למדינה הרבה יותר קל לפנטז על פינוי נתב"ג לטובת עיר חדשה מאשר לצופף ערים קיימות

על שלושה אנשים מספרים חז"ל כי זכו ברגע אחד להיות "מזומנים לחיי העולם הבא", בזכות מעשה הרואי חד פעמי. אבל בטוויסט קלאסי, הוסיפו חז"ל כי על זה "בכה רבי (רבי יהודה הנשיא, ד"מ) ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת". למה בכה? אולי כי שיטת ‘זבנג וגמרנו’ היא בעיקר אשליה מסוכנת. בחיים האמיתיים, הניצחונות הגדולים מזומנים בדרך כלל לגיבורים שאספו עוד ועוד מעשים קטנים, שגרתיים ומוצלחים. מי שבחר להמתין עד שיקנה עולמו בשעה אחת, גילה פעמים רבות שהשעה חלפה.

● כך נוצר פער של מיליארד שקל בין הערכות שמאיות על קרקע בהוד השרון
● גורדי שחקים במרכז העיר ודירות זעירות: מה צפוי לגבעתיים בדור הבא?

נזכרתי בזה השבוע, כשרשת 13 הקדישה יותר מ-12 דקות ל"תוכנית סודית" של מדינת ישראל, להקמת עיר חדשה בת מיליון איש במרכז הארץ. למי שפספס: שדה התעופה נתב"ג יפונה לטובת נדל"ן, ובמקומו ייבנה שדה אחר בלב ים. על השטח שעליו יושב נתב"ג - 14,375 דונם, יוקמו 135-200 אלף דירות. בנוסף, בשל הסרת מגבלות גובה, יוקמו עוד 58 אלף דירות בערים הסמוכות לנתב"ג. על הדרך, המדינה תקבל משיווק הקרקע 171 מיליארד שקל.

כך, בפתרון קסם, שנוסח ופורט במסמך של 153 עמודים, פתרנו את בעיית ההיצע במרכז הארץ ואפילו סגרנו חלק מהחוב של המדינה. "רשות מקרקעי ישראל מחפשת את זוללי השטח שניתן לפנות באזור הביקוש", הסבירה דפנה מתוק, שותפה במשרד האדריכלים לזר שמקדם את התוכנית עבור רמ"י, לא בחינם כמובן.

לצופף ערים? יותר קל לדמיין את פינוי נתב"ג

ככה זה כשהרבה יותר כיף לפנטז ולבזבז זמן וכסף על תוכניות גרנדיוזיות ודמיוניות, במקום להתעסק בשיגרה השוחקת והתובענית. שגרה שבה צריך לצופף פי 2 או 3 את הערים הבנויות שלנו, במקום הבניינים הישנים (שסובלות כולן מפיזור לא סביר). שגרה שבה נדרשת המדינה לנער את רשויות התכנון המקומיות והמחוזיות יום אחרי יום, כדי שיספקו היתרי בנייה בפרק זמן הגיוני. שגרה שבה מוכרחים לסנכרן את התוכניות ואת התקציבים של שרי האוצר, השיכון, הפנים, התחבורה, התשתיות ועוד ועוד, כדי להקים פה שכונות וערים שבאמת יאפשרו לגור בהן בכבוד. שגרה שבה הממשלה חייבת להזכיר לעצמה מדי יום שהיא זו שאמונה על התמונה המלאה, ו-255 הרשויות המקומיות, כבודן במקומן, מוכרחות להפנים שיש שלטון מרכזי.

הרבה יותר נעים לחלום על פינוי נתב"ג - תוכנית שכל כולה על שטח שמוגדר "גלילי", כלומר כזה שלא שייך בעצם לאף רשות מקומית. מה שאומר שרמ"י לא צריכה לריב בפעם המי יודע כמה עם מועצות אזוריות ורשויות מקומיות, והיא יכולה לצייר כרצונה הדמיות בלי לדרוך על אף פוליטיקאי. וכמה חבל שבינתיים, אפילו צוות ההיגוי שהוקם כדי לאתר מקום לשדה תעופה בינלאומי משלים לנתב"ג, מסיים את דיוניו מבלי שהצליח להחליט.

לא התוכנית הדמיונית הראשונה של המדינה

האסקפיזם הנוח הזה לא מפתיע. ודאי שזו אינה התוכנית הדמיונית הראשונה שבה מתעסקת המדינה, במקום להכניס יד למדמנה היומיומית. במסגרת קווי היסוד של הממשלה האחרונה, נכתב במלוא הרצינות שהקואליציה תקדם פריסה של "רכבות קליע" - כלי תחבורה שיודע להגיע למהירות שמתקרבת ל-400 קמ"ש. כי למה להתעסק בתדירות ובנוחות של רכבת ישראל, אם אפשר לפנטז על הדור הבא.

ולמה לעצור ברכבות קליע? לפני פחות משנה, בעוד דיון בכנסת על גורל המטרו מתחת לגוש דן, אמר ח"כ משה טור פז שטכנולוגיה חדשה בכלל מייתרת את הפרויקט. "לא נוכל להתעלם מלהבין מה הולך להיות הממד של האוויר בתחבורה העתידית, בעולם שמתחיל להפעיל רחפנים", אמר חבר הכנסת הטרי מיש עתיד.

"שוחחתי על כך אישית עם המדען הראשי של משרד התחבורה, ואני יודע שאין כרגע מודלים של משמעות הפעלת רחפנים, הן על משאות קלים והן על תחבורת בני אדם. כשאתה חושב עשר שנים קדימה, צריך להביא את זה בחשבון. זה לא נושא מיותר, חברים".

בשורה התחתונה: אם הטווח הקצר כל כך קשה וסיזיפי, ואם הטווח הבינוני והארוך ממילא נמצא הרחק מחוץ לטווח הנראה לעין של הפוליטיקאים, הם מעדיפים להתעסק בטווח דמיוני. יהיה פה מצוין - באינסוף ומעבר לו.