האם בעשירונים התחתונים צורכים מעט לחם בפיקוח והרבה פיתות?

שם: עודד פורר

מפלגה: ישראל ביתנו

תוכנית: חמש בערב

ציטוט: "רוב הלחם שצורכים היום הוא לחם שלא נמצא בפיקוח. אם אני מסתכל על משפחות גם בעשירונים התחתונים, הם צורכים יותר פיתות שבכלל לא נמצאות בפיקוח"

תאריך: 20.7

ציון: נכון

על רקע הדיווחים על עליית מחירי הלחם המפוקחים, התראיין שר החקלאות עודד פורר לגלי צה"ל וביקש להכניס את הבעיה למימדיה הנכונים לשיטתו. "רוב הלחם שצורכים היום הוא לחם שלא נמצא בפיקוח", טען פורר - והמשיך: "אם  אני מסתכל על משפחות גם בעשירונים התחתונים, הן צורכות יותר פיתות שבכלל לא נמצאות בפיקוח".

האומנם צריכת הלחם המפוקח היא מצומצמת - גם בקרב בעלי הכנסות נמוכות?

כיום ישנם 5 מוצרי לחם שמחיריהם מפוקחים:

לחם אחיד (פרוס ולא פרוס), לחם לבן (פרוס ולא פרוס) וחלה מלבנית (חשופה). פיקוח המחירים על מוצרי הלחם הללו מתבצע כך שכל העלאת מחירים דרושה היתר מהמפקח על המחירים במשרד הכלכלה והתעשייה, לאחר שזה קיבל את אישור ועדת המחירים שמורכבת משני נציגי משרד הכלכלה ומשני נציגי משרד האוצר.

לפני כשבועיים הודיעה שרת הכלכלה אורנה ברביבאי על עלייה צפויה במחירי הלחם המפוקח ולמחרת ועדת המחירים הודיעה על התייקרות מוצרי הלחם (למעט לחם פרוס לבן) בשיעור של 11-36%. לאחר שבממשלה נערכו מספר דיונים באשר להתייקרות הצפויה ולאחר שראש הממשלה לפיד הנחה למנוע את העלאות המחירים, הכריזה ברביבאי כי רשתות המזון נעתרו לבקשתה והשהו למשך שבועיים את התייקרות הלחם, עד למציאת פתרון קבע.

אז אכן נעשו מאמצים לבלימת עליית מחירי הלחם המפוקח, אבל כמה הם באמת משפיעים? ובכן, על פי סקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ), מתברר שבדומה לדברי פורר, מציינים בממ"מ כי "ההוצאה על הלחמים המפוקחים נמוכה בצורה ניכרת מההוצאה הממוצעת החודשית על הלחמים שאינם מפוקחים". בסקירה שפורסמה לפני כשלושה חודשים, הממ"מ ניתח את נתוני צריכת הלחם על פי סקר הכנסות והוצאות משקי בית מ-2018 (הסקר העדכני ביותר) שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). כאן נציין שבסקר ההוצאות של הלמ"ס מופיעה הקטגוריה "לחם פרוס" שכוללת גם לחמים בפיקוח וגם לחמים שאינם בפיקוח. להלן נציג את הניתוח בשיטה "מרחיבה" ונתייחס להוצאה על קטגוריה זו כחלק מההוצאות על לחמים בפיקוח, אף שבפועל ההוצאות על מוצרים מפוקחים בקטגוריה זו צפויות להיות קטנות יותר.

מהנתונים עולה שבחמישון ההכנסה התחתון (20% ממשקי הבית בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר), ההוצאה החודשית על לחמים בפיקוח עומדת על 12.5 שקלים, בעוד שההוצאה על כל מוצרי הלחמים עומדת על כ-110 שקלים (כאשר ההוצאה על כל מוצרי הלחמים מהווה רק 1% מסך ההוצאה על תצרוכת בקרב קבוצה זו). כלומר, בקרב החמישון התחתון, 11% בלבד מההוצאה החודשית על לחמים הם של לחמים בפיקוח (וגם זאת, כאמור, בהנחה מרחיבה). נתון זה יורד ככל שהכנסת משק הבית עולה - ובממוצע כלל משקי הבית, רק 8.5% מההוצאה החודשית על לחמים מוקדשת ללחמים בפיקוח.

אז אם ההוצאה על לחמים בפיקוח היא קטנה באופן יחסי, אילו לחמים בכל זאת משקי הבית צורכים? גם כאן פורר צדק כשציין שמשקי בית בעלי הכנסות נמוכות צורכים יותר פיתות: ההוצאה החודשית הממוצעת בחמישון התחתון על פיתות עמדה על 48.6 שקלים - כמעט פי 4 מההוצאה על לחמים בפיקוח. ככל שעולים בחמישוני ההכנסה, ההוצאה על פיתות קטנה וההוצאה על לחמים מיוחדים גדלה - ובממ"מ מסבירים ש"חמישוני ההכנסה הנמוכים מוציאים יותר על מוצרים מקמח לבן, לאו דווקא המפוקח, וחמישוני ההכנסה הגבוהים יותר מוציאים יותר על לחמים מיוחדים שנחשבים בריאים יותר".

אלא שעיון מעמיק יותר מגלה דפוסי צריכה מעניינים בקרב קבוצות שונות. תום שדה, חוקר בפורום קהלת, ביצע ניתוח לנתוני הלמ"ס גם לפי מגזרים (המגזר הערבי, החרדי ויהודים לא חרדים ואחרים). לפי הניתוח של שדה, גם בקרב משקי הבית הערביים והחרדיים, רוב ההוצאה על מוצרי לחם אינה מוקדשת ללחם מפוקח (היות שבקטגוריית "לחם פרוס" כלולים גם מוצרים שאינם בפיקוח, כאן המושג "לחם מפוקח" כולל רק לחם אחיד שחור ולבן). בקרב משקי הבית הערביים, ההוצאה המשמעותית ביותר על מוצרי לחם מוקדשת לפיתות ולא ללחם מפוקח: משק בית ערבי ממוצע מוציא בחודש 66 שקלים על פיתות, לעומת 13 שקלים בלבד על לחם מפוקח. בקרב החרדים, ההוצאה על חלות היא המשמעותית יותר, כאשר הם מוציאים עליהן 29 שקלים בחודש, לעומת 6 שקלים בלבד על לחם מפוקח. אומנם ההכללה של לחם פרוס כנראה הייתה מצמצמת במידת מה את הפערים, אולם סביר שעדיין ההוצאה על הלחמים בפיקוח הייתה קטנה באופן משמעותי מההוצאה על סוגי הלחם האחרים.

לסיכום, מעיבוד של הממ"מ לנתוני הלמ"ס עולה שרוב ההוצאה של משקי בית על לחמים היא על לחמים שאינם בפיקוח - ורק 8.5% מכלל ההוצאה על לחמים מוקדשת ללחמים בפיקוח. המצב דומה גם בקרב בעלי הכנסות נמוכות, שם ההוצאה על פיתות גדולה פי 4 מאשר ההוצאה על לחמים בפיקוח (ועומדת על כ-44% מכלל ההוצאות על לחמים). לכן דבריו של פורר נכונים.