בזמן שהכדורגל האירופי ממשכן את עתידו, בארה"ב הליגות משגשגות

הדוחות הפיננסיים שמסכמים את עונת הכדורגל האחרונה באירופה מראים עד כמה הענף נפגע מהקורונה. אין מה להתרשם מתחושת ה"עסקים כרגיל" - מעברים של כדורגלנים בסכומי עתק מגובים בהלוואות שמוחזרו ונפרשו לעשרות שנים והסכמי טלוויזיה שמושכנו לשנים קדימה. ברצלונה למשל מכרה רבע מהנכס החשוב ביותר שלה, זכויות שידור, ל־25 שנים לפירמת ההשקעות Sixth Street - כדי לבנות את הסגל. דוח של דלויט מיוני הראה כי יש תשעה מועדונים עם חובות של יותר מחצי מיליארד אירו.

אבל בצד השני של העולם כאילו לא שמעו על הפנדמיה. ליגות הספורט בארה"ב ממשיכות לחיות בעולם משל עצמן, צומחות, למרות שגם הן שוחקו ללא קהל, חלקן הופסקו, הטלוויזיה לא שידרה וכו'.

שני דיווחים שיצאו בזה אחר זה מראים עד כמה המודל האמריקאי של הספורט חסין. ליגת ה־NFL דיווחה כי 2021 הסתיימה עם הכנסות של 11 מיליארד דולר בזירה המקומית - שיא כל הזמנים, ועלייה של 15% ביחס ללפני הקורונה. ואלה רק 60% מסך ההכנסות שלה - כ־18 מיליארד דולר. הסכום הזה פחות או יותר עומד בחזון "ההזוי" (כך כונה בזמנו) של הקומישינר רוג'ר גודל שהתעקש ב־2010, כשהליגה חצתה רף הכנסות של 8 מיליארד דולר, שב־2027 תכניס 25 מיליארד דולר בעונה.

מול ליגות הכדורגל העשירות ביותר לא בטוח שיש בכלל מקום להשוואה. הפרמיירליג האנגלית, ליגת הכדורגל העשירה והמכניסה בעולם, מגלגלת 6.2 מיליארד דולר - שליש מליגת הפוטבול. ליגת האלופות של אופ"א רשמה בעונה האחרונה 2.7 מיליארד דולר הכנסות.

  

זינוק בהכנסות ה־NBA

זה לא קשור רק לפוטבול שנחשב בארה"ב לדת. הדיווח השני על חסינות הספורט האמריקאי מגיע מליגת ה־NBA. ליגת הכדורסל שמייצגת בסך הכל את הענף הפופולרי השלישי בארה"ב (אחרי פוטבול ובייסבול), חצתה בעונה האחרונה לראשונה רף הכנסות של 10 מיליארד דולר - זינוק של כמעט 15% בהשוואה ללפני הקורונה.

במה שונה הספורט האמריקאי מהאירופי? קודם כל זו השיטה שבנויה על הסכמים קיבוציים, שלא מאפשרים לשחקנים לסחוט את בעלי הקבוצות או להיפך. לא משנה כמה הכנסות ייצרה הליגה, תמיד תהיה חלוקה 50%-50% (פחות או יותר) בין הבעלים לבין השחקנים. השיטה שומרת על שורת הרווח וגורמת לכך שגם בעת קטסטרופה, כמו פנדמיה עולמית או מיתון, אין סכנה: בעונת 2020, הקשה ביותר של הקורונה, עדיין הרווח התפעולי הממוצע לקבוצה עמד על 7 מיליון דולר. באותו זמן באירופה קבוצות כדורגל מתחו קווי אשראי ולקחו הלוואות כדי לשלם משכורות ולשרוד.

הספורט הוא מוצר מנצח

ההבדל העיקרי הוא שוק הטלוויזיה האמריקאי שנשען על רשתות שידור שמפנימות כי הספורט הוא מוצר מנצח - היחיד כיום שחייבים לצרוך בשידור חי, ללא אפשרות לדלג על פרסומות. המלחמה בין הרשתות הארציות NBC, ESPN, FOX על קהל שבוי שיהיה חשוף לפרסומות היא אדירה.

אל המלחמה הזאת נכנסו בשנתיים־שלוש האחרונות עוד גופים שרוצים נתח משידורי הספורט. ה־NFL למשל הוציאה לשיווק בשבועות האחרונים חבילה לשידור המשחקים בסטרימינג שעליה היא דורשת 2.5 מיליארד דולר לעונה. חבילה שמכרה במכרז האחרון ב־1.5 מיליארד דולר. על חבילת הסטרימינג מתקוטטות כעת אמזון TV, אפל TV דיסני פלוס, ולפי ה"ניו יורק טיימס" גם גוגל שמעוניינת לשדר את המשחקים לייב ביוטיוב.

בחישוב גס המשמעות היא שרק על העלאת מחיר החבילה המשנית הזאת תקבל כל קבוצה בליגה עוד 30 מיליון דולר בעונה. ובחישוב עוד יותר גס - בעלי קבוצה ישלשל לכיס עוד 15 מיליון דולר, ו־15 מיליון דולר בשנה יופנו למשכורות לשחקנים.

