דונלד טראמפ הגיע למזרח התיכון בחודש השלישי של נשיאותו. ברק אובמה הגיע לשם בחודש הרביעי. ג'ו ביידן חיכה כמעט שנה וחצי. הוא מגיע לשם כמי שכפאו שד. האיזור הזה מניב בשבילו בייחוד חדשות רעות, עם דינמיקה רעה. שום ״עסקת מאה״ אינה עומדת על הפרק. אפילו פתיחת עוד שגרירות ישראלית בעוד בירה ערבית לא תניב עוד את החגיגיות של הסכמי אברהם.
לא זו בלבד שהוא אינו יכול לסמוך על בונוס מזרח תיכוני, אלא שהוא כבר משלם מחיר, לפחות כלפי השמאל של מפלגתו. האיש, שהבטיח בזמן מסע הבחירות שלו ״לנדות״ את ערב הסעודית מחברת הארצות בנות־התרבות, מסיר את הטאבו, ועולה לרגל אל הנסיך מוחמד בן סלמאן. הביון האמריקאי הטיל על בן סלמאן את האחריות השילוחית לרצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, ב־2018.
ביידן נושך את שפתיו. הוא היה מן המטיפים הבולטים לטובת מדיניות חוץ המיוסדת על זכויות אדם. עכשיו הוא נאלץ לוותר על הטון המוסרי, לפחות במזרח התיכון, אולי גם במקומות אחרים, לטובת אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ופוליטיים. הוא רוצה שהסעודים ונסיכי המפרץ יפיקו יותר נפט. לפני שלושה חודשים הבקשה הזו הייתה מעוגנת ברצון להחליש את תלות העולם בנפט הרוסי; עכשיו היא מעוגנת ברצון לבלום את האינפלציה הדוהרת בארה״ב. היא דוהרת קודם כל דרך משאבות הדלק.
לחיצת היד הפומבית לבן סלמאן תסיים כל מראית־עין של בידוד בינלאומי של בית סעוד. בשביל הנשיא הזקן של ארה״ב זה יהיה רגע עצוב. כשארה״ב אינה יכולה לבחור את ידידיה, או כאשר היא בוחרת ביודעין עריצים ומפירי זכויות אדם, היא מעידה על עצמה דרגה של חולשה פוליטית ומוסרית. ברוב הארצות, הבחירה בין מוסר לאינטרסים לעולם אינה קשה במיוחד. בארה״ב, המסורת הרטורית, הדתית והתרבותית תמיד מקשה על עודף ציניות, לפחות למראית עין. אבל המסע לפיוס העריצים עצוב גם מסיבות של אסטרטגיה גלובלית רחבה.
״לסובב״ את ארה״ב מזרחה
המזרח התיכון נעשה אבן ריחיים על צווארה של מדיניות החוץ האמריקאית בערך לפני 15 שנה. זו הייתה התוצאה של מלחמת עיראק השנייה.
ברק אובמה ירש את הסבך של עיראק מג'ורג' בוש הבן. הוא ניסה, וחזר וניסה, ״לסובב״ (pivot) את ארה״ב אל מזרח אסיה. הוא חשב, ורוב המשקיפים המלומדים והלא־מלומדים הסכימו איתו, שהתמודדות עם האתגר הסיני צריכה לעמוד במרכז תשומת לבה של ארה״ב, ולא שרטוט מחדש של מפת המזרח התיכון.
כדי להגיע מזרחה, הוא פינה את כל הצבא האמריקאי מעיראק, אף כי העיראקים עצמם רצו נוכחות כלשהי. כדי להגיע לשם, הוא הניח לרוסיה להציל את משטר אסד, ולפתוח את שערי סוריה בפני איראן. כדי להגיע לשם הוא חתם על הסכם גרעיני עם איראן, ושילם תמורתו במטוס מלא מזומנים. כאשר הסעודים מחו, הוא יעץ להם, בספק־רצינות, ללמוד ״להתחלק בשכונה״ עם האייאטוללות (רמז לימים שבהם עבד למחייתו כמדריך שכונות בשיקאגו, והיה מתווך בין כנופיות רחוב).
אבל המזרח התיכון לא הסכים להתייצב בסוף התור. זמן קצר לאחר פינוי האמריקאים מעיראק, קנאי דאע״ש הגיחו מן המדבר, כבשו את מוסול וחלקים ניכרים של המדבר הסורי, והקימו ח'ליפות איסלאמית. אז התחילה מלחמה של שש שנים, שארה״ב נאלצה להשקיע בה משאבים ניכרים. ה״פיבוט״ מזרחה לא יצא אל הפועל.
