הרגשתם פעם דחף לקפוץ מראש צוק? לחוקרים האלה יש מסר מרגיע

דמיינו לרגע את הסצנה הבאה. אתם נוסעים בלילה בכביש דו-נתיבי שבמרכזו גדר הפרדה. מצב הרוח שלכם רגיל, לא קרה שום דבר מיוחד, אבל לפתע אתם חשים מין דחף כזה להתנגש בקיר ההפרדה. אתם נבהלים. למה להתנגש? הרי אין לכם בדרך כלל מחשבות אובדניות, להיפך, אתם ממש רוצים להגיע הביתה בשלום. את שארית הדרך כבר תעשו בדריכות, בחשש שמא תעשו בכוונה שהיא לא ממש בכוונה תנועה לא נכונה.

מחצית מהקוראים ודאי מהנהנים עכשיו בהזדהות. היתר אולי חושבים שהשתגעתי, אבל ב-2012 יצא לאור המאמר הראשון שתיאר תופעה דומה. קבוצה של חוקרים בראשות ד"ר ג'ניפר היימס מאוניברסיטת פלורידה (היום באוניברסיטת נוטרדאם, אילינוי), תיארה את "תופעת המקומות הגבוהים".

החוקרים החתומים על המאמר הגיעו כולם מהתחום של חקר האובדנות. הם דיווחו על אנשים שמגיעים לקליניקה שלהם ומתארים מצב שבו הם עומדים במקום גבוה, למשל בקצה צוק, ומרגישים דחף לקפוץ ממנו. הדחף הזה בלבל אותם. הם לא חשבו שהם אובדניים, ובדרך כלל לא היו בדיכאון, אבל הרצון לקפוץ גרם להם לחשוב שאולי בכל זאת משהו אצלם לא בסדר.

היימס וחברי הצוות שלה החליטו לבדוק מה מתרחש פה. הם ראיינו 431 סטודנטים וביקשו מהם לספר כמה פעמים בזמן האחרון חוו מחשבות אובדניות, חרדה, דיכאון או דחף לקפוץ ממקום גבוה. כצפוי, אנשים עם נטיות אובדניות דיווחו על רצון לקפוץ, אבל היו גם רבים שדיווחו על הדחף הזה בלי שום רקע אובדני.

"תופעת המקומות הגבוהים נחווית על ידי אנשים עם נטיות אובדניות וגם על ידי אנשים ללא נטיות אובדניות, באותה מידה", כתבו החוקרים. "אנחנו מעריכים שיש כאן שתי תופעות שונות. אצל אנשים שחווים את הדחף הזה וכלל לא נוטים לאובדנות, כנראה הדחף לקפוץ משקף את הרגישות שלהם לסימני אזהרה פנימיים, ובעצם מעיד על הרצון שלהם להגן על עצמם".

ההשערה של היימס הייתה שחל כאן איזשהו בלבול בפרשנות של הסימנים שהגוף משדר. כמו שאנחנו לפעמים מחייכים ואז מרגישים שמחים יותר או בטוחים יותר בעצמנו, ושוכחים שאנחנו אלה שהחלטנו לחייך מלכתחילה. כשאנחנו מתקרבים לקצה הצוק, הגוף נדרך, מתרחש שינוי בנוקשות השרירים ובזרימת הדם והמוח אולי בטעות מפרש אותן כהיערכות לקפיצה במקום כניסיון להימנע ממנה.

"החוקרים מפספסים משהו"

חוקרים אחרים הציעו השערות שונות. כיוון שהיימס תיארה את התופעה כמאפיינת מקומות גבוהים, היו שפירשו זאת כאשליה אופטית: משום שלמבט אין לפתע במה להיאחז, אנחנו מרגישים כאילו כבר קפצנו מהצוק ומפרשים את התחושה הזאת כאילו הריק מושך אותנו. אולם הופעת אותו דחף לעשות דבר שיוביל לנזק ממשי גם בסיטואציות שאינן קשורות לגובה מעידה שזה לא כל הסיפור.

המאמר של היימס ושותפיה צוטט בכתבי עת מדעיים רק עשר פעמים, "אבל נרשמו עשרות אלפי כניסות למאמר ושיתפו אותו בטוויטר 1,200 פעמים", אומר לגלובס ד"ר טוביאס טייזמן מאוניברסיטה רוהר בוכום בגרמניה. טייזמן פרסם ב-2020 מאמר שבו שחזר את ממצאיה של היימס בשתי קבוצות של נבדקים גרמנים. "אני באמת לא מבין את ההבדל בין רמת העניין שיש בנושא הזה בציבור לבין רמת העניין המועטת בו במחקר. אני חושב שאנחנו מפספסים משהו".

