רבות מהדמוקרטיות בימינו מתבססות על נצחון דחוק. אמנם הרוב קובע - אבל למיעוט נמאס

דברי חכמים בנחת נשמעים, ומה לנו חכמה מן האקדמיה ללשון העברית. יקרות בעיניי אנינוּתה, טעמה ופתיחותה. אני בודק ללא הרף את רשימות המונחים שלה, נושם לרווחה כשאני מוצא תחליפים למלים זרות, מתאכזב כשאינני מוצא. האקדמיה אינה ממהרת לשום מקום. הדיוק חשוב בעיניה מן המהירות. האם היא צודקת? אולי לא. היא מנהלת מלחמת מאסף נגד זרם בלתי פוסק של מונחים מיובאים מן האנגלית הגלובלית. סיכוייה מעטים מלכתחילה, אבל הם מתמעטים כשהיא מתנהלת לאיטה. היא זקוקה לצוות תגובות מהירות, שיתיישב באולם הנוסעים הנכנסים בנתב"ג, וינסה ליירט כל מסתננת תכף להסתננותה.

ב-30 במאי כיבדה אותנו האקדמיה בשתי רשימות של תחליפים למונחים לועזיים. בגרוני נתקע משום מה התחליף ל"קונסנזוס" (או כמו שנוהגים לטעות בעיתונות הישראלית, "קונצנזוס"). "מִסְכָּם", מציעה האקדמיה. אין לי כמובן הסמכוּת לחוות דעות אסתטיות, אבל "מִסכם" קרוב מדי ל"מסכן".

השימוש 'קונסנזוס' התחיל להופיע בתכיפות בתקשורת הישראלית לפני 50 שנה ויותר. אני מוצא תלונה עליו ב'על המשמר', באוקטובר 1972. הכותב, יעקב רבי, ידען לשון רב חן, הקדים לוותר כבר אז על הניסיון למצוא תחליף עברי. אני אוהב את האקדמיה, וסולח לה את שמה היווני כל זמן שהיא תסלח לי את סירובי להשתמש ב'מסכם' לעניין 'קונסנזוס'.

"הקונסנזוס הלאומי"

הקדמה קצת ארוכה לגופו של עניין, וגופו הוא הקונסנזוס. בישראל של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, "הקונסנזוס הלאומי" היה צירוף מעורר מחלוקת. בעיני האגף השמאלי, הוא ביטא קיפאון מדיני ואינטלקטואלי ושיקף התמכרות לסטאטוס-קוו.

מחלצי הקונסנזוס ההוא יצא הסיפוח הזוחל, לא מפני שמישהו החליט עליו, אלא מפני שעל השכל הישר גבר הצורך להאריך את תוחלת חייה של קואליציית הפכים, שבה ישבו תלמידי בורוכוב עם תלמידי ז'בוטינסקי. הגדרת האמצע היתה הבה-לא-נחליט. ואף כי הקואליציה התמוטטה ב-1970, הרגלי הקונסנזוס התארכו, בואכה מלחמת יום הכיפורים. לפני 48 שנה ההרגלים הניבו את משבר האמון הגדול ביותר בתולדות ישראל.

אבל קונסנזוס כשלעצמו אינו מלה גסה. הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו העמיד את ’רצון הכלל‘ במרכז 'האמנה החברתית' שלו. בהשראת רוסו, המהפכה הצרפתית הטעימה ב-1789, בהצהרתה על זכויות האדם, כי "החוק הוא הביטוי של רצון הכלל". גאונותו של רוסו יישבה, אם גם לא חד-משמעית, את הסתירה בין מרות לחירות. הציות לחוק, הוא כתב, אינו אקט של התבטלות או של צייתנות נפחדת, אלא הוא תוצאה של ההשתייכות לקהילה פוליטית.

בדמוקרטיה האמריקאית, קונסנזוס בא וקונסנזוס הולך. תוחלת החיים של הקונסנזוס אינה מוחלטת מראש. לפעמים קונסנזוס מגיע אל קצו מחמת הזיקנה, מפני שהשתנו הנורמות והציפיות; ולפעמים הוא מגיע אל קצו מפני שמישהו החליט לקצר את חייו בכוח.
"כוח" אין פירושו אלימות. "כוח" הוא רוב אלקטורלי דחוק או מקרי, המאפשר למפלגה פוליטית לכפות את רצונה; או רוב מקרי של שופטים בבית המשפט העליון, המאפשר להם "לחוקק מן המדוכה", או לבטל תקדימים בני עשרות שנים.

הסכנה: עימות בלתי פוסק

הגנה על קונסנזוס רחב אינה מחייבת ויתור על התקדמות. אין שום דבר מקודש בקונסנזוס, והוא מצדיק שינויים תקופתיים. השאלה היא איך מתחוללים השינויים האלה, ובאיזו מידה החברה האמריקאית מצליחה, או אינה מצליחה, לכונן קונסנזוס חדש.
הסכנות הנובעות מהתנהלות ללא קונסנזוס הן עצומות. הן העסיקו פילוסופים ומדעני מדינה. אחד שהגה והעמיק מאוד בשאלה הזו הוא ההולנדי ארנד ליפהארט, שהבחין לפני כמעט 40 שנה בין 'הדמוקרטיה הרובנית' ל'דמוקרטיה ההסדרית': הראשונה מתנהלת מתוך עימות בלתי פוסק בין המפלגה השלטת לבין האופוזיציה, בדרך כלל במערכת דו-מפלגתית, עם שיטת בחירות הנוטה להבטיח רוב מוחלט; השנייה מתנהלת מתוך הסכמה, בשיטת בחירות המבטיחה ייצוג גם לקבוצות מיעוט קטנות, ומעניקה להן תפקיד והשפעה בניהול המדינה. "מי ישלטו ואילו אינטרסים תשרת הממשלה כאשר תשרור אי-הסכמה על עדיפויות?", שאל ליפהארדט. הוא הציע שתי תשובות מנוגדות. אחת, "הרוב"; המנוגדת, "כמה שיותר אנשים".

אנחנו יודעים כמובן, ש"הרוב קובע", וניצחון הוא ניצחון "גם בהפרש של קול אחד". אבל הקלישאות האלה משרתות בדרך כלל את המנצחים, לא את המפסידים. נצחונות דחוקים מאוד, לפעמים דחוקים להפליא, נעשו לחם חוקן של הדמוקרטיות המערביות. מדהים לחזור ולהיווכח עד כמה חצויה היא החברה; ומדהים לראות את הלהיטות שבה המנצחים תובעים מנדטים לשינויים גורפים ומתעלמים מרצונו של החצי השני.

בארה"ב, המחיר הוא כבד להחריד. סקרי דעת קהל חוזרים וממחישים את השיעורים הפנומנליים של אי הסכמה כמעט על כל עניין. מדינות בשליטה רפובליקאית חותרות תחת הממשל הדמוקרטי בוושינגטון, וחזקה על המצב שיתהפך תחת ממשל רפובליקאי. התנגשות מתחוללת לא רק בין חוקים מנוגדים, אלא בין מערכות מנוגדות של ערכים. אי הסכמה פוליטית מניבה הַפְסָלָה (דה-לגיטימציה) הדדית. רמזים של אלימות לעולם אינם רחוקים מפני השטח. אני חושב ששאלת הקונסנזוס היא המפתח להצלת המערכת הדמוקרטית, לא רק באמריקה, אלא גם כמובן בישראל.