למה קשה לומר לא לבקשות בעבודה, ולמה לנשים זה "עולה" יותר?

אמיר גרינשטיין הוא מרצה וחוקר שיווק ויזמות באוניברסיטת Northeastern בבוסטון ו-VU באמסטרדם. כותב בטוויטר על מחקר התנהגותי AmirGrinstein@.

יאנה שכטרמן היא יועצת ארגונית, מאמנת מנהלים ומלמדת באוניברסיטת Northeastern בבוסטון. yanashechterman.com

"אתה יכול לקרוא את הדו"ח שכתבתי ולתת פידבק לפני שאני מפיץ אותו?"; "את יכולה להיפגש שוב? אני אשמח לעזרה שלך בחיבור למשקיעים".

כל הזמן מבקשים מאיתנו דברים - משימות לא מתוכננות, עזרה, חיבור. וכולם מבקשים: עמיתים, חברים ובני משפחה. לחלק מהבקשות אנחנו רוצים מאוד לענות בחיוב ולחלק פחות. חלקן יעזרו לקדם את הקריירה שלנו ואחרות פחות. אחדות מהבקשות קשורות ישירות לתחום העבודה שלנו, אחרות פחות. חלקן מגיעות מאנשים שאנחנו מעריכים או מחויבים אליהם וחלק מכאלה שלא. ההחלטה עשויה להיות משמעותית מאוד למוניטין שלנו, ליכולת שלנו לשתף פעולה עם אחרים, לבקש בקשות בעצמנו וליכולת ההתקדמות בארגון או בסביבה בה אנחנו פועלים. אז איך אומרים לא?

עבודת המחקר של קת'רין ריג'וואי אובראיין מאוניברסיטת רייס בארה"ב היא אחת מהיחידות והראשונות שהקדישה דוקטורט לסוגיית ה"להגיד לא" בעבודה. ספציפית, היא חקרה הבדלים מגדריים בהקשר ארגוני, בנושא של בקשת בקשות (מי מבקש, מה וממי), ביכולת לומר לא ובהשלכותיה.

ה"מטפלת" ו"המחליט"

לאנשים קשה להגיד לא. אנחנו חושבים שנאכזב אחרים, שנפספס הזדמנות מעניינת או שיהיו לנו רגשות אשם. יש נורמה חברתית של עזרה הדדית, ולכן יותר קל להגיד כן מאשר לא לבקשות של אחרים.

המחקר התעמק בתופעת הבקשות, וטען כי אנשים נוטים לחשוב שנשים יגיבו ביתר חיוב לבקשות שמופנות אליהן. החוקרת מציעה לכך שני הסברים. האחד מתבסס על Social Role Theory. בחברה המודרנית תפקידים מסוימים נתפסים כנשיים מאחר שהם עוסקים בטיפול ובהוראה. לעומתם גברים מוסללים לתפקידים גבריים כמו טכנאי, מנהל וכדומה. כך למשל האחות דואגת לאחרים והמנכ"ל מקבל החלטות. הסטריאוטיפ הוא שגבר הוא אגרסיבי ועצמאי והאישה היא אמפתית ועובדת בשיתוף פעולה יותר. חלוקה זו גורמת לאנשים לפתח יותר ציפיות מגבר להגיד לא מאשר מאישה.

על כן ביצועיה של אישה שאינה מצייתת לתבנית זו ומחליטה שלא לעזור נתפסים כשליליים יותר מאשר ביצועי עובד שלא עוזר, בגלל שהיא פועלת נגד הסטריאוטיפ של הדאגה לאחר. ביצועי עובד שכן עוזר נתפסים גבוה יותר מאשר ביצועיה של עובדת שעוזרת, שכן זה כביכול מובן מאליו שאישה צריכה לעזור. בקיצור - נשים נענשות יותר מגברים על ההחלטה לעזור או לא. החוקרת ממשיכה וטוענת שאם כבר נשים אומרות לא לבקשה בעבודה - זה אף יגדיל אצלן את רגשות האשמה ויקטין הערכה עצמית - בהשוואה לגברים.

צניחה בהערכה, עלייה באשמה

הסקר כלל שאלות על היכולת להגיד לא (לדוגמה, "קשה לי להגיד לא כאשר מבקשים ממני לקחת על עצמי מטלות נוספות בעבודה"), שאלות לגבי הערכה עצמית, התדירות שבה הנבדקים חשים רגשות אשמה בעבודה, ועוד.

הממצא הראשון הוא שלנשים אכן יותר קשה יחסית לגברים להגיד לא לבקשה בעבודה. הממצא השני הוא שבאופן כללי נבדקים שיותר קשה להם להגיד לא, כאשר הם אומרים לא יש צניחה בהערכה העצמית שלהם ועלייה בתחושות רגשות האשם - ואפקטים אלה מתחזקים כאשר מדובר בנשים.

המחקר השני היה ניסוי שהשווה בין ארבעה מצבים. כל מצב הציג תרחיש בו עובד או עובדת התבקשו לבצע מטלה נוספת מעבר למטלות הרגילות שלהם. הנבדקים חולקו אקראית לארבע הקבוצות, וכל אחד קרא אחד מהתרחישים. לאחר מכן הם התבקשו להעריך את סיכויי העובד (המתואר בתרחיש) להתקדם בארגון ועד כמה הוא או היא ראויים לקבל תגמול עודף על התנהגותם.

התברר שנבדקים העריכו יותר לטובה והמליצו יותר לתת תגמול עודף למי שאמר כן. ההבדל המרכזי בממצאים בין עובדים ועובדות היה בהקשר של המוכנות לתגמל בצורה עודפת נשים כאשר הן אמרו כן. לא נמצאה פגיעה יוצאת דופן בנשים לעומת גברים כאשר הן סירבו לקבל על עצמן את המשימה העודפת.

המחקר השלישי והאחרון בחן שתי גישות שיכולות להקל על עובדים, ובמיוחד על עובדות, לומר לא לבקשות שלא משרתות את ההתפתחות האישית שלהן ופוגעת בתחושת השלומות שלהן. נערכה השוואה בין שלושה מצבים במשך שבועיים. בקבוצה הראשונה התבקשו הנבדקים להוסיף כמה משפטים, איך הם היו ממליצים לעמית שלהם להתמודד עם הבקשה (לענות בחיוב או לא, ומדוע). בקבוצה השנייה התבקשו לומר "תן לי לחשוב על הבקשה ולחזור עם תשובה בהמשך". הקבוצה השלישית הייתה קבוצת בקרה.
המחקר מצא כי נשים וגברים נטו באותה מידה להגיד כן לבקשות (לכ-80% מהן). עם זאת, כאשר השתמשו הנבדקים במשפטים השונים - דווקא הנשים הגדילו את הפעמים שהן אמרו לא לבקשה. בין שתי הקבוצות הבקשה לדחיית התשובה התגלתה כגישה אפקטיבית יותר.