מה הציבור יודע על בנק ישראל? וספציפית, מה הוא יודע על יעד האינפלציה של בנק ישראל? מסתבר שלא יותר מדי. בסקר שערך הבנק, חצי מהמשיבים לא ידעו מהו יעד האינפלציה, עוד כשליש לא זכרו או שלא היו בטוחים, ורק חמישית חשבו שהם יודעים מה היעד. ולא בהכרח בצדק. כי מתוכם, רק חצי ידעו מה התשובה הנכונה. במילים אחרות, רק עשירית מהמשיבים לסקר ידעו שיעד האינפלציה של בנק ישראל עומד על 1% עד 3% אחוז אינפלציה בשנה.
אבל האם הציבור בכלל אמור לדעת מה יעד האינפלציה? ד"ר סיגל ריבון, ראש האגף המוניטרי בחטיבת המחקר של הבנק, דווקא מוצאת בממצאים של הסקר סימן מעודד. "חוסר תשומת לב של הציבור לאינפלציה", כפי שהיא מנסחת את זה, "הוא ההצלחה הגדולה ביותר של בנק מרכזי". את העובדה ש"אנשים לא יודעים מה זה יעד האינפלציה" אפשר, לפי ריבון, לראות כתוצאה של העובדה שבשני העשורים האחרונים נרשמה בכלכלת ישראל סביבה של יציבות מחירים - היעד עליו אמון בנק ישראל. לאנשים פשוט לא הייתה סיבה להתעניין באינפלציה יותר מדי.
כמובן שכיום, כאשר האינפלציה כבר חורגת מהיעד ביותר מאחוז, וכבר הגיעה לקצב שנתי של 4.1% במדד האחרון (במאי, הראיון נערך לפני פרסום נתוני האינפלציה לחודש יוני), יציבות המחירים קצת לא מובנת מאליה. האינפלציה שוב בכותרות, וכבר גוררת שלל השוואות היסטוריות. האם כדי להבין את המצב הנוכחי אנחנו צריכים לחזור לתקופת בהן שררה אינפלציה גבוהה, כמו שנות השבעים או השמונים? ריבון משוכנעת שהתשובה היא לא. "אנחנו נמצאים בעולם אחר. הסביבה שונה לחלוטין", היא אומרת.
עוד נחזור לסיבות שבגללן ריבון חושבת כך. בכל מקרה, לפי התחזיות האחרונות של חטיבת המחקר, האינפלציה בישראל אמורה לשוב ליעד בשנה הבאה. כפי שמנסח זאת נגיד בנק ישראל, פרופ’ אמיר ירון, התקווה היא שהאינפלציה תחזור לטווח היעד במחצית השנייה של 2023 (בסיוע העלאות הריבית של הבנק, כמובן).
שנות ה־80' הרחק מאחור: הכללים השתנו
הראיון עם ריבון התקיים בסיומו של כנס שערך בנק ישראל השבוע בנושא "יעד האינפלציה בישראל". הכנס היה חלק מתהליך בחינה ממושך של יעד האינפלציה, בו החל הבנק עוד ב-2019, לפני הקורונה ובוודאי שלפני התפרצות האינפלציה בעולם. זה תהליך דומה לזה שבנקים מרכזיים אחרים בעולם נקטו בו בשנים האחרונות, אבל לא ברור אם הוא יוביל לשינוי. "אנחנו עדיין לא יודעים לומר איך התהליך הזה יסתיים", הסביר בכנס הנגיד ירון, "יכול להית שהמשטר הקיים בישראל הוא הנכון ולא צריך לשנות אותו".
מה שבטוח הוא שהרמות שמוגדרות ביעד הנוכחי רחוקות שנות אור מהמצב ששרר בישראל בשנות השמונים. בנובמבר של שנת 1984, הזכירה ריבון בהרצאה שלה בכנס, קצב האינפלציה בישראל עמד על 444% (!). בשנה שלאחר מכן הגיעה תוכנית הייצוב, ששינתה את פני כלכלת ישראל ועצרה את הסחרור (ראו תרשים), אבל גם אז האינפלציה נותרה ברמה דו ספרתית למשך עשור שלם. רק לפני עשרים שנה, בתחילת שנות ה-2000, הגענו לרמת האינפלציה המוכרת לנו כיום, כשמאז שנת 2000 יעד האינפלציה גם מוגדר בחוק.
