המחנות החדשים בליכוד וכאבי הראש של נתניהו בדרך לעיצוב הרשימה

בשבוע הקרוב יתקיימו שני אירועי פריימריז במפלגת העבודה ובליכוד. חגיגות דמוקרטיות שבדרך כלל מעלות מעט בסקרים את קרנה של המפלגה הבוחרת את רשימתה. מסר של התחדשות כזה חיוני למפלגת העבודה שמדשדשת עם חמישה מנדטים בלבד (ועוד בטרם נערכו הפריימריז במרצ), והוא חיוני למפלגת הליכוד שנתניהו מבקש לשווק לבוחרים שעזבו את המפלגה בארבע מערכות הבחירות האחרונות.

בפגישה שהתקיימה לאחרונה, הודיע יולי אדלשטיין לנתניהו שלא יתמודד מולו על הנהגת התנועה. בפגישה נתניהו הציג סקרים מהם עולה שכאשר אדלשטיין נמצא בעשירייה הפותחת, המצביעים שמחפשים "ימין ממלכתי" עשויים לחזור לליכוד. שני מנדטים כאלה או אפילו אחד בלבד יכולים לנעוץ את ניצחון הגוש של נתניהו בבחירות המתקרבות. בסקר שערך השבוע מכון הסקרים דיירקט פולס היעד כבר הושג בהערכה זהירה.

נתניהו רוצה לשווק את הליכוד עם אדלשטיין, יריב לוין, ניר ברקת, צחי הנגבי ואלי כהן, אך בתוך המפלגה הזעם כלפיו מאלו שהיו נאמניו הגדולים ביותר עולה ככל שהפריימריז מתקרבים. כך לדוגמה, המלחמה של נתניהו נגד התמודדותו של דודו לניאדו, שהורשע בפריצות לבתים, העמידה אותו בחזית מול דוד ביטן חברו ותומכו של המועמד המפוקפק. בחזית אחרת ניצב גם דודי אמסלם, שנתניהו שוב מבקש להצניע אך צפוי להתברג בעשירייה הראשונה.

"נתניהו מאבד אחיזה במפלגה", טוענים גורמים בליכוד, ומוסיפים על כך גם שורה של התארגנויות פנימיות ברשימה שיקשו עליו לתפעל את נבחרי המפלגה ביום שאחרי. במסגרת הפריימריז, כל מחנה מאורגן מכונה "דיל" שמבקש מהמתפקדים המאורגנים להצביע למקשה אחת של מתמודדים יחד. בכל מחנה כזה יושב טוען לכתר ביום שאחרי נתניהו, וכיום ניצבים שני מחנות מרכזיים: האחד של חיים כץ, ניר ברקת ומיקי זוהר ונספחיהם במחוזות, והשני של ישראל כ"ץ, דודי אמסלם ודוד ביטן ונספחיהם. ככל שיצליחו להכניס יותר מאנשי שלומם במחוזות וברשימה, כך יגבר כוחם בכנסת הבאה מול נתניהו.

אולם, למרות הרחשים נגדו שמתבססים גם על שנה קשה ונטולת מינויים באופוזיציה, אם נתניהו ירכיב ממשלה אפשר להניח בסבירות גבוהה שהאיומים יישארו במגירה.

בין בורא עולם ללפיד

ביום רביעי השבוע התכנסו בירושלים חברי מפלגת כחול לבן-תקווה חדשה לישיבת סיעה. גדעון סער ואחריו בני גנץ נשאו נאום קצר שנועד לבלום את נזילת המנדטים שלאחר האיחוד, והדגישו שני מסרים עיקריים: האחד המופנה לשמאל, עם חזרה לקמפיין 2019 והתחייבות לחקיקה נגד בנימין נתניהו. השני, המופנה לימין, נגד מפלגת הרוח הציונית של יועז הנדל ואיילת שקד. אולם, המסרים היו ממוחזרים, הנואמים השאירו את הכריזמה בבית והתשובות היו שחוקות לעייפה.

באותו ערב התקיים גם כנס ראשון לקמפיין של יש עתיד, ושם התקבלה תמונת מצב הפוכה למהדרין - שטח צעיר ואנרגטי גדש את האולם. יאיר לפיד התקבל בתשואות והשרה אורנה ברביבאי אף העלתה אותו לדרגת אל: "יש אחד בורא עולם ויש אחד יאיר לפיד". אמנם השרה לא ענדה שרשרת עם דמותו של ראש הממשלה, אך למען הסר ספק הובהר כי ההערצה למנהיג מפלגה (בשר ודם כמדומני) איננה נחלת מצביעים בימין בלבד כפי שהעריכו מומחים מטעם עצמם עד כה.

90 ימים לבחירות, והסקרים משקפים את הפער בין המפלגות - ליש עתיד יש בייס יציב של 18 מנדטים ממנו היא רק יכולה לטפס. לעומת זאת, לכחול לבן-תקווה חדשה יש בין 11-13 מנדטים שהיא תתאמץ לשמר עד ליום הבוחר.

