המנכ"ל שעשה אקזיט בגיל 28: "כולנו ראינו את הבועה. יצרנו פערים חברתיים מסוכנים"

אישי: בן 37, נשוי לאילנה ואב ל-3 בנות, מתגורר באבן יהודה
מקצועי: מנכ"ל אוטודסק ישראל

אני: "מקיף עצמי באנשים שונים שיאתגרו אותי".

ילדות ומשפחה: "עד גיל שנה גדלתי ברעננה ואחר כך עברנו לארה"ב. לאבא שלי, מורה דרך במקצועו, היה חלום להקים מעדנייה בניו יורק, ואמא הייתה מורה לאמנות. גרנו בארה"ב 8 שנים עד שחזרנו לארץ. כשחזרנו דיברו אנגלית ועברית בבית והיו לי פערים בדקדוק בשתי השפות. לא היה לי קל להשתלב בחזרה, אבל בסך הכל נהניתי בלימודים. גם התאמנתי באמנויות לחימה מגיל צעיר, בעיקר קראטה".

ממר"ם: "עשיתי 10 יחידות במדעי המחשב בבית הספר, מה שאפשר לי ללכת לממר"ם. איתרו אותי להדרכה, ובהמשך יצאתי לקורס קצינים. אחר כך עברתי לשרת ביחידת התוכנה של הצבא, שאחראית על מערכות מעברי הגבול עם הפלסטינים. בצבא התחלתי תואר במדעי המחשב, אבל זה לא אתגר אותי מספיק. עזבתי את זה והתחלתי תואר בכלכלה ומינהל עסקים".

אילנה: "בצבא הכרתי את אשתי אילנה ועוד במהלך השירות הצעתי לה נישואין והתחתנו. אחרי השחרור טיילנו באוסטרליה, ניו זילנד, הוואי ואז קצת ארה"ב. עשינו שישה ירחי דבש, והוצאנו על החוויות שם את כל החסכונות שצברנו בקבע".

אזרחות: "כשחזרנו לארץ מאוד לחצו עליי להישאר בקבע, אבל הרגשתי שאני כבר נורא רוצה ללכלך את הידיים. התחלתי לעבוד כמפתח מובייל בסטארט־אפ בשם מרקט פולס (Market Pulse), שעסק במסחר באופציות בינאריות. עבדתי שם 9 חודשים, עד שאני ועוד חמישה חבר'ה מהצבא הקמנו חברה חדשה בשם For Each שנתנה בדיוק את אותם שירותי פיתוח אפליקציות למובייל. בגלל ששירתנו יחד שנים, הכרנו טוב מאוד אחד את השני. ידענו מה כל אחד מביא לשולחן וידענו גם מה לא להביא, את האגו".

אוטודסק: "כשנה לאחר הקמת החברה התחלנו לעבוד עם אוטודסק (Autodesk), תאגיד אמריקאי שמייצר תוכנות לענפי ההנדסה והבנייה, שיש לו גם מרכז פיתוח בארץ. הם חיפשו חברה שעושה פיתוח אפליקציית מובייל. בהתחלה חתמנו על חוזה העסקה קבלני, אבל אחרי כמה חודשים ראינו שיש חיבור מקצועי מעולה, והם הציעו מיזוג-רכישה. היינו אז בעיצומו של תהליך צמיחה, התחלנו לעבוד עם חברות גדולות, אבל חשבנו שכדאי לנסות - ותוך שנה מצאנו את עצמנו בתוך אוטודסק. הם קנו אותנו בכ־15 מיליון דולר, כשהייתי בן 28".

מנכ"ל: "כעבור ארבע שנים, ב־2016, מוניתי למנהל פעילות הפיתוח של אוטודסק בישראל. עד אז התקדמתי בהיררכיה הפנימית של הארגון, ובבוא הרגע באתי למנהל שלי ואמרתי לו שאשמח לקחת את המושכות, כי יש לי המון מה לתרום ואני חושב שאני יכול לעשות עבודה טובה. והוא, איש מדהים, שחרר לי את זה. כיום אני אחראי על 130 עובדים".

מרכז הפיתוח בישראל: "אנחנו מפתחים מוצרים שעוזרים לניהול פרויקטים בעולם הבנייה, כמו בתי חולים, שדות תעופה, האצטדיונים של פיפ"א, פארקים של דיסני. אנחנו מספקים את הכלים הדיגיטליים לתכנון וניהול האופרציה, החל מהתכנון הראשוני ועד למסירה של הנכס או הבנייה".

לנשום: "לפני הקורונה טסתי פעם בכמה שבועות למטה החברה בסן פרנסיסקו, כל פעם לכמה ימים. היום זה רק זום, שמתחיל בשש בבוקר ונמשך לפעמים עד תשע בערב. אבל אני משתדל לתחום את זה כדי לראות את המשפחה. גם זמן לנשום זה חשוב".

בועת ההייטק: "כולנו ראינו את הבועה, המשכורות, ההטבות והתנאים בהייטק. אני מבין מאיפה זה בא, אבל גם חושב שאולי יצרנו פערים מסוכנים מול שאר האוכלוסייה. כולנו שיפרנו עמדות ואפשרנו לעצמנו לקנות דירות, אבל השוק צריך תיקון והבועה לא בריאה לכלכלה שלנו. מה שכן, אנשים חדשים מתחילים להיכנס לאחרונה להייטק, בעיקר לתחומים כמו בקרת איכות. בגלל המחסור הגדול שקיים בכוח אדם, החברות מורידות טיפה את הרף של מי שנכנס פנימה, וכשמורידים את הרף - ההיצע נפתח".

טיפ ניהולי: "מה שהכי חשוב זה לראות את האנשים. כשהם יודעים שאנחנו לצדם, הכל כל כך הרבה יותר קל. יש לנו בחברה פעם בחודש יום שמוקדש לצמיחה האישית של העובדים, ואני משקיע הרבה מאוד מהזמן והמשאבים בהכשרה של המנהלים. אולי לקחתי את זה מהצבא קצת, אבל בעיניי הם האמא והאבא של העובדים ואלו שצריכים לדאוג להם. כשהעובדים מרגישים שבאמת אכפת מהם, התמורה מדהימה".

פנאי: "כשאומרים לי שהלך לי מהר מדי, זה נוגע אצלי בנקודה רגישה. אני אדם שאפתן, אבל כיום אני לומד גם לעצור מדי פעם וליהנות מהרגע, להיות עם הילדים והמשפחה. זה לא אומר שאי אפשר לגדול ולהתפתח, אבל צריך לדעת גם להוקיר את מה שיש".

בעתיד: "אני רוצה להרגיש בצמיחה כל הזמן. אז יכול להיות שאהיה כאן כמה שנים, ויכול להיות באיזה סטארט־אפ. ואם תבוא הצעה לעבור לארה"ב? אני לא מאמין שאעבור. התרבות הישראלית, למרות שהיא מאתגרת - יש בה אינטימיות וערבות הדדית. בקורונה הייתה לי תקופה אישית מאוד קשה, כשאשתי ילדה והיא והתינוקת חלו. ואז ראיתי איך אנשים נותנים יד, שואלים מה צריך. אני לא מרגיש את זה בארצות הברית. או זה שהילדים יכולים לרוץ ברחובות. זה מאוד חשוב לי, החיבור הזה. אני חייב להיות פה".