בדרך חלו גם על בנק ישראל וגם על הכלכלה הישראלית לא מעט תהפוכות. וזו הסיבה שריבון לא מוצאת הרבה טעם בהשוואה בין האינפלציה הנוכחית לאינפלציה ששררה בישראל בשנות השמונים. המציאות השתנתה. מעל לכל, ריבון מזכירה, בנק ישראל פועל היום מכוחו של חוק שקובע יעד אינפלציה ומטיל עליו אחריות ליציבות מחירים. ולא רק זה, אלא שחוק בנק ישראל אוסר עליו להלוות לממשלה - להבדיל מהדפסת הכסף שגרמה להתפרצות האינפלציה בשנות ה-80’. גם שער החליפין של השקל נייד כיום, ובנוסף לכל זה, הכלכלה עצמה השתנתה. מחירי האנרגיה שוב בכותרות, אבל הכלכלה בישראל ובמערב כולו תלויה הרבה פחות בנפט מבעבר, בין היתר כי התעשייה משחקת בה תפקיד פחות משמעותי.
ואכן, כשמסתכלים על הגרפים שאותם הציגה ריבון בכנס, אפשר לראות כיצד האינפלציה בישראל עולה ויורדת לאורך שני העשורים האחרונים. לפעמים היא מעט מעל היעד, ולפעמים היא מתחתיו. עוד נתעכב על כך. אבל בגדול, האינפלציה נעה סביב היעד.
אם מסתכלים על עשרים השנים האלה, אולי אין סיבה לפאניקה? ראינו את האינפלציה עולה ויורדת, מגיעה ל־5.5% ולשפל של מינוס 2%. עכשיו שוב עלינו ל־4%. אבל במבט של 20 שנה, כבר היינו ברמות האלה.
"אין סיבה לפאניקה - בגלל שיש מישהו ששם לב לזה", מדגישה ריבון. "האינפלציה עלתה בגללה הסיפור של הקורונה והמלחמה באוקראינה, עליית מחירי הנפט, שרשראות האספקה, הביקושים. אבל יש מי ששם לב לזה מיד. וזה שוב מחזיר אותנו למשטר הזה של יעד האינפלציה. בסוף, הציבור מאמין שבטווח הארוך הבנקים המרכזיים יעשו את מה שצריך כדי להחזיר את האינפלציה ליעד. במובן הזה אני חושבת, שהציבור הרחב פחות צריך להיכנס לפאניקה, דווקא בגלל שהבנקים המרכזיים לוקחים את זה ברצינות, ועושים את מה שצריך. הציבור מבין את זה, וממשיך לפעול לפי זה שהוא מאמין שבטווח הארוך האינפלציה תהיה 2%. זה הדבר העיקרי".
הפחד הגדול של בנק ישראל: ההסתדרות
כרגע נראה, כאמור, שהציפיות בשווקים הן שהאינפלציה אכן תחזור ליעד בשנה הבאה. הציפיות הן עניין קריטי מבחינת בנק ישראל והמקבילים לו מעבר לים. אבל כאן מסתתר החשש שיכול להסביר את הקצב המהיר יחסית בו הבנק העלה את הריבית השנה: האפשרות שעליית המחירים תערער את הביטחון בכך שהאינפלציה אכן תחזור במהירות ליעד, מה שיתתגלגל לשינויים נוספים. הדים לכך אפשר היה לשמוע בדיון שהתפתח בשולי הכנס, על כך שההסתדרות עשויה לדרוש תוספת יוקר לשכר אם יימשכו עליות המחירים.
ריבון מתארת חשש מתהליך שבו תיווצר "אינרציה אינפלציונית", שבה עובדים דורשים העלאת שכר שתדביק את האינפלציה, היצרנים מעלים בתגובה את המחירים בהתאם, וכן הלאה.
יש פה דור שלא ידע אינפלציה, ופתאום הוא פוגש את נושא ההצמדות למדד המחירים ועד כמה הרסני הוא יכול להיות. למשל פתאום משכירי דירות מבקשים להצמיד את שכר הדירה למדד. אם עוד הרבה ילכו בדרכו, לדור הזה יש מה לחשוש.
