הברית הצבאית של העולם החופשי תוהה איך להתגונן מפני רודנים

מפעם לפעם אפשר להגיד שגלגל ההיסטוריה מתהפך, או לפחות גוברת מהירות סיבוביו, מכוח מלים, או הצהרות. רעיון ההגנה הקיבוצית של הדמוקרטיות המערביות עומד בסימן מלים.

הוא נולד על סיפונה של אוניית מלחמה בריטית, באוגוסט 1941, במהלך פגישה בין ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל לנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט. המלים שנכתבו על סיפון ״פרינס אוף וויילס״, לצלילי ההמנון הכנסייתי ״קדימה, חיילים נוצריים!״, קיבלו את השם ״האמנה האטלנטית״.

זה היה מובן מאליו. קודם כול, הן חוברו באוקיאנוס האטלנטי, והן כוננו יחסי ברית בין שתי המעצמות האטלנטיות הגדולות של זמנן. במרכז האמנה עמד שחרורה של יבשת אירופה מידי היטלר. חמישה חודשים ופחות לאחר החתימה, ארה״ב נכנסה אל מלחמת העולם השנייה.

ב־1947, נשיא ארה״ב הארי טרומן הכריז על ״דוקטרינת הבלימה״. האויבת הטעונה בלימה הייתה ברית המועצות. הצהרת טרומן הייתה פסימית למדי. היא לא הבטיחה לשחרר את הארצות האירופיות שנפלו בידי הסובייטים. זה היה מצריך מלחמת עולם שלישית. היא הבטיחה לעומת זאת להגן על שלומן של ארצות, שידה של ברית המועצות עדיין לא השיגה. היא עמדה במשימה.

ב־1949 נוסף הבשר לעצמות. 12 ארצות חברו יחד כדי לייסד את ״הברית הצפון אטלנטית״, הלוא היא נאט״ו. המלים ״צפון אטלנטית״ עדיין העמידו את ארה״ב ואת בריטניה במרכזה, לצד צרפת. אבל נכללו בה גם ארצות רחוקות מן האטלנטי כמו איטליה, טורקיה ויוון.

״קונספציה אסטרטגית״ חדשה

הרבה גלגולים עברו מאז על נאט״ו. לפני 35 שנה היה נדמה שניטל טעם קיומה. לפני שש שנים, דונלד טראמפ, אז רק טוען למועמדות מפלגתו לנשיאות, הכריז שנאט״ו "התיישנה״. במרוצת נשיאותו, בכירי יועציו חששו שהוא עומד להודיע על הסתלקות אמריקאית מנאט״ו.

השבוע במדריד, ועידת הפסגה של מנהיגי נאט״ו מבשרת גלגול חדש. הברית הצפון־אטלנטית הופכת לארגון הגנה גלובלי. אל ועידת הפסגה שלה הוזמנו בפעם הראשונה מנהיגים ממזרח אסיה ומן האוקיאנוס השקט. יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה אמנם אינן מצטרפות, לפחות לא לפי שעה, אבל הן חוסות עכשיו בצל מטריית־ענק של ״קונספציה אסטרטגית״ חדשה. נאט״ו־פלוס, או פלוס־פלוס, מרחיבה את הגדרת ההתגוננות שלה הרחק מזרחה, ולא מתוך בחירה.

הקונספציה האסטרטגית הקודמת אושרה ב־2010. אז, מנהיגי נאט״ו הביעו את השאיפה לכונן ״שותפות אסטרטגית אמיתית״ עם רוסיה. בחירת המלים הייתה מפוקפקת כבר אז, בהתחשב בזה שרק שנתיים קודם רוסיה יצאה למלחמה נגד גיאורגיה, תלשה שניים מחבליה, והכירה ב״עצמאותם״. אבל הימים היו ימי ״האתחול״ רב־התקוות של ברק אובמה, אשר קיווה לפייס את רוסיה, בין השאר באמצעות התפרקות חד־צדדית מנשק. זו הייתה עוד אחת מאי־ההבנות האסטרטגיות, שמדיניות החוץ של אובמה הייתה משופעת בהן.

ארבע שנים אחר כך, רוסיה פלשה לאוקראינה, ותלשה שלושה מחבליה. אחד (קרים) היא סיפחה, ושניים אחרים (דונייצק ולוהאנסק) הכריזו על ״עצמאותם״. המערב הטיל סנקציות לא מכאיבות במיוחד, ואחר כך גם התחיל לחמש פה ושם את אוקראינה, אם כי לא במידה שהתקרבה להדאיג את ולדימיר פוטין. הוא התחיל את התקדמותו אל פתרון מלא, אולי סופי, של השאלה האוקראינית.

קולונל אמריקאי, ששירת שנים ארוכות במרכז נאט״ו, צוטט השבוע ב'וול סטריט ג'ורנל': ״נאט״ו הייתה מועדון חברתי ב־30 השנה האחרונות. פתאום היא חוזרת והופכת לברית צבאית״.

