המזרח נגד המערב? פוטין ושי דווקא מהמרים על החלק הדרומי של העולם

בהופעה מהזמן האחרון, ולדימיר פוטין דיבר בישירות והציג ביטחון עצמי מופגן בהכריזו כי לא רק שהכלכלה של רוסיה עומדת בלחץ של הסנקציות המערביות, אלא גם ארה"ב ובנות בריתה מפספסות שינוי משמעותי שחל בזירה הבינלאומית בתגובה לפלישה הרוסית לאוקראינה. "לא נראה שהם שמו לב שקמו בעולם מרכזי כוח חדשים", אמר פוטין. " אני מדבר על שינויים מהפכניים בכל מערכת היחסים הבינלאומית - אלה שינויים יסודיים ומכריעים".

מבחינות רבות, ההכרזה הזו מגלמת את ההימור הגלובלי העצום שנמצא בלב הפלישה של פוטין לאוקראינה. הוא מודע היטב לכך שהפסיד לא מעט ביחסים המסורתיים בין מזרח למערב בעקבות הפלישה הברוטלית שלו לאוקראינה. אבל הוא מהמר על זה שהוא יוכל לפצות על כך בבניית רשת חדשה של קשרים דיפלומטיים, כלכליים וביטחוניים, שהציר שלה אינו מזרח־מערב אלא צפון־דרום.

בת־הברית המרכזית שלו בכך היא סין, שמשקיעה אנרגיה בציר הצפוני־דרומי הזה כבר שנים רבות, סוחרת ומשקיעה באסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה - מדינות שנראות חסרות חשיבות מבחינה דיפלומטית. אולי הן לא שחקניות דיפלומטיות או כלכליות גדולות, אך רבות מהן מאופיינות בשווקים צומחים במהירות והן ממוקמות גיאוגרפית על נתיבי מסחר אסטרטגיים. כמו כן, בחלקן יש מרבצי מינרלים חיוניים לפיתוח טכנולוגיות של אנרגיה נקייה.

מגדירים מחדש את מאזן עוצמה בעולם

כשמסתכלים על כל המאמצים האלה יחד, ניתן להגדירם כניסיון של רוסיה וסין להגדיר מחדש את מאזן העוצמה בעולם בדרכים שיעבדו לטובתן - ולרעת המערב - לשנים רבות. הצלחתם רחוקה מלהיות מובטחת, אבל היא עלולה להיות אחת התוצאות המשמעותיות ביותר לטווח ארוך של המלחמה באוקראינה.

לפוטין יש כמה סיבות להרגיש טוב לגבי התוכנית שלו בינתיים. בחזית הכלכלית, הוא מצליח למכור הרבה נפט להודו ובודק אפשרות למכור גז טבעי לפקיסטן כדי לפצות על אובדן השווקים במערב. בחזית הדיפלומטית, 35 מדינות - המייצגות כמעט 50% מאוכלוסיית העולם - נמנעו או הצביעו נגד החלטה של האו"ם במרץ לגנות את הפלישה לאוקראינה, בזמן ש־58 מדינות, כולל מקסיקו, מצרים, סינגפור, אינדונזיה וקטאר, נמנעו מאוחר יותר בהצבעה על השאלה אם לסלק את רוסיה ממועצת זכויות האדם של האו"ם.

ביום המאה של המלחמה באוקראינה, פוטין קיבל ביקור ממקי סאל, נשיא סנגל ויו"ר האיחוד האפריקאי (AU). סאל הגיע כדי לבקש מפוטין דגנים ודשן רוסיים. זמן קצר אחר כך, קיבל פוטין בחום את נשיאי סין, הודו, ברזיל ודרום אפריקה בפסגה וירטואלית של מדינות גוש Bric. הקבוצה הזו, שכוללת ארבע מ־10 המדינות בעלות האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם, נמנעה במופגן מכל גינוי של הפלישה הרוסית לאוקראינה. רק בשבוע שעבר, כשרוב האנשים סירבו לפגוש את שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, בפגישה של הדיפלומטים בקבוצת 20 המדינות המתועשות, מקביליו מברזיל, הודו וארגנטינה היו מוכנים ללחוץ את ידו ולשוחח עמו.

 ביידן, אובמה, פנס וטראמפ. בסין וברוסיה חושבים שהם מייצגים חשיבה מיושנת של עידן המלחמה הקרה / צילום: Associated Press, Rob Carr

"אני לא חושב שיש שינוי בעמדות אבל אני מעריך שהמאמצים להשאיר הרבה מדינות לא מחויבות לאף צד מצליחים לא רע", אמר רוברט גייטס, לשעבר שר ההגנה של ארה"ב.