"זה נכון, ושכר הדירה זה רבע ממדד המחירים לצרכן. זה נכון בתל אביב, אבל מצד שני מדברים על כך שקצב עליית השכר בהייטק יהיה קצת יותר מתון, ואולי היסטריית הגיוסים מתמתנת, אז אם יש בעל בית שאומר להייטקיסט הצעיר ששוכר ממנו דירה שהוא מעלה לו את שכר הדירה ב-50%, וההייטקיסט אומר ‘תשמע אבל אני לא בטוח, אולי יפטרו אותי’, אז אתה לא יודע מה יהיה. אבל נכון, זה החשש, ההתגלגלות הזאת. זה בדיוק העניין".
חריגה מתחום היעד היא לא כזו חריגה
כשמסתכלים לאחור, מסתבר שסביבת יציבות המחירים עליה מדברת ריבון כוללת בתוכה לא מעט תנודות. למעשה, מהנתונים שאותם היא מציגה, עולה שמאז 2003 האינפלציה הייתה בתוך תחום היעד של בנק ישראל (כלומר בין 1% ל-3%) רק שליש מהזמן.
האינפלציה הייתה נמוכה יותר מהיעד כמעט חצי מהתקופה הזאת, והייתה גבוהה ממנו בחמישית התקופה הנותרת. אבל כפי שריבון הדגישה במצגת שלה, הציפיות בשווקים לגבי הטווח הארוך יותר, במיוחד בעשור האחרון, היו שהאינפלציה תיוותר בתוך היעד.
הממשלה יכולה להשפיע על האינפלציה?
אז מה גרם לאינפלציה לעלות מעל ליעד של בנק ישראל או לרדת מתחתיו ב-20 השנים האחרונות? ריבון מצביעה על מגוון גורמים, חלקם אירועים דרמטיים שחורגים הרבה מעבר למישור הכלכלי, כמו האינתיפאדה השנייה.
"היו שנים ש(בהם האינפלציה חרגה מהיעד, א"פ וגב"ס) בגלל עלייה במחירי הסחורות בעולם. זה מה שקרה ב-2007-2008. לא רק שזה צד היצע, זה צד היצע גלובלי, בדומה לתקופה האחרונה שבה אנחנו רואים עלייה במחירי הנפט והמזון. ואילו ב-2014-2015 הייתה ירידה במחירי הנפט. מצד הביקושים, ב-2001-2002 הייתה תקופת משבר הדוט.קום והאינתיפאדה השנייה. אנשים לא הלכו למסעדות.
"ויש גם את השינויים המבניים. למשל מחירי התקשורת שירדו, הרפורמות, ועדת טרכטנברג שהורידה כל מיני מחירים, כמו הצהרונים".
דברים כמו רפורמת הסלולר, או רפורמת השמיים פתוחים?
"כן, זה שינויים מבניים. כלכלן יגיד לך ‘זה לא אינפלציה, זה שינוי חד פעמי במחירים’". בז’רגון הכלכלי, מסבירה ריבון, שינויים מבניים לא גורמים לאינפלציה, אלא להתאמה של רמת המחירים. העניין הוא מה קורה אם יש עוד ועוד התאמות כאלה. "כשיש שינוי חד-פעמי, אבל לאורך שנים מחירי התקשורת יורדים ויורדים ויורדים, ובכל פעם שאנחנו מסתכלים על מדד המחירים לצרכן ומפרקים אותו, אנחנו רואים שרכיב התקשורת תמיד שלילי, אז בסוף זה תורם לאינפלציה הנמדדת".
אם שינויים מבניים הם חלק ממה שמוריד את רמת המחירים פה, ולאורך זמן תורמים לאינפלציה נמוכה יותר, אז גם לממשלה יש תפקיד בהורדת האינפלציה.
"בתפיסה המהותית הממשלה אחראית על הגדלת הפיריון, הגברת תחרות, החסרת חסמים, הקטנת הרגולציה. רמת המחירים היא התוצאה של הדברים המשמעותיים הללו וטיפול בהם יכול לתרום להורדת קצב עליית המחירים. פיריון יותר גבוה יתרום לרמת מחירים יותר נמוכה, יחד עם הסרת חסמים והקטנת רגולציה".
