הזמן שלנו מוגבל. האם אנו משתמשים בו נכון?

לאחרונה, אני לא מפסיקה להריץ מספרים על החיים שלי.

אני מחשבת כמה שעות אני מבלה עם הילדים. אני סופרת בכמה לילות עבדתי עד מאוחר. אני מתכנתת את הטלפון שלי לבדוק כמה זמן אני מכלה ברשתות חברתיות (ואז באופן בלתי נמנע חוצה בקלות את הכמות המקסימלית שקבעתי לעצמי). לאחרונה, ביום אביבי מושלם, קילפתי את עצמי מכיסא המחשב לריצה, ואחרי שחלפתי על פני בית הספר היסודי בו הבכור שלי ילמד עוד כמה חודשים, וראיתי אימהות ואבות זורמים החוצה מהדלתות ומחזיקים ידיים קטנות, כל מה שיכלתי לחשוב עליו היה: האם אני מנצלת את הזמן שלי כהלכה?

השעון כמובן תמיד תיקתק. אבל היה משהו ברגע הזה. המגפה הנכיחה לנו עד כמה הזמן שלנו מוגבל. בינתיים, עובדים רבים, המתחברים מהבית או נכנסים לסידורים היברידיים, כבר לא נמצאים במצב בו הזמן שלהם נקבע על ידי מישהו אחר כפי שהיה כשהבוס היה מרחק קובייה אחת באופן ספייס, חמישה ימים בשבוע. אנחנו מגששים לעבר נורמליות חדשה, תהא אשר תהא, שיש בה יותר אוטונומיה, יותר גמישות וגם שינוי פרספקטיבה.

"כשאת עושה את החישוב, זה ממש מכה בך", אמר לי ניק מייזינג, מנהל מחקר בן 43 ב-Sentieo, פלטפורמה לאינטליגנציה פיננסית. "האם את עושה את הדברים החשובים?"

הקורונה ניתבה חלק מהאנשים לשינויים גדולים - מעבר למיקום מרוחק, התפטרות, עבודה בשתי עבודות במקביל. אבל למי שמרוצים יחסית מהפיגומים של חייהם, לעתים אין הרבה לאן לברוח, רק הפריווילגיה המתמשכת ואיתה הלחץ להספיק להוציא מהימים שלנו מה שיותר.

גם מייזינג בחן את הנתונים. הוא גילה שרוב הזמן שבילה עם בנו, שהוא היום בן 10, ייעלם עד שהילד יחגוג 18. אז הוא מנסה להשאיר את הטלפון בחדר השני כשהם ביחד והגדיר שהוא יצלצל רק כשמישהו מאנשי הקשר מתקשר. כשהוא הולך עם הבן שלו לבית הספר הם מדברים - משוחחים ממש.

אין אף דקה שלא ניתן עליה דין וחשבון

גייל בנט, עורכת דין מאיזור סיאטל, מודדת את ימי העבודה שלה במרווחים של שש דקות, הודות למבנה חיוב ללקוחות שמצריך ממנה לספור חלקיקי זמן. כשהיא מתעוררת לפעמים באמצע הלילה, היא אומרת שלעתים היא ממש חשה מה השעה - נניח, 2:31 - וראה זה פלא, זה בדיוק מה שהשעון שלה מראה.

בסופי שבוע ובחופשות, היא נוטה לקבוע פעילות אחרי פעילות ואין אף דקה שלא ניתן עליה דין וחשבון. אבל היא תוהה, האם זה נכון.

"אולי אני צריכה להירגע מעט יותר", אמרה.

אנו מכושפים על ידי הרעיון שיש דרך לשלוט ולנהל את הזמן, אומר אוליבר בורקמן, המחבר של "4,000 שבועות", ספר שכותרתו היא מספר השבועות הממוצע בחיים שלמים. אנו עושים מיקור חוץ ומאצילים, מקשיבים לעצות של גורואים לניהול זמן שרוצים לייעל כל דבר, ותמיד מבטיחים לעצמנו שבשבוע הבא נהיה פחות עסוקים.

"שחררו את הפנטזיה הזו שאתם הולכים לסדר את החיים שלכם ולנהל את הכל", אומר בורקמן.