בינתיים ממשל ביידן ובנות־הברית בנאט"ו התמקדו יותר באופן בו העמדה האחידה של המערב ניצבה מול הפלישה הרוסית לאוקראינה. אין ספק שהמאמץ הזה הצליח: נאט"ו קיבלה סומק בלחיים; האיחוד האירופי פתאום נראה שוב רלוונטי אחרי שהזמין את אוקראינה להצטרף אליו; העמידה הנחרצת של המערב מול מוסקבה מבחינה כלכלית וההתגייסות לסיוע צבאי לאוקראינה היו נרחבות וחזקות. באופן דומה, מאמצי ארה"ב למשוך את יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה להתנגד גם לרוסיה וגם לסין נושאים פירות.

חשיבה של המלחמה קרה

החישוב של סין ורוסיה הוא שההתמקדות של המערב בלכידותו מייצגת חשיבה ישנה של המלחמה הקרה שכבר לא רלבנטית כיום. אולי זה הימור מופרך אבל מצד שני בהחלט ניתן גם להבחין במציאות שהשתנתה. בין היתר, השדה פתוח לתמרונים של רוסיה וסין בגלל שילוב של אדישות מצד ארה"ב ותפישה שכבר לא ניתן לסמוך עליה. במידה מסוימת אפשר לומר שארה"ב נטשה איזורים שלמים בכדור הארץ כשמיקדה את האנרגיות והתקציבים שלה במלחמה בטרור בשני העשורים האחרונים, ויותר באחרונה, במאבקי המסחר של ממשל טראמפ נגד סין.

מהנשיא ברק אובמה, דרך טראמפ ועד ג'ו ביידן, מדיניות החוץ האמריקאית עשתה שינויים דרמטיים. ההחלטות לעשות משא ומתן על תוכנית הגרעין של איראן תחת ממשל אחד, נטישת ההסכם בממשל הבא, ואחריהם הנסיגה הכאוטית של ביידן מאפגניסטן עזרו ליצירת ספקות לגבי אמינותה של ארה"ב. בינתיים, הציבור האמריקאי והמחוקקים מראים נטייה להתכנס ולעסוק בנושאים פנים־אמריקאיים.

רוסיה וסין משחקות על הספקות האלה - ועל כך שלמדינות רבות בציר צפון־דרום יש סדרי עדיפויות שונים מאוד משל המערב. רוברט זליק, לשעבר נשיא הבנק העולמי וסגן מזכיר מחלקת המדינה של ארה"ב, מכנה את המדינות, שלא הצטרפו לתנועת ההתנגדות באפריקה, במזרח התיכון, באסיה ובאמריקה הלטינית לרוסיה בתור "הנמנעות". לדבריו, יש להן מגוון סיבות להסביר עמדה זו.

"המטרה הראשונה שלהן היא עמידות בפני איומים גדולים, מחירי המזון והאנרגיה, חובות גדולים ושיעורי ריבית, קורונה ומחלות אחרות ועלויות המעבר מייצור אנרגיה בפחם, שהמדינות האלה רואות כמורשת של המדינות המפותחות", אומר זליק. "הן בעיקר רוצות להימנע ממלחמה קרה חדשה, בייחוד נגד סין ולכן מעריכות את הקשרים הכלכליים עימה".

בכלכלה העולמית שהיא בלאו הכי מתוחה כעת בעקבות המלחמה עם אוקראינה, מדינות באפריקה ובאסיה מגלות שהתיאבון שלהן לאנרגיה רוסית גדל, לא פחת. ובתוך מחסור עולמי במזון, הן זקוקות בדחיפות לדגנים שרוסיה מגדלת וגם לאלה שהיא בפועל גונבת מאוקראינה.

ישנן סיבות מעשיות אחרות לכך ש"הנמנעות" רוצות לעמוד בצד. הודו עדיין מאוד תלויה באספקה צבאית מרוסיה, שהיא רואה כחיונית במסגרת המתחים המתמשכים שלה מול פקיסטן ומול סין. בת־הברית הקרובה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ישראל, הייתה שקטה באופן בולט בגינוי הפלישה לאוקראינה, בגלל שהיא רוצה להמשיך לשתף פעולה עם החיילים הרוסים המוצבים בסוריה השכנה כשישראל שולחת מטוסים לתקוף שם שיירות של חיזבאללה וקיצונים אחרים.

"הנשיא פוטין חשב על הכול לעומק"

כמה מהמדינות האלה גם מוכנות להטות אוזן לטענה של רוסיה וסין, על כך שקריאות אמריקאית להיצמד ל"סדר בינלאומי מבוסס חוק" הן בעצם תרמית אמריקאית. מבחינת השליטים בחלק מהמדינות הללו, אומר גרהם אליסון, מומחה לביטחון לאומי בהרווארד, לא מעוניינים במיוחד לעמוד לצד הדמוקרטיות בעולם, בהתחשב בכך שהם עצמם נוטים לשלוט בסגנון סמכותני כפי שמפגינים פוטין ושי ג'ינפינג.