 ד''ר טוביאס טייזמן / צילום: תמונה פרטית

ואכן, בתרבות הפופולרית הנושא הזה מופיע לא מעט. בשנים האחרונות הוקדשו לו כמה מאמרים מגזיניים בעיתונות העולמית. ז'אן פול סארטר כינה זאת "קריאת הריק" (L'appel du vide בצרפתית, call of the void באנגלית) ודן בכך בספרו "היש והאין". הוא טען שמדובר בניסיון של המוח שלנו להנכיח את חופש הבחירה שלנו. אנחנו כל הזמן מזכירים לעצמנו שאנחנו יכולים למות, אבל בוחרים לא לעשות זאת. ככל שהאפשרות של בחירה במוות פשוטה ומודעת יותר, כך חופש הבחירה שלנו נחווה כעוצמתי יותר.

המקומות שבהם התופעה מתגלה במלוא תפארתה הם שרשורים ברדיט או טוויטר. שם כמעט כל אזכור של התופעה גורר אלפי תגובות. בשרשורים האלה מתברר ש"קריאת הריק" יכולה להיות מגוונת מאוד. כל אדם מוסיף לה מאפיין ייחודי משלו - קפיצה מצוק, התנגשות בגדר הפרדה או ברכבים הבאים מהכיוון הנגדי הם הדחפים הנפוצים ביותר. אחרים חווים דחף או חשש לעצור את האופנוע בחריקת בלמים קטלנית באמצע הנסיעה, להפיל את אחד הילדים מהמרפסת, למעוך את התינוק או לזרוק את הסלולרי ממקום גבוה.

ונדגיש שוב, לא מדובר ברצון אמיתי לזרוק את הסלולרי ממקום גבוה - גם הוא מן הסתם קיים ואפילו מובן לחלוטין, אבל כותבי התגובות בשרשורים הללו מדברים על דחף המעורב בחרדה עצומה מהאפשרות שזה יקרה, כאילו הדחף והחרדה אחד הם. אותו הדין לגבי התינוק: יש מי שמרגיש דחף למעוך את התינוק מתוך מצוקה או תסכול, וזה אפילו די נורמלי כל עוד ברור לכולם שאין כוונה לעשות את זה. אבל הכוונה במקרה שלנו היא למצב שבו הדחף למעוך כאילו נובע מהפחד למעוך, מהרצון להגן. כאילו הם תמונת מראה זה של זה אבל מתקיימים יחד.

"אף אחד לא ניסה להתאבד בגלל קריאת הריק"

כמו תוכן המחשבה, גם הרגשות שהיא מעוררת משתנים מאדם לאדם. יש מי שמזהים אותה מיד כמעין קריאת אזהרה במסווה של דחף, בדיוק כפי שטענה היימס. אחרים, כמו אלה שהגיעו לקליניקה שלה מבוהלים, חוששים שאולי זה באמת מרמז על דחף לפגוע בעצמם או באחרים, והם מוטרדים מהאפשרות שהם עלולים יום אחד להיכנע לדחף. אפשר לראות את מגוון התגובות של הכותבים ברדיט לתופעה: "זה באמת קורה לי כל הזמן וזה היה מפחיד בהתחלה. התגברתי על ידי כך שהזכרתי לעצמי שאלה רק מחשבות ולא מי שאני או מה שאני רוצה", כתב משתמש אחד. "אני תמיד פוחדת, מה אם באמת הייתי עושה את זה. אני משתגעת מזה", כתבה אחרת. גולשת נוספת כתבה: "זה לא מפחיד אותי. זה אינסטינקט הישרדותי. אם אני הולכת ליד מדרגות וחושבת 'מה אם הייתי משליכה את התינוק במדרגות', הרי זה רק גורם לי להחזיק את התינוק חזק יותר כדי לוודא שזה לא יקרה. כאילו המוח עושה על עצמו פסיכולוגיה הפוכה". ואחד נוסף סיכם: "אוקיי, אבל אפשר בבקשה ללמוד איך לגרום לזה להפסיק?".

