אילו השלכות בלתי צפויות יכולות לצוץ כתוצאה מהעלאות הריבית של הפד

דמיינו שאתם יושב הראש של הפדרל ריזרב. אם אתם רוצים להגדיל את תפוקת הסחורות והשירותים לכלכלה כדי להוריד מחירים על ידי סיפוק ביקוש רב, מה תעשו? ראשית, תתחילו בלומר שלפד אין שום שליטה על ההיצע. ואז תנסו לחסל את הביקוש.

זה מה שג'רום פאוול מוצא עצמו עושה היום, כשהאינפלציה עומדת על 8.6%, שיא של 40 שנה. כשפאוול אומר: "יש לנו גם הכלים הנחוצים וגם ההחלטיות הדרושה על מנת להחזיר יציבות למחירים בשביל משפחות אמריקאיות וחברות", זה כמעט נשמע כמו נתיב הפעולה האחראי. אבל האם זה באמת הגיוני להעלות את הריבית בניסיון מכוון להקטין את התעסוקה ולפגוע בצמיחה הכלכלית, רק כדי להקל על לחצי המחירים?

ההיגיון הקיינסיאני שנמצא בבסיס המסגרת האנליטית של הפדרל ריזרב די ישיר. על מנת לעודד פעילות כלכלית ולהעלות את הביקוש באופן כללי, הפד עוסק במדיניות מוניטרית מרחיבה: הוא מוריד את הריבית כדי לעודד אנשים ללוות כסף. כשההוצאה על סחורות ושירותים עוברת את הייצור, וגורמת לאינפלציה, הפד מפעיל מדיניות מוניטרית מצמצמת על מנת להרגיע את הפעילות הכלכלית ולהקטין את הביקוש: הוא מעלה את הריבית על מנת לגרום לאנשים ללוות פחות כסף.

סיבה מרכזית לפרץ האינפלציה האחרון הייתה שהממשלה הפדרלית שמה עוד כסף בידי האזרחים, ובכך הגדילה את הביקוש, מבלי להגדיל את ההיצע - אבל הפדרל ריזרב גם הוא לא חף מצעדים שגויים.

האינפלציה יכלה להיות אף גבוהה יותר

על מנת לקבל תחושה כמה נזילות הזריק הפדרל ריזרב לכלכלה מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008, ראו כמה גדל דו"ח המאזן של הפד עצמו. סך נכסי הפד גדלו מ־1.5 טריליון דולר באוקטובר 2008 ליותר מ־8.9 טריליון דולר היום. כל דולר ששולם על ידי הפד כדי לרכוש ניירות ערך הושג על ידי הקשה על מקלדת המוסיפה דולר למאזן הרזרבה של המוכר, וזה מוחזק בפיקדון בפדרל ריזרב. זו הדרך בה הפד מייצר כסף מאוויר.

הייתה יכולה להיות אינפלציה אפילו גבוהה יותר, בהתחשב בהתרחבות העצומה של הבסיס המוניטרי, אבל הפד משלם ריביות על המאזנים האלה. הוא משלם לבנקים על 3.3 טריליון דולר בעתודות שהם מחזיקים בפיקדונות בפד. בנוסף, הבנק המרכזי משלם ריבית על 2.3 טריליון דולר במזומן שחונים בפד דרך הסכמי רכישה־בחזרה הפוכים שהוא עושה עם משקיעים בשווקי כספים.

כשהפד מעלה את הריבית, הוא עושה זאת בעיקר על ידי העלאת שני התעריפים "המנוהלים" האלה, שהפער ביניהם הוא עשר נקודות בסיס, על 5.6 טריליון דולר בכסף נזיל. ביחד, הם קובעים ריבית יומית "שמתחתיה בנקים ומוסדות פיננסיים שאינם בנקאיים אמורים לא לרצות להשקיע כספים בשווקים פרטיים", על פי הפד.