במקום לנסות להוריד את גובה ערימות המכתבים המחכים לטיפול, להגיע לאינבוקס עם אפס הודעות חדשות או לעשות וי על כל משימה ברשימה המטלות שלנו, צריך פשוט להכיר בכך שאין לנו זמן אפילו לחלק מהדברים שאנו רוצים או צריכים לעשות. תלמדו לחיות עם התחושה הזו - לעתים היא לא נוחה, לעתים ממש מעוררת חרדה - שבכל רגע יש דברים רבים הזקוקים לתשומת ליבכם, אמר. ואז: "תעשו את הדברים הכי חשובים".

ליהנות מהדברים הקטנים

מהם הדברים החשובים האלה זה משהו שהתברר מעט לאחרונה, צד אחד חיובי לפחות בכל מה שקרה בשנתיים האחרונות - מלחמה, אלימות ונשק, הנגיף. ג'ו הולט, פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת נוטרדאם ולשעבר כומר שמחלק את זמנו בין סאות' בנד, אינדיאנה ופרברי שיקגו, בילה חלקים מ־2020 ו־2021 בהתנדבות במחלקת טיפול נמרץ, כסייע לאחות.

"הימים האלה גרמו לי להעריך את הזמן", אמר על הפעמים שבהן עזר למטופלים שסבלו מקורונה. הוא נהנה מהדברים הקטנים: היכולת לקום מהמיטה, ללכת בשמש. כמי שמעולם לא היו לו תוכניות גדולות, הולט התחיל לקבוע לעצמו מטרות, כמו השלמת טריאתלון איש הברזל.

"חלק מזה זה בגלל שהגוף שלי עובד כרגע, אבל מי יודע איפה אהיה עוד שנה או שנתיים", הוא אומר. "אני יותר מכוון והחלטי כשזה מגיע לדברים כאלה".

עדיין יכול להיות קשה לדעת למה לסרב ומה לשים בעדיפות גבוהה. דחיינות ועייפות מקבלת החלטות נכנסות לפעולה. נסו לדמיין עם איזו החלטה הייתם חיים בשלום בעוד שנה או בעוד עשור, ממליץ אלן בורדיק, מחבר ספר על הביולוגיה והפסיכולוגיה של הזמן.

הזמן הוא מוזר, אמורפי וגמיש, הוא אומר, ויש לו אפשרות להאיץ או להאט בגלל גורמים רבים החל מכמה אנחנו אוהבים משהו ועד כמה אנחנו עסוקים. באופן בסיסי, הזמן הוא באמת עניין של זיכרון ומה אנחנו ממשיכים לשמור איתנו אחרי שהשניות חלפו.

להיות נוכח משמעו לעתים קרובות לעשות פחות. בווין מאגפורד עבדה בשנת 2020 קרוב ל־90 שעות בשבוע, ועזרה לשנות את הכיוון של חברת הביגוד שבה עבדה כמנהלת בכירה בזמן הסגרים של המגפה. כל פעם שהמכירות עלו, קיבלה זריקת אדרנלין. "זה הופך להתמכרות", אמרה.

בוקר אחד בדצמבר 2020, היא הייתה כל כך מותשת שלא הצליחה לצאת מהמיטה. היא יצאה לשבתון של חצי שנה, ובילתה את ימיה במדיטציה, תרפיה ובכתיבה על הרגשות שעורר בה מותו של בנה כמה שנים קודם לכן.

בתחילה, בלי הפגישות שהיו מתחילות בשש בבוקר ורשימות ההישגים, הרגישה בלתי מחוברת. אבל היא התרגלה לקצב החדש. כעת היא עובדת כיועצת בחברה שלה, והיא קבעה הפסקות בימי העבודה שלה - בזמן ארוחת הצהריים היא רואה פרק של "חוק וסדר", וב־16:55 אחר הצהריים עוצרת הכל, כולל לא לקבל שיחות באוזניות, והולכת למכון הכושר לבד. היא מרגישה רגועה יותר, נוכחת יותר ברגע, כאילו סוף כל סוף יש לה ספייס לעצמה.

"זה היה בזמן השקט הזה שהבנתי איך לקבוע עדיפויות לזמן שלי", אמרה.