למעשה, פוטין התחיל להרכיב את הרשת הבינלאומית הזו הרבה לפני הפלישה האחרונה לאוקראינה, כך אומרת הפרופ' אנג'לה סטנט מביה"ס לשירות חוץ באוני' ג'ורג'טאון ומחברת ספר על האסטרטגיות הדיפלומטיות של פוטין. לדבריה, לאחר שכוחות רוסיים השתלטו על חצי האי קרים ונכנסו למזרח אוקראינה ב־2014, הגביר פוטין את מעורבותו בסוריה, הצטרף לאופ"ק+, כינס את פסגת רוסיה־אפריקה הראשונה ב־2019 והשיק צינור גז חדש לסין. "פוטין חשב על זה לעומק באופן יסודי", אמרה סטנט.

ההכרזה מפברואר שהוא והנשיא שי פוצחים ב"ידידות ללא גבולות" אולי נועדה לאפשר לרוסיה לנצל את העבודה הרבה, שעשתה סין בבניית הכוח שלה בציר צפון־דרום. בהחלט ניתן לומר שרוסיה רוכבת על השובל של סין, אמר אליסון.

סין פועלת באפריקה כבר שני עשורים

בייג'ינג פועלת באפריקה ובאמריקה הלטינית כבר שני עשורים ברציפות, הרבה מחוץ לאור הזרקורים. המאמץ המרכזי של הממשלה הסינית הוא יוזמת החגורה והדרך שהושקה ב־2013. במסגרת היוזמה משקיעה סין בתשתיות מסחר, שיקשרו יחד 71 מדינות באסיה, אפריקה, מזרח אירופה והמזרח התיכון. ביחד, המדינות האלה מייצגות יותר משליש מהתוצר הכלכלי של העולם ושני שלישים מאוכלוסייתו.

מעבר לכך, יותר מ־10,000 חברות בבעלות סינית פועלות כיום באפריקה, כך מראה מחקר של המכון למחקר מדיניות חוץ. בין 2001 ל־2018, סין נתנה למדינות אפריקאיות הלוואות בשווי של כ־126 מיליארד דולר והשקיעה באופן ישיר 41 מיליארד דולר. ההשקעה המוגברת הזו הגבירה את שיתוף הפעולה הגיאופוליטי. המחקר של המכון למחקר מדיניות חוץ גילה ש"מעורבות כלכלית עם סין גורמת ליותר הזדהות פוליטית בין סין ומדינות אפריקאיות", כפי שזה נמדד בהצבעות באו"ם. סין גם בנתה את הבסיס הצבאי הראשון מחוץ לגבולותיה בדג'יבוטי, אפריקה.

באופן דומה, המסחר של סין עם אמריקה הלטינית גדל מאוד מאז 2000. כיום הוא מגיע ל־450 מיליארד דולר בשנה וצפוי לעבור את רף ה־700 מיליארד עד 2035. סין היא כיום שותפת המסחר הגדולה ביותר של דרום אמריקה ושותפת המסחר השנייה בגודלה באמריקה הלטינית , אחרי ארה"ב. סין הפכה גם לנותנת הלוואות מובילה לאמריקה הלטינית ולמעשה יש לה מושב וזכויות הצבעה בבנק הבין־אמריקאי לפיתוח ובבנק הפיתוח של הקריביים.

ובכל זאת, יש גבול עד כמה סין ורוסיה יכולות לצבור השפעה בציר החדש הזה. לארה"ב ולבנות בריתה יש עדיין יתרונות בולטים מהעבר.

במקרים רבים, מדינות שנוטות לקדם בברכה את החיזורים של בייג'ינג ומוסקבה פועלות מתוך אינטרס מיידי ולא מתוך איזו אהבה מיוחדת לסין או לרוסיה. שתי המדינות הדגימו שהן טובות הרבה יותר ביצירת שיתופי־פעולה מאשר בקשרי חברות אמיתיים.

חלק מהמדינות שמקבלות את הסיוע וההשקעה מסין מתמרמרות על התנאים הקשוחים בהם הסיוע הפיננסי הזה מגיע, כולל שימוש מסיבי בכוח עבודה סיני ולא מקומי וכן תנאים המעניקים לסין בעלות על אדמה ומשאבים במקרה של חדלות פירעון. המחקר של המכון לחקר מדיניות־חוץ מציין "חששות באפריקה מכך שסין עלולה להפעיל כוח כלכלי הולך וגובר כדי לקבל וויתורים, שעלולים להיות רעים ליבשת מבחינה כלכלית ופוליטית".