דונלד טראמפ לא הסכים כמעט עם שום אלמנט של מדיניות החוץ של קודמו, אבל גם הוא רצה לפנות מזרחה. גם הוא רצה להתקפל מן המזרח התיכון, אבל מאחר שלא ניחן בדקויות או ביכולת העמקה, הוא התהלך כפיל בחנות חרסינה. הוא קרע לגזרים את ההסכם עם איראן, והתנקש בחיי תליינה הראשי במזרח התיכון. הוא מכר את בעלי בריתה הכורדים של ארה״ב בסוריה לטאייפ ארדואן. ההסתבכויות שנבעו מן המהלכים האלה לא הצטרפו לכלל מתכון בטוח ליציאה.
ביידן יכול לתדרך את מתדרכיו
ג'ו ביידן, סגנו של אובמה, היה שותף פעיל בניסיון להטות את אמריקה מזרחה. מאז התיישב בלשכה הסגלגלה אף הוא חזר וניסה לפרוק אבני ריחיים, כדי שיוכל להתרכז בסין. הוא התקפל מאפגניסטן בהפגנה מזעזעת ומשפילה של אבדן עשתונות. הוא חידש את המגעים עם איראן על החזרת ההסכם הגרעיני.
ואו־אז, בדרך אל המזרח הרחוק ואל האוקיאנוס השקט, קרתה אוקראינה, טרפה את כל הקלפים, והסיחה את מלוא הדעת. איך אפשר לעשות ״פיבוט״ מזרחה, כאשר צריך לממן ולחמש ארץ חלשה, כדי שתוכל להילחם לאורך זמן נגד מעצמת על.
ביידן אינו זקוק לשום תידרוך על המזרח התיכון. הוא יכול לתדרך את מתדרכיו. הוא נעשה חבר בוועדת החוץ של הסנאט ב־1975, בהיותו בן 32. הוא כיהן בה 33 שנה רצופות; שש שנים כיושב ראש. ראש הממשלה הישראלי הראשון, שהסנאטור הצעיר ג'ו ביידן ביקר בירושלים היה, או בעצם הייתה, גולדה מאיר, ב־1973. לא מצאתי את החישוב המדויק של מספר מסעותיו למזרח התיכון ב־49 השנה האחרונות, אבל אפשר להניח שהוא הגיע לשם עשרות פעמים.
פגישתו עם גולדה, הוא אמר אחר כך, הייתה ״אחת הפגישות רבות־המשמעות ביותר של חיי״. היא אמרה לו, ש״הנשק הסודי של ישראל הוא זה שהישראלים אינם יכולים ללכת לשום מקום אחר״. ב־1986, בנאום במליאת הסנאט על אישור הסיוע השנתי לישראל, ביידן אמר, ״הגיע הזמן שנחדל להתנצל על תמיכתנו בישראל. זו ההשקעה הטובה ביותר של שלושה מיליארד דולר שאנחנו יכולים להשקיע. אילמלא היתה ישראל, על ארה״ב היה להמציא אותה, כדי להגן על האינטרסים שלה באיזור״.
ספקנות גוברת כלפי ישראל
אפשר כמובן לייחס את ההכרזה ההיא לצרכים אלקטורליים. חודשים אחדים אחריה, ביידן התחיל את ניסיונו הראשון להיבחר למועמד מפלגתו לנשיא ארה״ב. אבל גם אם היה בהכרזה ההיא ביטוי של אינטרס עצמי, אפשר להגיד על ביידן כי הוא שייך לדור אחר, שבו ישראל עדיין נהנתה מהילה רומנטית בשמאל האמריקאי. מאז, כובד המשקל של התמיכה הציבורית בה עבר הרחק ימינה. סקרי דעת קהל חוזרים ומראים ספקנות גוברת כלפי ישראל בין אוהדי המפלגה הדמוקרטית. הקירבה הרגשית בין ישראל לדונלד טראמפ אינה מועילה, בייחוד כאשר הנשיא לשעבר ותומכיו חוזרים וכופרים בלגיטימיות של בחירת ביידן.
חולשתו הפוליטית של הנשיא מבית אינה מחזקת את ידיו בענייני חוץ. בלשונו של אסטרטג פוליטי מנוסה, דייוויד גרגן (Gergen), אשר יעץ לארבעה נשיאים, ביידן צריך לוותר על סדר יום עתיר־נושאים, ותחת זאת להחליט על שניים־שלושה עניינים שהוא רוצה להתמקד בהם, בענייני חוץ ופנים.
אבל לא זה הזמן להסתפק בנשיא אמריקאי המסתפק במועט. העצה הקלאסית לנשיאים ״לא לגלגל יותר מדי כדורים באוויר״ אינה מתאימה לאוסף המאיים ביותר של משברים שבהם התנסה העולם זה 75 שנה לפחות.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
