מפני שבניגוד לפעמיים ההן הכלכלה איתנה, הצריכה מסיבית, הצמיחה סולידית, אמון האמריקאים במצבם הכספי גבוה ממה שהיה זה עשר שנים. אז למה שיהיה מיתון אם הבנק המרכזי מהדק קצת את החגורה?

"תכנית האינפלציה" שעליה הודיע ביידן ביום ג' כוללת חקיקה. אבל אין כל סיכוי שמשהו מעין זה יתרחש בחמשת החודשים הבאים לפני הבחירות. הקונגרס חצוי ללא תקנה.

יש קשר ברור בין האינפלציה למלחמת רוסיה באוקראינה. אבל מנוי וגמור עם ביידן שלא לרופף את הלחץ על ולדימיר פוטין. הלחץ הזה גובה מחיר ארוך־טווח כבד מרוסיה ("התשתית שלנו נשברת", הכריז שר התחבורה הרוסי בשבוע שעבר), אבל הוא גובה מחיר קצר־טווח כבד מבעלות הברית המערביות. החלטת האיחוד האירופי ביום ג' להביא אל קצו את יבוא הנפט מרוסיה באמצעות מכליות (הוא יוסיף לזרום בצינורות) הביאה מיד עלייה במחירי הנפט בשוקי העולם, וזה בוודאי רמז לבאות.

"אין שום דוגמא היסטורית"

הפרוטוקולים של ישיבות הנהלת הבנק מראים כוונה לשלוש העלאות ריבית חודשיות רצופות, בין מאי ליולי. בחודש שעבר הריבית עלתה בחצי אחוז. נראה שגם השתיים הבאות יעמדו על שיעור דומה. אם זה לא יעזור, ההעלאות יימשכו. ערב משבר הקורונה הריבית עמדה למעשה על אפס. בפרוש 2024, הלוא היא שנת הבחירות לנשיאות, אפשר שהריבית כבר תעמוד על 4%.

הנגיד פאוול גמר אומר להכביד את העול. "אפשר שיהיה כרוך בזה קצת כאב", הוא אמר באמצע מאי. "כאב" בהקשר הזה הוא כמובן שוק העבודה. "אפשר שזה לא יהיה שוק מושלם", הוא אמר בהפגנה מרשימה של לשון־המעטה.

התעסוקה עומדת על שיא היסטורי: אבטלה של 3.6% בלבד. לשון אחר, אפשר לכאורה לאבד מקומות עבודה מבלי להיקלע לסחרור שכלכלנים קוראים דיפלציוני, שבו אינפלציה מזינה מיתון וחוזר חלילה.

אבל אופטימי פחות הוא אחד המבקרים העקיבים של כלכלת ביידן ושל הבנק המרכזי. פרופ' לארי סאמרס מאוניברסיטת הרווארד, שר אוצר לשעבר ויועץ בכיר לנשיאים, אמר ביום ג', כי "עלינו להבין, שנחיתה רכה עומדת להיות קשה מאוד בנסיבות הקיימות". הוא מתקשה לראות ירידה באינפלציה בלי "ירידה ניכרת באינפלציה של השכר", וזה יוכל לקרות רק אם תהיה עלייה ניכרת באבטלה.

"אין שום דוגמא היסטורית, שבה האינפלציה ירדה באופן ממשי בלי היחלשות כלכלית ממשית", אמר סאמרס לפודקאסט של ה'וושינגטון פוסט' (אפשר לקרוא את התעתיק ב https://tinyurl.com/summers-wp ). לא בדיוק מוזיקה ערבה לאוזני הנשיא.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny