"בשם אלוהים", קורא המלך ריצ'רד השני מנהמת לבו (במחזהו של ויליאם שייקספיר), "הבה נשב על הקרקע/ ונספר בעצב על מות מלכים/ איך מקצתם הודחו, ומקצתם הומתו בחרב/ ואת מקצתם רדפו רוחות קודמיהם שהם הדיחו" (מתנצל על התרגום הלא־אלגנטי).
רק מלכים מודחים ומושפלים יכלו להבין ללבם של מלכים מודחים ומושפלים. כאשר הכתרים התחילו ליפול בזה אחר זה, והוחלפו ברפובליקות (אמתיות או מדומות), מלכים מודחים התחילו להיאסף באותן עיירות על שפת אותם הימים והאגמים, ובילו את שארית ימיהם בעצב, בחרטה, או לפעמים בתקווה קלושה שהם יורשו לחזור.
כשהתמעטו המלכים, שותפות הגורל עברה משליטים מורשתיים אל פוליטיקאים בשר־ודם. משהגיעו אל הפסגה, בדרך כלל במאמצים ניכרים, הדרך למטה הייתה לעתים קרובות מהירה ומסחררת. נפילתם הייתה מדהימה עוד יותר מעלייתם. היא הצריכה, ומוסיפה להצריך, התערבות שייקספירית.
בזמן כתיבת הרשימה הזו עדיין לא ידענו מתי תסתיים כהונתו של בוריס ג'ונסון. עתה זה הוא איבד שניים מן הבכירים בחברי ממשלתו (שר האוצר ושר הבריאות, לצד יועץ משפטי בכיר). מכתבי הפרידה שלהם הוקיעו אותו בעיקר על היעדר מידות.
חבר בולט אחד במפלגתו אמר עליו, "הוא כריזמטי באופן מבריק, הוא רב הומור ומשעשע, בעל אופי גדול -- אבל אני חושש שאין לו האופי או המזג הנחוצים כדי להיות ראש הממשלה". אגב, הדובר הזה השווה את גסיסתו הפוליטית של ג'ונסון עם גסיסתו הפיזית של הנזיר הרוסי רספוטין, שסירב למות גם לאחר שנורה והושלך אל נהר קפוא. אפשר שבוריס־רספוטין יצליח להיאחז בקרנות המזבח עוד טיפה ועוד טיפה. אבל הוא כמעט הסתיים.
השעות האחרונות שלו בדאונינג 10 בוודאי עוד יעניקו השראה למחזאים ולתסריטאים. בוריס יישב על רצפת העץ, שעליה דרכו ראשי ממשלה בריטיים מאז הרבע הראשון של המאה ה־18 (הכהונה נוסדה למעשה, אם גם לא להלכה, לפני 301 שנה). הוא יוכל להעלות באוב את רוחות קודמיו המודחים, ולחשוב גם על אלה שהוא זירז את הדחתם.
ארבעה ראשי ממשלה ב־32 שנה
הוא שייך למפלגה פוליטית הראויה להיחשב לוותיקה ביותר ולמצליחה ביותר עלי אדמות. המפלגה השמרנית היא מה שמכנים "מפלגת השלטון הטבעית". היא עברה אינספור גלגולים, מזמן שהייתה התגלמות הריאקציה עד שהניפה את דגל הרפורמות ואימצה מצעים פרוגרסיביים להפתיע. אחת הסיבות החשובות להצלחתה הייתה חוסר נאמנותה למנהיגיה.
השמרנים הפכו את חוסר הלויאליות למטבע עובר לסוחר - ולבוחר. הם פיתחו יכולת מעוררת קנאה להיפטר ברגע הנכון, או האחרון, ממנהיגים שסרחו. והם עשו כן לא רק למנהיגים כושלים, אלא גם למנהיגים מצליחים, מפני שהגיעו למסקנה כי המצליחים לא יוכלו לחזור על הצלחותיהם.
מרגרט תאצ'ר הנהיגה אותם לשלושה ניצחונות רצופים, הישג חסר תקדים. אבל הם חשקו בניצחון רביעי, והדיחו אותה. ואמנם, שנה וחצי אחר כך הם ניצחו, תחת מנהיגותו של מורד במלכות, ג'ון מייג'ור, שהיה יציר כפיה של תאצ'ר. כמעט כל חברי הקבינט שמרדו בה חבו לה את רום מעמדם.
הם חזרו וכרתו את ראשיהם של ראשי ממשלה מכהנים ב־2016 וב־2019. מפלגה מעוטת סנטימנטים מהמפלגה השמרנית כנראה אי אפשר להעלות על הדעת. נראה שהיא מוכנה לערוף את ראשו של ראש הממשלה הרביעי בתוך קצת יותר מ־30 שנה. פשוט מדהים.
אבל חוץ מאשר להדהים, התנהגות השמרנים צריכה לעורר מחשבות אצל מפלגות פוליטיות במקומות אחרים. האם מפלגות הן מועדוני חברים, שבהם שבועת נאמנות הדדית קושרת אותם למנהיג; או שהן גופים דינאמיים, הפועלים ללא סנטימנטים, על יסוד פירוש בלתי פוסק של אינטרסים.
לשון אחר, האם הרפובליקאים בארה"ב והליכוד בישראל חייבים נאמנות למנהיגיהם הכריזמטיים גם אם יש להם סיבה טובה להניח שסיכוייהם האלקטורליים ייצאו נשכרים מעריפת ראשים?
״סוף סוף״, נושם לרווחה ׳דיילי מירור׳, צהובון שמאלי בלונדון
הובר, קרטר, טראמפ, נתניהו
אילו האמריקאים היו לומדים מן הבריטים הם לא היו מניחים לנשיאים כושלים לחזור ולהתמודד. הרפובליקאים היו מחליפים את הרברט הובר ב־1932, האיש שהביא את השפל הכלכלי הגדול. תבוסתו הניצחת בידי פרנקלין רוזוולט פתחה עידן של 50 שנות בכורה דמוקרטית בפוליטיקה האמריקאית. כיוצא בזה, הדמוקרטים היו נפטרים מג'ימי קרטר ב־1980. תבוסתו הניצחת בידי רונלד רייגן פתחה עידן ארוך של בכורה ימנית. יהיה מעניין לראות אם הדמוקרטים יניחו לג'ו ביידן לחזור ולהתמודד ב־2024.
כיוצא בזה, יהיה מעניין לראות אם הרפובליקאים יניחו לדונלד טראמפ לחזור ולהנהיג אותם ב־2024. זה כמובן לא תלוי רק ברצונם של פוליטיקאים. הסקרים מראים שיש לטראמפ יתרון גדול מאוד בין הבוחרים הרפובליקאים, מה שמבטיח לו ניצחון בבחירות המקדימות. אבל הבוחרים האלה אינם מספיקים כדי לנצח בבחירות הכלליות. שם נחוצה תמיכתם של מתונים ועצמאים.
ח''כ בנימין נתניהו / צילום: רפי קוץ
שלושה חודשים וקצת לפני הבחירות הבאות לכנסת, מנהיגי הליכוד קוראים את הסקרים, ורואים כי יש סבירות לא מבוטלת שהם ושותפיהם יחזרו וייתקעו מתחת למשוכת 61. אבל האופציה של עריפת ראש אינה עולה על דעתם.
מאיפה זה בא? אולי זה התחיל עוד בהרגלי הנאמנות למנחם בגין, שהיה אפשר למצוא בהם סימנים של מסדר צבאי, כמעט חשאי. בגין הפסיד בשבע מערכות בחירות, בהפרשים עצומים. אבל כל ניסיון למרוד בו, באופן דמוקרטי, נתקל בחומה בצורה ובעונשים כבדים.
קשה לדעת אם הנאמנות למנהיג מתבטאת באופן שונה בימין או בשמאל. בארה"ב, בשתי המפלגות הגדולות יש פוטנציאל לא מבוטל להתקוממויות נגד הסדר הקיים.
עליית רונלד רייגן, לפני 45 שנה, החישה את קיצו של הזרם הפרגמטי והמתון במפלגה הרפובליקאית. אפשר שעליית דונלד טראמפ שמה קץ למפלגה הרפובליקאית במובנה ההיסטורי, וממילא קיעקעה את כוחו של הממסד המפלגתי. טראמפ השתלט על המפלגה במידה שלא עשה שום מנהיג לפניו זה מאה שנה ויותר.
עליית ברק אובמה באה נגד רצונו של הממסד במפלגה הדמוקרטית, אבל הממסד הזה התאושש, וחזר וכפה את רצונו פעמיים לאחר אובמה. אובמה דווקא היה יכול להוסיף ולהנהיג את המפלגה גם לאחר נשיאותו. אבל זה כלל לא עלה על דעתו.
החמצה עצומת ממדים
את ההתקוממות נגד בוריס ג'ונסון מדריכים נציגים של הממסד המפלגתי הישן, כולל מי שהנהיגו את ההתנגדות לפרישת בריטניה מן האיחוד האירופי. ג'ונסון היה מנהיג התומכים בפרישה, וזו אפוא הזדמנות לבוא אתו חשבון.
תקופת כהונתו תיזכר כהחמצה עצומת ממדים. הוא הוביל את המפלגה לניצחון עצום בבחירות הכלליות ב־2019. היו לפניו חמש שנים בטוחות לחלוטין עד הבחירות הבאות. בהתחשב בגודל נצחונו הוא היה יכול לסמוך כמעט ללא ספק על חמש שנים נוספות. ליקויי אופי וחוסר משמעת גברו על הברק האישי ועל הכישרון הרטורי.
נפילת בוריס באה שנתיים וחצי לפני הבחירות הבאות (דצמבר 2024). לכאורה, למנהיג חדש יהיה די זמן לתקן את הנזק. כך או כך, אפשר להניח שלא יהיה כבוריס עוד הרבה שנים, לטובת הרצינות - ולטובת השעמום.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
