שיעור אמריקאי איך לנצח בבחירות: לחמם את "הכפתורים החמים"

אורחים מן החלל החיצון, אילו הגיעו אל אמריקה ביום ו' שעבר, היו לומדים אותה על רגל אחת. בן יום, או אולי בן בוקר, הם היו מתוודעים אל הקיטוב, ההורס כל חלקה טובה בארה"ב. איך מיליוני בני אדם, החושבים דבר והיפוכו, ואינם יכולים לסבול אלה את אלה, מסוגלים להשתייך אל אותה ארץ ואל אותה חברה?

זה קרה ביום ההיסטורי, היסטורי מאוד, שבו בית המשפט העליון של ארה"ב שם קץ לזכות החוקתית האוניברסלית להפלה מלאכותית. לפי מכון המחקר גוטמאקר (guttmacher.org), המתמחה ב"זכויות רבייה", הפסיקה החדשה תאפשר ל-26 מדינות (מתוך 50) לאסור הפלות מלאכותיות. כמעט חצי הנשים בארה"ב ינותקו מן הגישה אל מרפאות המספקות הפלות.

עיינו-נא במפה, הניתנת באתר גוטמאקר. הצבע הכתום, המציין מדינות ללא הפלות, מכסה בערך שלוש חמישיות של ארה"ב. נשים המתגוררות במדינות הדרום יצטרכו לשלם הון עתק רק כדי להגיע אל מרפאות במדינות שבהן ההפלות יוסיפו להיות חוקיות.

אני מציין את כל זה, כדי למחות כל ספק שהפסיקה של השבוע שעבר שינתה את חיי אמריקה. הפוטנציאל הנובע ממנה הוא של שינויים נוספים, כולל איסור על השימוש באמצעי מניעה, הפללה מחודשת של יחסים הומוסקסואליים, ביטול המעמד החוקי של נישואים חד-מיניים, ועוד.

נייר הלקמוס של הימין

כל זה קרה בעקבות פסיקת בית המשפט ב-1973, שאיפשרה הפלות בששת החודשים הראשונים של ההריון. היא עוררה תגובת נגד מצד מיליונים רבים, שדרגת המעורבות הפוליטית שלהם היתה עד אז מוגבלת. היא החישה את עלייתו הפנומנלית של זה המכונה "הימין הנוצרי". עד מהרה הוא התחיל לתת את הטון במפלגה הרפובליקאית, והעדפותיו החברתיות והמוסריות התחילו להכתיב את מצעיה.

ההתנגדות להפלות, ואחר כך גם לשיווי זכויות ההומוסקסואלים, הפכו בהדרגה לנייר הלקמוס של המפלגה הרפובליקאית. מועמדים לכהונות בכירות, אבל גם גם בכירות פחות, הוכרחו להתחייב לקרוע לגזרים את פסיקת 1973. הדרך לקרוע אותה היתה להחליף את השופטים העליונים שתמכו בה; ואת השופטים אפשר להחליף באמצעות בחירה של נשיא, שימנה שופטים אולטרה-שמרניים; ובאמצעות בחירה של סנאט, שיאשר את המינויים.

וכדי לבחור נשיא וסנאט צריך להביא הרבה יותר בוחרים אל הקלפי. במשך 60 שנה, עד אמצע שנות ה-90, למפלגה הדמוקרטית היתה בכורה מספרית באמריקה, בדרך כלל בהפרש ניכר. הדמוקרטים החזיקו בבית הנבחרים במשך 40 שנה רצופות ובסנאט במשך 34 שנה. אמנם נשיאים רפובליקאיים חזרו ונבחרו, אבל בהיעדר שליטה על הקונגרס הם היו מנועים מלשנות את סדר העדיפויות הלאומי.

בעקבות הפסיקה של 1973, הימין גילה את כוח על הלחיצה על "הכפתורים החמים", כפי שמכנים אותם בעגה הפוליטית. השמאל מעולם לא מצא כוח לחיצה כזה.

הכפתורים החמים נועדו להגדיל את מְקַדֵּם ההתרגשות הפוליטית. המצביעים האמריקאים הם ידועי-אדישות. שיעורי ההשתתפות בבחירות הם מן הנמוכים בדמוקרטיות הגדולות. בין 1972 ל-2016 השיעור הממוצע של הצבעה בבחירות לנשיאות היה נמוך מ-55%. פעמיים הוא עמד רק על 50%, ופעם אחת הוא ירד מתחת ל-50%.

השאלה המרכזית בכל מערכת בחירות בארה"ב אינה בהכרח איך לשכנע בוחרים בצדקת מפלגה או מועמד. השאלה היא איך לשכנע אותם להצביע בעד המועמדים שבהם הם תומכים.

כוח הלחיצה

ב-2004 ראיתי בעיניי את משקלם של הכפתורים החמים במדינה אחת, אוהיו, במערב התיכון של ארה"ב. ג'ורג' דאבליו בוש ניסה לחזור ולהיבחר לנשיא. יריבו הדמוקרטי היה ג'ון קרי. ההפרש ביניהם היה קטן מאוד. אלה היו הימים הראשונים של המאבק להכרה בנישואים חד-מיניים. הימין הנוצרי התנגד, ויזם תיקון לחוקת אוהיו, שימנע הכרה. התיקון הועמד למשאל עם ביום הבחירות לנשיאות.

ההתנגדות לנישואים חד-מיניים העמידה את הימין הנוצרי על רגליו, והביאה הרבה יותר מצביעים אל הקלפי ממה שהצליח להביא איזשהו מועמד או איזשהו עניין. המצביעים שהגיעו כדי לתמוך בתיקון לחוקה ניצלו את ההזדמנות והצביעו לטובת בוש. הם תמכו בו בעיקרון, אבל רבים מהם לא היו טורחים להצביע. ההפרש הסופי של הקולות היה 118,000, לא הרבה במדינה שבה מתגוררים 11 מיליון בני אדם.

אוהיו הכריעה את הכף בבחירות של 2004. הכפתור החם השאיר את בוש בבית הלבן עוד ארבע שנים (בית המשפט העליון התיר נישואים חד מיניים 13 שנים אחר כך). כפתורים חמים כאלה הביאו מיליונים אל הקלפיות בבחירות של 2016, והקפיצו את טראמפ אל הבית הלבן. ב-2020, טראמפ עצמו הפך לכפתור חם בידי הדמוקרטים, וההתנגדות לאישיותו ולסגנונו העניקה לג'ו ביידן מספר-שיא של קולות. למרבה האירוניה, היא העניקה מספר שיא גם לטראמפ, אבל השיא של ביידן היה גדול ממנו.

בנובמבר יהיו בחירות לקונגרס, שהדמוקרטים מועמדים לנחול בהן תבוסה ניצחת, על רקע האינפלציה ושאלות של חוק וסדר. הסיכוי העיקרי, אם בכלל, להינצל מתבוסה הוא בהפיכת ההפלות לכפתור חם. אבל כפתורים אינם מתחממים מאליהם. הם מחייבים מקדם התרגשות. ההערכה היא שמצב העניינים הזה לא ישתנה בנובמבר.

אמריקה אינה הראשונה המראה, שבלי מקדם התרגשות אי אפשר לנצח בבחירות. פנייה רציונלית אל השכל הישר אינה מניבה נצחונות. נראה שעוד מעט גם ישראלים יחזרו וייווכחו בזה.