ואם לחזור לתחזיות שאותן מספקת חטיבת המחקר במבט קדימה, הרי שבשבוע שעבר, בתחזית שמלווה את החלטת הריבית של בנק ישראל, חטיבת המחקר גם העריכה שהריבית במשק אמורה להמשיך לעלות משמעותית, ולעמוד בממוצע על 2.75% ברבעון השני של השנה הבאה.
תחזית הריבית נגזרת מתחזית האינפלנציה?
"תחזית הריבית היא משהו שמתכלל את התמונה, וצריך לזכור שזו תחזית של חטיבת המחקר. זו בשום פנים באופן לא התחייבות של הוועדה המוניטרית וזה גם לא תחזית של הוועדה. ברור ש(התחזית) אומרת משהו, כי זה יוצא מבנק ישראל. אבל זה תחזית, זה הערכה של מה נראה לנו סביבת הריבית שתתאים לאיך שאנחנו רואים את התחזית של האינפלציה, ואיך שאנחנו רואים את התחזית של העליות".
עדכנתם באפריל את התחזית, וזה מובן לאור המלחמה באוקראינה. מה קרה שהעליתם שוב את התחזית עכשיו?
"קודם כל האינפלציה בפועל הייתה יותר גבוהה, האינפלציה בעולם יותר גבוהה, מחירי הסחורות עלו. וגם הפיחות הקטן (בשער השקל) שבכל זאת קצת דחף את האינפלציה כלפי מעלה".
בסוף השיחה אנחנו שואלים את ריבון האם ייתכן שאנחנו עדים לשינויי עומק בכלכלה העולמית, שיובילו אותנו למציאות שונה מזאת שחווינו בעשרים השנים האחרונות. למשל, הזדקנות האוכלוסייה, נסיגה מהגלובליזציה, או חוסר יציבות במחירי האנרגיה. לכך יש לריבון תשובה כפולה: מצד אחד, ברור ששינויים כאלה מאתגרים את הכלכלנים בבנקים המרכזיים, שצריכים להתאים את המודלים שלהם, לעיתים מבלי שיהיו בידיהם הרבה נתונים. אבל מנגד, גם אם המציאות שבתוכה הבנקים המרכזיים צריכים לתמרן נהיית מורכבת יותר ושונה, "זה לא משנה את הדבר ‘המשעמם הזה’, שיש בנקים מרכזיים עצמאיים".
הגיע הזמן להפוך את יעד האינפלציה לגמיש?
20 שנה מאז נקבע משטר האינפלציה הנוכחי במסגרתו יעד האינפלציה תחום בטווח שבין 1% ל-3% ומאז כניסתו של הפרופ’ אמיר ירון לתפקיד הנגיד, בנק ישראל בוחן האם להשאיר את יעד יציבות המחירים בהגדרתו הנוכחית, או האם רצוי לבצע בו התאמות.
יעד יציבות המחירים (הוא יעד האינפלציה) עצמו לא מוגדר בחוק, אלא נקבע בהחלטת ממשלה בהתייעצות עם הנגיד. בשנת 2000 הממשלה החליטה שהחל משנת 2003 היעד יוגדר כתחום של עליית מחירים שבין 1%-3%. ובנק ישראל לא לבד. בשנה שעברה הפד האמריקאי ערך שינוי מהותי במשטר האינפלציה ונקבע יעד אינפלציה "גמיש", וגם הבנק המרכזי של אירופה שינה אשתקד את היעד מאינפלציה נמוכה אך קרובה ל־2%, ליעד נקודתי סימטרי של אינפלציה של 2%.
חשוב להבהיר כי בחינת שינוי יעד האינפלציה לפי בנק ישראל והאוצר לא נעשה בגלל עליית האינפלציה אלא החל עוד קודם לכן, ואף לפני הקורונה. בסוף התהליך ייתכן ויימצא כי משטר האינפלציה הנוכחי הוא זה הרצוי ולא יהיה צורך לשנות את משטר האינפלציה.
כתבות
ני"ע