משערי ים סוף עד איי הדרום

בראש מעייניה של נאט״ו עומדת כמובן רוסיה. אבל נאט״ו מתעניינת עכשיו בדאגה גוברת בתהליך התעצמותה של סין.

רוסיה היא יריבה צבאית, היכולה להחריב את כדור הארץ מספר לא ידוע של פעמים (וגם טורחת להזכיר שהיא יכולה). אבל יש לה משקל פוליטי וכלכלי מוגבל. היא מתפרנסת מיצוא מחצבים ומינרלים. סין לעומת זאת מפזרת מאות מיליארדי דולרים על פני כל כדור הארץ באופן הנראה קונסטרוקטיבי: היא בונה ״חגורות ודרכים״, כבישים, נמלים וגשרים. אבל היא גם מתעניינת בבסיסים צבאיים, משערי ים סוף, דרך הים הערבי והאוקיאנוס ההודי, עבור במפרץ בנגל וגמור באיי דרום האוקיאנוס השקט.

החשש המיידי הוא מפני פלישה סינית לטייוואן, שנובע ממנה פוטנציאל של מלחמה ישירה בין סין לארה״ב. אבל סין משתדלת להרחיב את גבולות השפעתה הפוליטית, הכלכלית והצבאית הרחק מחופיה, מתוך תחרות אינטנסיבית עם המערב ואגב הפחה שיטתית של איבה ושל בוז כלפיו. די לעיין ברטוריקה של דיפלומטים ושל עיתונאים סיניים במדיה החברתית המערבית.

רוסיה אמנם מפגינה יכולת ארטילרית מרשימה, והורסת עד היסוד ערים, עיירות וכפרים באוקראינה. אבל סין כבר מנסה טילים היפר־סוניים בחלל החיצון, ועתה זה השיקה את נושאת המטוסים הגרעינית הראשונה שלה. המערב מתקרב להפסיד בתחרות הטכנולוגית עם סין. חלקה של ארה״ב במחקר־ופיתוח גלובלי ירד ב־60 השנה האחרונות מ־69% ל־30%.

השבוע הודיעו ראשי קבוצת השבע (G7) של הדמוקרטיות התעשייתיות, כי הן ישקיעו 600 מיליארד דולר בבניית תשתיות בכל רחבי העולם, בתחרות ישירה עם סין. הסכום הזה, בזמן הזה, אמנם מעורר פקפוק. לא כל הכלכלנים מתפעלים מהזרמות מסיביות, בזמן אינפלציה גלובלית, מקופותיהן של ארצות שצברו גירעונות ניכרים בשנים האחרונות. אבל בהכרזת השבע צריך לראות בייחוד הצהרת כוונות.

125 הימים האחרונים

זה אפוא שבוע של הצהרות באירופה, בנסיבות של משבר גלובלי כמעט חסר תקדים. נאט״ו מודיעה השבוע שהיא תגדיל פי 7.5 את מצבת הכוחות שלה באירופה. מדהים להיזכר שערב פלישת פוטין לאוקראינה, בסוף פברואר, רק 4,000 חיילים סרו למרותו הישירה של פיקוד נאט״ו. בתוך ימים אחדים, המספר הזה גדל ל־40 אלף. עכשיו הוא יעלה ל־300 אלף.

נאט״ו נערכת למלחמה מסוג אחר, שתתנהל באמצעות סייבר. אבל שדות הקטל של אוקראינה מוכיחים, כי המלחמה הקלאסית לא חלפה מן העולם. מי היה מעלה בדעתו שתותחי הוביצר יהיו כלי הנשק העיקרי במלחמה, המתנהלת מאה שנה ויותר לאחר מלחמת העולם הראשונה.

מועמדות במבחן שורה של הנחות רבות שנים על אופייה של המלחמה הבאה. למשל, ציפייה קבועה בימי המלחמה הקרה הייתה שהתקפה סובייטית על מערב אירופה תהיה כה מוחצת ומהירה שלא יהיה מנוס מנסיגה כללית, לפני שהברית תוכל לצאת למתקפת נגד. ההנחה הזו התארכה גם אל המחשבה האסטרטגית של זמננו. על פי שורה של דיווחים, נאט״ו מאמצת עכשיו גישה חדשה: להילחם על כל סנטימטר.

ב־1 במארס אמרה נשיאת הנציבות של האיחוד האירופי, כי ״ביטחון אירופה השתנה בששת הימים האחרונים יותר ממה שהשתנה ב־20 השנה האחרונות״. מה אפשר להגיד על השינויים של 125 הימים האחרונים? הם מניבים שידוד מערכות שלא היה דוגמתו מאז נחתמה אמנת נאט״ו, לפני 73 שנה. במובן מסוים, המערב חוזר ומגדיר את נכונותו להגן על עצמו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny