המירוץ לראשות השמרנים בבריטניה מוכיח: העולם משתנה

אני מודה שאני עוקב בנשימה עצורה אחר המירוץ למנהיגות המפלגה השמרנית בבריטניה. לא מפני שתוצאותיו חשובות באופן אובייקטיבי. בריטניה ירדה מגדולתה. אבל היא האמא של כל הדמוקרטיות הפרלמנטריות, והפוליטיקה שלה היא ספורט תחרותי מרתק.

אפילו זו אינה הסיבה העיקרית. אני מתעניין במירוץ הזה מפני שהוא משקף שינוי היסטורי עצום ממדים בבריטניה, באירופה, במערב. אני חושב שישראלים נוטים להחמיץ את השינוי הזה, או לטעות בפירושו. ההחמצה מפחיתה את היכולת להבין את המערב, וממילא פוגעת ביחסים אתו.

המירוץ הזה אינו נמדד רק בשני הפינאליסטים, אשר יעמדו להצבעת כל חברי המפלגה בחודש הבא. הם נבחרו ביום ד'. אחד הוא שר האוצר לשעבר, גבר ממוצא הודי, והשנייה היא שרת החוץ, אשה לבנה.

את המירוץ הזה צריך למדוד על פי כל שלביו. לחצי הגמר הגיעו שתי נשים לבנות ואשה אחת ילידת ניגריה. למקום החמישי הגיעה אשה בודהיסטית ממוצא הודי (שהיתה נשואה ליהודי). בשלב הראשון התמודדו, ונופו, שני מוסלמים, אחד ממוצא פקיסטני, שר הבריאות לשעבר, והשני ממוצא כורדי/עיראקי, אשר נולד בבגדאד, ומכהן עכשיו כשר האוצר. איש מהם לא היה מועמד שולי או קוריוזי. הדעת נותנת שיש ביניהם ראשי ממשלה עתידיים.

זה קורה במפלגת תאצ'ר

מה שמעניין כאן הוא שהרב-גוניות, רב-גזעיות, רב-דתיות הזו מתרחשת בתוך מפלגת הימין העיקרית של בריטניה. זו המפלגה שלפחות חלקים ממנה היו מזוהים במרוצת השנים עם איבה למהגרים, עם שנאת זרים, וכמובן עם ההתנתקות הלאומנית מקהילת האומות האירופית. המפלגה מוסיפה להיות ימנית. ההבטחות הנשמעות במרוצת מערכת הבחירות טבועות בחותם המוכר של מרגרט תאצ'ר משנות ה-80 של המאה שעברה.
אבל לכו תשוו את המפלגה שהמליכה עליה את תאצ'ר לפני 47 שנה עם הגילגול הנוכחי שלה. ב-1975 לא חבש אף לא-לבן אחד את ספסלי השמרנים בבית הנבחרים. אפילו למפלגת הלייבור השמאלית היו לבנים בלבד. שני השמרנים הלא-לבנים הראשונים נבחרו רק ב-2005. ב-2010 התחיל הסכר להיפרץ. ב-2014 צורף הלא-לבן הראשון (פקיסטני מוסלמי) לקבינט השמרני. רק ב-2019 התמנו לא-לבנים לכהונות המיניסטריאליות הבכירות ביותר (בכירי הקבינט הבריטי, מחוץ לראש הממשלה כמובן, הם שרי האוצר, הפנים והחוץ).

שלוש שנים אחר כך, לא-לבנים מתמודדים על ראשות הממשלה עם דרגה ניכרת של סבירות ושל אמינות. מה אפשר להגיד על זה חוץ מ"עוצר נשימה". צריך גם להודות, שהתקשורת הבריטית/אירופית/אמריקאית מתקשה להתפעל. המשקיפים על הפוליטיקה הבריטית היו מעדיפים שאת מקום בוריס ג'ונסון תתפוס עוד קריקטורה מהלכת של ימין לא-ישר, לא-מהוקצע ולא-סובלני (בוריס דווקא היה האיש שמינה את הלא-לבנים למשרות-מפתח בממשלתו).

ההתנערות מן ההיסטוריה

רב-תרבותיות היתה לפנים נחלת השמאל הרדיקלי, הנלעג, המעצבן. והנה בוקר אחד אנחנו מתעוררים ומגלים שרב-תרבותיות אינה עוד אופציה. היא עובדה מוגמרת. כל זה מתרחש לא במדינה דו-לאומית, אלא בארץ ש-85% מתושביה הם לבנים (על פי הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה, ons.gov.uk).

האם החברה הבריטית הפכה לעיוורת-צבעים? אין טעם לשאול אנשים במפורש אם הם גזענים, אבל שאלות אחרות רומזות על תשובה אפשרית. סקר אחד, ב-2019, בדק את התפלגות הדעות על הגירה. 80% ויותר הביעו התנגדות להגירה נוספת, 44% רצו הפחתה "מסוימת" או "גדולה" של מספר המהגרים הקיימים. זה ביטוי של דעות קדומות ושל הסתייגות מעודף רב-תרבותיות.

האם אפשר להניח אפוא שהמפלגות הפוליטיות איבדו את הקשר עם המציאות, אולי כפי שאיבדו אותו כאשר תמכו בהמשך השתתפותה של בריטניה באיחוד האירופי? ואם זה מצב העניינים, היתכן שהמוני בריטים לבנים ונוצרים חורקים שיניים? הייתכן שנצפה בתגובת-נגד, ממין 'ברקזיט', או עליית טראמפ באמריקה?
י0

יתכן. אבל מצב העניינים החדש אינו מקרי ואינו אקראי. היקף השינוי הוא כה גדול, והוא מתבטא בכל רחבי המפה הפוליטית, מימין לשמאל, עד שאין מנוס מלדבר על חברה פוסט-גזעית המתהווה והולכת לא בבריטניה בלבד אלא גם בחלקים אחרים של מערב אירופה. לפורטוגל יש זה שש שנים ויותר ראש ממשלה ממוצא הודי. לאירלנד היה עד זה לא כבר ראש ממשלה חצי-הודי (הוא עכשיו סגן ראש הממשלה). לנורווגיה יש יושב ראש פרלמנט יליד איראן.

לפני 20 שנה, נשיא צרפת לשעבר, ואלרי ז'יסקר ד'סטאן, עשה ניסיון לחבר חוקה כל-אירופית. במבוא לחוקה הוא קיווה לציין שאירופה המודרנית יצאה מחלציה של ציוויליזציה מערבית נוצרית עם שורשים ברומא וביוון העתיקות. החוקה נדחתה בסופו של דבר, והניסיון להכיר בשורשי אירופה לא הגיע אפילו אל שלב הטיוטה.

האם אירופה תחדל בהדרגה להיות נוצרית ומערבית? אולי. אבל גם אם לא תחדל, משקלם של השורשים ההיסטוריים יפחת ויילך. התקוממות נגד ההיסטוריה כבר פרצה, והתבטאה בהפלת אנדרטאות ובמחיקת שמות. ההתנערות מן ההיסטוריה תשפיע בהכרח על מצב-הדעת האירופי. דוגמה אחת: היא תפחית את רגשי האשמה, שהשפיעו על גישת אירופה כלפי ישראל מאז השואה. זה תהליך הנמצא בעיצומו. האינסטינקט הישראלי הוא להגיב בקריאות-שבר ובטריקות דלת. טעות.

מה אפשר אפוא לעשות? קודם כול להכיר בתופעה הזו מבלי להיבהל ומבלי לגדף. שנית, להפסיק לבסס מדיניות חוץ על רגשי אשמה ועל הצמדה בלתי מבוקרת של התווית "אנטישמי". שלישית, להצטרף אל תהליך השינוי (יהודייה ממוצא אתיופי לראשות הממשלה?). איש אינו יכול להיאחז בכל כוחו בעבר מבלי לגלות שהעתיד דילג עליו.