מישהו עלול באמת להיכנע לדחף ולקפוץ?
טייזמן: "לא חקרנו את התופעה לעומק, עד הרמה שאנחנו יכולים לומר שזה מעולם לא קרה לאדם כלשהו. אבל אנחנו רואים שמדובר באנשים שאין להם שום כוונה או רצון למות, וכאשר הדחף מופיע הם לא פועלים בשום צורה בכיוונו, אלא להיפך, מתרחקים מקצה הצוק, מתרכזים בנהיגה, מכניסים את הסלולרי לתיק.

"כשמדברים עם אנשים אחרי ניסיון אובדני, רובם אומרים שהם תכננו אותו זמן רב. מיעוט לא קטן, 25%, אומרים שמההחלטה עד הביצוע עברו רק חמש דקות, כלומר קיים בעולם דחף התאבדותי פתאומי שמוביל לפעולה. אבל, אלה כולם אנשים שאפילו אם לא תכננו למות חשבו שהם רוצים למות זמן רב לפני המעשה. לא ראיתי מעולם מישהו שלא ביקש למות ופתאום ניסה להתאבד מתוך דחף".

מה יקרה אם ניתקל בצוק במציאות מדומה? האם אנחנו עלולים להרגיש דחף לקפוץ אף שאנחנו יודעים שאנחנו בטוחים? ומה יקרה אם 'באמת' נקפוץ במציאות המדומה? האם הדחף הזה יחמיר או ייחלש בפעם הבאה שניתקל בצוק אמיתי?
"אלה שאלות מחקר טובות, אבל עדיין לא ראיתי מחקרים כאלה".

מחשבות רעות שהן לגמרי נורמליות

ייתכן שהסיבה שבגללה המחקר לא כל כך מתעניין בסיפור הזה היא שלמעשה הוא כבר קצת פתור, תחת הכותרת של "מחשבות טורדניות". לדוגמה, פחד תמידי משתק מעשיית תאונה, הקרנות חוזרות ונשנות של "סרט" תאונה אפשרי בראש - אלה סוגים של מחשבות טורדניות הקשורות לנהיגה בכביש, המופיעות אצל אנשים רבים כשהם נוהגים או נוסעים ברכב. נראה שמחשבות המופיעות במפתיע ומספרות לנו כמה קל בעצם יהיה לעשות את התאונה מגיעות מאותו עולם.

"לעומת כ-50% שמכירים את 'קריאת הריק' מהמחקרים שלנו ושל היימס, בערך 80%-90% מכירים מחשבות טורדניות מכל מיני סוגים", אומר טייזמן. "אנחנו עלולים לדמיין משהו רע שיכול לקרות לנו או לקרובינו. חלקנו לא מסוגלים להיפטר מקול פנימי שאומר לנו דברים לא נעימים. אנחנו עלולים לדמיין סצנות מיניות סתם כך באמצע היום ללא כוונה, או נזכרים לעתים תכופות באירועים מביכים מהעבר".

תת סוג של מחשבות טורדניות הוא "מחשבות רעות". "אנשים אומרים שהם נמצאים בכנסייה ופתאום מדמיינים מה יקרה אם מישהו יקלל, או אם הם עצמם יקללו. אשתי לפעמים אומרת שהיא מדמיינת איך זה ירגיש לשפוך לי קפה על הראש. אנשים רואים סכין חד ומיד מדמיינים את כל השימושים האפשריים בו, על עצמם ועל אחרים. זה דבר די נורמלי", אומר טייזמן.

הפסיכולוג לי באר מאוניברסיטת הרווארד כתב ספר שלם על "מחשבות רעות": The Imp of the Mind: Exploring the Silent Epidemic of Obsessive Bad Thoughts. הוא סיפר על מטופלים רבים המגיעים אליו עם אחד משלושה סוגי מחשבה: מחשבות "אסורות" על פגיעה עצמית ובאחרים, מחשבות מיניות "אסורות" ומחשבות הנוגדות את הדת של המטופל. "לחלקנו יש מחשבות רעות מעטות וחולפות, ולאחרים יש מחשבות גרפיות, קשות ורבות. אני מעריך, בעקבות המחקר שלי, שמיליוני אנשים בארה"ב סובלים ממחשבות 'רעות' עוצמתיות וקשות, והם בטוחים שמשהו איתם לא בסדר, וזה כשלעצמו גורם להם המון סבל", כתב.