בהתחשב בהשפעה השלילית שיש להעלאות ריבית צפויות על התעסוקה ועל הצמיחה הכלכלה - שלא להזכיר את ההשלכות ההרסניות לשווקים פיננסיים ותיקי השקעות לפנסיה - נראה שזהו רגע נכון לשאול: האם הגישה של הפד לניהול מלאי הכסף מקלה על שימוש פרודוקטיבי בהון פיננסי? האם על הפד לעודד מוסדות פיננסיים להשאיר את הכסף רדום בחשבונות פיקדון? איך זה תורם להגדלת היצע המוצרים והשירותים? זו עלולה להיות בדיוק הדרך השגויה לבצע את המנדט של הפד, שהוא לקדם יציבות מחירים ותעסוקה מקסימלית.

כמובן, במשך יותר מעשור הפד יצר נזילות יתר דרך הרכישה של חוב ריבוני וניירות ערך המגובים במשכנתאות, אבל שלילת משאבים פיננסיים מהמגזר הפרטי כדי לתקן את הטעויות המוניטריות של הפד עצמו זו סטייה. וזה שפאוול ושרת האוצר ג'נט ילן מאחרים להכיר בגודל האיום האינפלציוני - לא עוזר.

אנשים אולי מתחילים להטיל ספק בתבונה של כל המדיניות המוניטרית הזו, בעת שמבקשים מהם לקבל בהבנה רצף מעניש של העלאות ריבית. אבל נראה שרצף מעניש של העלאות ריבית הוא הדרך היחידה שבה הפד יכול לטפל באינפלציה הלטנטית שאפשר לה להתקיים, וזו פרצה אל פני השטח בגלל הסיוע הפיסקלי.

פאוול צריך לזכור שמודל הפעולה המקורי לטיפול באינפלציה בבנקים מרכזיים - שיושם לראשונה בניו זילנד ב־1990 - כלל סעיף לפיטורי הנגיד הבכיר ביותר בבנק עקב ביצועים לא מספקים.

לל לא ברור שהפד מוכן ללכת כל כך רחוק

אחריותיות לא צריכה לבוא לצד יכולת נבואית, אבל היא גם לא צריכה למחול על שגיאות בשיפוט שבסופו של דבר פגעו באמריקאים על כל ספקטרום השכר. היה מערער לשמוע את ילן אומרת לוועדה הפיננסית של הסנאט בשבוע שעבר: "אני כן צופה שהאינפלציה תישאר גבוהה אם כי אני מאוד מקווה שהיא תרד בקרוב". ניתן היה לצפות מיושבת ראש של הפד לשעבר שתסתמך על יותר מאשר מחשבות חיוביות.

נתוני מדד המחירים לצרכן האחרונים הבהירו שהאינפלציה עדיין לא יורדת - וזה גורם לפד לנקוט בעמדה יותר אגרסיבית. מדיניות מוניטרית מצמצמת באופן תיאורטי מצריכה ששיעור הריבית הנומינלית יהיה גבוה מרמת האינפלציה. כלל לא ברור שהפד מוכן ללכת כל כך רחוק. במצב קיצוני, ריבית גבוהה מאוד גורמת לפשיטות רגל ומקרים של חדלות פירעון. בינתיים, עליית הדולר יכולה לגרום לחוב הנקוב בדולרים להיות מחוץ להישג ידם של לווים ממדינות זרות שהמטבעות שלהן חלשים.

כל זה צריך לגרום לנו לחשוב מחדש איך הפד מתערב בכלכלה. לא ריבית גבוהה באופן מלאכותי ולא ריבית נמוכה באופן מלאכותי הן הדרך המוצלחת לייצור צמיחה כלכלית. מה שכלכלת שוק צריכה שזה איתותים בעלי משמעות על המחירים - שיעורי ריבית אמיתיים.

הבה נזנח את השיח על ניצים ויונים בוועדת קביעת המדיניות המוניטרית של הפד ונקשיב לנקרים, המוכנים לדפוק בפטיש על העיקרון שכסף אמור להיות מצבור ערך אמין שניתן להסתמך עליו.

שלטון, כלכלנית מוניטרית, היא עמיתה בכירה במכון העצמאי ( The Independent Institute ) ומחברת הספר "Money Meltdown".