אמזון, אפל, גוגל, דיסני וגם פייסבוק עדיין מסתכלות בעיקר על השוק האמריקאי. חלק מהן אומנם מנסות את מזלן בהגדלת מאגר המנויים גם דרך הכדורגל האירופי, אבל בסכומים נמוכים בהרבה. ההנחה הבסיסית לפיה שמשלמים יותר כסף לזכויות שידור בארה"ב לא קשורה לכך שהספורט שם יותר טוב או פופולרי מבאירופה - אלא ששוק הפרסום פשוט הרבה יותר חזק. כשמפרסמים משלמים עבור חצי דקת פרסום במהלך הסופרבול 5 מיליון דולר אז גם מחיר הזכויות בשמיים.

מקורות הכנסה חדשים

העניין השני שמבדיל את הליגות האמריקאיות מהכדורגל או מהמודל האירופי, הוא ניהול מקורות ההכנסה, שבכל פעם לוחצים ומשחררים עוד טיפה את ברזי הרגולציה. וכשהם נפתחים אחרי עשרות שנים של איסורים - זה קורה ברעש גדול: כל חברה מסחרית רוצה להיות שם.

עם הדרישה ליצירת מקורות הכנסה חדשים הלכו הליגות ונפרדו אט אט מאיסורים מיושנים - ליגת הבייסבול שנותרה כמעט האחרונה שלא מאפשרת "ללכלך" את חולצות המשחק עם חסות מסחרית, הצטרפה בשבוע שעבר ל־NBA ולליגת ההוקי ה־NHL והודיעה כי מעונת 2023 תאפשר לשים סימן מסחרי קטן ("פאצ'") על שרוולי הקבוצות. למרות שיש עוד שנה שלמה כבר החלו להיחתם הסכמים - השבוע חתמה בוסטון רד סוקס על הסכם עם חברת הביטוח MassMutual בסך 170 מיליון דולר (כ־20 מיליון דולר לעונה). סן דייגו פדרס חתמה על הסכם עם מוטורולה תמורת 40 מיליון דולר לארבע שנים. ההערכות הן שכל הקבוצות יחתמו הסכמים וב־2023 ייכנס מאותם "פאצ'ים" כסף חדש ב־400 מיליון דולר בעונה.

הברז הקודם ששוחרר היה אומנם בחסות בית המשפט הפדרלי, אך נתן הרבה חמצן לספורט האמריקאי ממש לפני כניסת הקורונה - האפשרות החוקית להימורי ספורט בכל מדינות ארה"ב. מאז נפתח הברז הזה לפני ארבע שנים, 38 מדינות אישרו או נמצאות בתהליך אישור של הימורי ספורט בשטחן, שמשמעותו עוד כסף חדש בשוק הפרסום ועוד כסף לבעלים ולשחקנים בספורט האמריקאי.

תמיד תהיה לנו ברצלונה

השבוע ציינו 30 שנה למשחקים האולימפיים בברצלונה, ותזכורת ל"משחקים הרווחיים האחרונים" בהיסטוריה. קצת קשה באמת לדעת מה נכלל ברווח, והאם אפשר לשלול השפעה ארוכת טווח של משחקים על עיר. בכל מקרה, ציון הדרך הזה נעשה כשברקע העדכונים של מארגני משחקי פריז 2024 על כך שעלות האירוע - כבר עכשיו ועוד לפני הזינוק הטבעי שמתרחש ככל שמתקרבים לטקס הפתיחה - תגיע ליותר מ־10 מיליארד אירו, חלק בשל האינפלציה המשתוללת. ב־2018 הוערכו העלויות ב־6.8 מיליון אירו.

ברצלונה מוזכרת כעת כדוגמה לעיר שלא רק הרוויחה מהמשחקים עצמם אלא שינתה לחלוטין את פניה בזכות האירוח ב־1992. נתונים רשמיים הראו כי שנתיים לפני, ב־1990, היו בעיר רק 118 מלונות, פחות מבערים אולימפיות כמו סידני וסיאול. כיום יש בברצלונה 434 מלונות - פי ארבעה מהבירה האוסטרלית ופי שניים יותר מבירת קוריאה הדרומית.

המשחקים שהובילו לבניית תשתיות הפכו כמעט בין לילה את ברצלונה לעיר שעומדת בשורה אחת עם פריז, רומא ולונדון, ובהדרגה גם מספר התיירים זינק: ב־1990 עמד מספר התיירים שהגיעו לעיר על 1.7 מיליון ובסך הכל נרשמו 3.8 מיליון לינות של תיירים (Overnight-stays). ב־2019 - השנה שלפני הקורונה - כבר פקדו את העיר 8.5 מיליון תיירים ו־21.4 מיליון לינות.

וברצלונה, שהייתה ערב המשחקים עוד עיר אירופית, הפכה לפי דוח של רשות התיירות המקומית לעיר ש־12% מהתוצר שלה מושתתים על תיירות, ו־9% מהמועסקים בה הם בתחום התיירות.