היסטוריה של מתחים בין רוסיה לסין

מדינות אפריקאיות גם נושאות באי חשק בולט בעול המחסור העולמי במזון שנגרם בגלל שרוסיה לא איפשרה למשלוחי דגנים מאוקראינה להגיע לשאר העולם. ולמרות החלטתן להימנע ממאמצי המערב לבודד את פוטין, יש מדינות מתפתחות, שבעצמן פגיעות לפלישות צבאיות של כוחות זרים, שלא חשות בנוח עם התקדים האכזרי שפוטין קבע באוקראינה.

קיימת גם היסטוריה ארוכה של מתחים בין רוסיה וסין, שצפויה להגביל את יכולתן לשתף פעולה בטווח הארוך. אליסון מציין שלסין אינטרס הרבה יותר גדול לשמור על קשרי מסחר וכלכלה ארוכי טווח עם המעצמות הכלכליות במערב משיש לרוסיה. "מבחינת סין, עמוד תווך של האסטרטגיה הכוללת שלה הוא להפוך לשותפת המסחר הגדולה ביותר והחיונית ביותר של מוצרים מרכזיים בשרשראות האספקה לכל הכלכלות הגדולות", אמר.

מה עושה ארה"ב כדי להתנגד למאמצי סין ורוסיה לאורך ציר צפון⁻דרום הזה? "אני חושב שאלה בעיות שניתנות לתיקון, אבל רק בטווח הארוך ולא בטווח הקצר", אמר שר ההגנה האמריקאי לשעבר גייטס.

לטענתו מאז סוף המלחמה הקרה איפשרה ארה"ב ל"מכשירי העוצמה הלא־צבאיים" שלה להתנוון, וכעת היא משלמת על זה את המחיר. ארה"ב, אמר גייטס, לא השקיעה מספיק בסיוע כלכלי לאפריקה ואמריקה הלטינית, ויחסי ביטחון ושותפויות מסחר בעולם המתפתח.

הוא קורא לאימוץ "רעיונות יצירתיים" לגבי הדרך בה הממשלה והמגזר הפרטי יוכלו לשתף פעולה בטיפוח השקעות במקומות בעולם בהם סין ורוסיה ממקדות מאמצים. החדשות הטובות, הוסיף, הן שכרגע נושבת בקונגרס רוח דו־מפלגתית נדירה למשותפת בתחום זה: "שי ופוטין עשו משהו שאף אחד אחר לא הצליח. הם איחדו בין דמוקרטים ורפובליקאים בגבעת הקפיטול".

"צריך להבדיל בין סין לבין רוסיה"

זליק מציע שארה"ב תעשה יותר כדי להכיר בצרכים והתסכולים של "הנמנעות", ותעבוד עם מוסדות בינלאומיים כדי לטפל בהם. וושינגטון יכולה למצוא דרכים לכבוש את לבם באמצעו סיוע בחיסונים ויוזמות אחרות וכן חזרה לבניית קשרי מסחר טובים יותר.

מעבר לכך, הוא מעודד את ארה"ב למצוא דרך לשכנע את סין לבדל עצמה מרוסיה, ולזהות תחומים בהם לוושינגטון ובייג'ינג יכולים להיות אינטרסים משותפים. "אנו צריכים להימנע מהאינסטינקט להתייחס לרוסיה וסין כמו המיזוג שהיה בשנות ה⁻50", אמר. "אנחנו צריכים להבדיל ביניהן ואולי יום אחד אפילו לנסות שוב לקדם מערכת תלת קוטבית".

בשבועות האחרונים, ממשל ביידן ובני בריתו יצאו למתקפה דיפלומטית כדי להתנגד לחלק מהצעדים של רוסיה וסין. ארה"ב אירחה פסגה של האמריקות שבה ראשי מדינות מאמריקה הלטינית נפגשו בלוס אנג'לס, אם כי החלטם של מנהיגי מקסיקו ושלוש מדינות ממרכז אמריקה לא להגיע מדגימה את האתגרים הניצבים בפני ארה"ב בחלק זה של העולם. בקבוצת שבע המדינות המתועשות הכריזו לא מזמן על תוכניות להשקיע מאות מיליארדי דולרים בפרויקטים של תשתיות במדינות מתפתחות, ניסיון ברור להתנגד למאמצים המקבילים מצד סין. ביידן גם יצא לביקור בערב הסעודית כדי לשכנע את מנהיגי הממלכה, שהיססו למתוח ביקורת על הפלישה לאוקראינה, להגביר את ייצור הנפט כדי לאזן את הקיצוצים במערב ברכישת נפט מרוסיה.

כל אלה רומזים שאנו בפתחו של משחק דיפלומטי חדש, שצפוי להימשך גם אחרי שהסכסוך באוקראינה ידעך. "ביידן אמר שרוסיה תהיה מדינה מצורעת מבחינה בינלאומית אחרי המלחמה", אמרה סטנט. "ובכן, היא לא תהיה מצורעת. רואים את זה כבר עכשיו".