באר מתאר בני נוער שמגיעים אליו ומספרים על מחשבות טורדניות לגבי מין בתוך המשפחה או לגבי האפשרות שיפגעו בבני כיתתם או בהוריהם: "הם בטוחים שזה אומר שהם אנשים נוראיים, לא מוסריים", אבל זה לא נכון.

מחקר נוסף, שנערך על ידי ד"ר נואה צ'ייס ברמן, בעבר גם הוא מהרווארד והיום מנהל תחום ה-OCD ב-College of the Holy Cross בבוסטון, מראה שכאשר הורים מאמינים שהמחשבות הרעות אכן מעידות שהילדים שלהם אינם מוסריים (והם מבטאים זאת למשל בכך שהם אומרים להם 'בקש סליחה מאחותך שחשבת לשפד עם הקלשון' או 'כדאי שתתפלל היום לאלוהים שיגרש את המחשבה הזו'), המצב של הילד בדרך כלל יחמיר.

המוח מתאמן בעזרת מחשבות

מאמר של לואיז מוריי מאוניברסיטת אילינוי ומארק פין מאוניברסיטת קרדיף התייחס למחשבות טורדניות של אימהות טריות על פגיעה בילדיהן. המאמר העלה גם את האפשרות של דחף לפגוע שנובע מתסכול, חוסר שינה או מצוקה, וגם אפשרות של דחף לפגוע שנובע מ"זהירות יתר", ואף עלתה אופציה שלישית שבה אימהות צעירות מדמיינות פגיעה בילד כדי להמשיך להרגיש שהן ישויות נפרדות ממנו. מסקנת המאמר היא שכך או כך, רוב האימהות הנתקפות במחשבות טורדניות כאלה לא באמת מתכוונות לפגוע בילד והמחשבה עצמה עלולה לגרום להן לחוש, שלא בצדק, שמשהו בהן לא בסדר, וזה כשלעצמו דווקא כן עלול לגרום להן דיכאון. החוקרים קוראים לנורמליזציה של מחשבות "רעות" של אימהות, אם כי כמובן לא של מעשים.

באר מאמין שהמחשבות הרעות של ילדים, שהן כנראה תדירות יותר מאלה של מבוגרים, נובעות מהכנה שהמוח שלהם עושה כדי להדגים להם עד כמה שלילית יכולה סיטואציה להיות, ובעצם מדובר באימון עצמי של המוח, כיצד להשתלט על עצמו ולמנוע את הביצוע של המעשה הבעייתי.

"נראה שקראית הריק משיקה קצת לעולם ה-OCD", מסכם טייזמן. "זה לא אומר שאנשים שחווים את התופעה הזאת הם אנשים עם OCD . יש גם הרבה אנשים נורמלים שמכירים מחשבות שמזוהות עם OCD , אבל הם לא יקבלו אבחון כזה. פרדוקסלית, מי שדואג מהמחשבה ומוטרד ממנה נמצא בבעיה גדולה יותר ממי שנותן לה פשוט לעבור".

אז זו ההמלצה? פשוט להניח לזה?
"לפי מה שידוע לנו - כן. הדרך היחידה להתמודד עם מחשבות טורדניות מכל סוג היא להפריד בין המחשבה לבין עצמכם, להמשיך להתנהג כפי שנראה לכם רציונלי למרות המחשבות הלא רציונליות, לא להיסחף אחריהן. הניסיון מראה שהתנהלות כזו, שאינה מייחסת חשיבות רבה למחשבה בסופו של דבר מפחיתה חשיבה טורדנית. ואצל מי שלא מצליח בכך, מי שממשיך לחשוש שהדחף מעיד על משהו שלילי אצלו או שעלול להיות מסוכן, לאלה הייתי ממליץ על טיפול מכוון OCD".

גם באר מסכים עם הגישה הזאת בספרו. לדבריו, הניסיון להשתלט על מחשבות טורדניות או לכבות אותן דווקא גורם להן להתעצם, ואילו קבלתן כחלק נורמלי מהחיים, אך נפרד מהאופן שבו אנחנו מתכוונים לפעול באמת, היא הדרך למנוע מהן להשתלט עלינו. "אם הייתם באמת עומדים לרצוח מישהו, כנראה לא הייתם מרגישים כאלה רגשות אשמה לגבי זה", הוא מרגיע. ואם הייתם מתכוונים באמת לקפוץ מהצוק, אולי לא הייתם כל כך פוחדים מזה.