 ראש הממשלה יאיר לפיד / צילום: מארק ישראל סלם - הג'רוזלם פוסט

"הקיצוני התורן"

במהלך מערכת הבחירות לכנסת ה-15 ולאחר מכן לכנסת ה-16, אי שם בתחילת שנות האלפיים, התאחדו מפלגות ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי לריצה משותפת. ב-2002 ח"כ לשעבר זבולון אורלב הסביר בראיון לאתר Ynet כי הוא שולל מכל וכל אפשרות של שילוב המפד"ל במפלגת "הימין הקיצוני" של אביגדור ליברמן, דני איילון וצבי הנדל מסיבות אידיאולוגיות עקרוניות. "אני לא רואה את עצמי שותף בכזאת מפלגה, ומי שיחליט על איחוד כזה מחליט להתפלג מהמפד"ל", אמר אורלב, והוסיף: "אם יהיה פילוג כזה יהיה ברור מי הקיצוני ומי השפוי".

באותם ימים קידם ליברמן את רעיון הטרנספר לערביי ישראל, אך בממשלה היוצאת הוא ישב עם רע"ם בראשות מנסור עבאס. אחרי ליברמן הגיע למערכת הפוליטית "קיצוני נוסף", המכהן כיום כראש הממשלה החליפי - נפתלי בנט, שעמד בראש הבית היהודי, המפלגה שמימין לליכוד. לאחר מכן, ב-2015 היה זה יו"ר מפלגת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ', שבמרוצת הזמן הוכתר לשר תחבורה מצוין ואת מקומו ירש איתמר בן גביר.

עד לא מזמן ישב בן גביר על נישת הימין הקיצוני כשהוא מוקע על ידי הציונות הדתית ככלל ועל ידי חלקים גדולים בימין שהצביעו לנתניהו. אלא שכיום הוא מקבל כמעט מחצית מהרשימה המשותפת עם סמוטריץ' והזמנות לכהן כשר על ידי בכירים בליכוד. ואם לא די בכך, הוא שוקל ריצה נפרדת מטעמי אגו. מה שעובר פוליטיקאי ממוצע בעשור עבר בן גביר והציבור הישראלי בהליך מואץ בשלוש השנים האחרונות.

העמדות שהוא מייצג עברו "התאמות" טקטיות והציבור רואה בהצבעה לבן גביר הצבעת מחאה נגד הממשלה היוצאת. אחד הסימפטומים לאותן התאמות הוא הסרטון שהופץ בשבוע שעבר, בו בן גביר משקיט את אחד מתומכיו שזעק בשוק מחנה יהודה "מוות לערבים", ודרש ממנו לומר במקום "מוות למחבלים".

אז איך בכל זאת בן גביר, שקיבל במערכות הבחירות הקודמות בין שניים לשלושה מנדטים, זוכה בסקרים ל-13? לדברי הסוקר שלמה פילבר, מדובר בפער שבין המנדטים הקשיחים שהיו גם ב-2019 לבין המנדטים "הפריכים", מצביעי המחאה, שעשויים לנטוש חזרה לליכוד ביום הבוחר. שיעור קצר אפשר ללמוד מתקווה חדשה (20 מנדטים בסקרים, 6 בפועל), זהות (7 מנדטים, מתחת לאחוז החסימה בפועל), הימין החדש ועוד.

 איתמר בן גביר / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

לכן, לא סתם סמוטריץ' מקצה לו את המקומות האחרונים בעשירייה הפותחת, מאחר שחובת ההוכחה על בן גביר. יו"ר מפלגת עצומה יהודית מתבשם מהסקרים, אך עשוי להישאר רק איתם ביד ועם אפס מנדטים בפועל.

אידיאולוגיה חדשה־ישנה

כָּלַנתֶריזם, על פי ההגדרה בויקיפדיה, הוא "מונח גנאי בשיח הפוליטי. הביטוי מתאר מעבר של ח"כ או חבר מועצת רשות מקומית מסיעה אחת לאחרת תמורת טובת הנאה פוליטית". מה שקורה ברצף מערכות הבחירות האחרונות כנראה דורש ערך מחודש באנציקלופדיה המקוונת, שכן לא תמיד המעבר כלל טובת הנאה אלא תנודות אידיאולוגיות שמקורן באידיאולוגיה החדשה בין המחנות - "רק לא ביבי".

והנה רשימה קצרה שהתעדכנה רק השבוע: ח"כ לשעבר מיכל שיר עברה מהליכוד לתקווה חדשה וכעת הצטרפה ליש עתיד, שירלי פינטו התחילה ביש עתיד, עברה לימינה וכעת עזבה את המפלגה וטרם ברור לאן תלך, מתן כהנא החל את דרכו בימינה וכעת מחפש בית פוליטי חדש. גם יועז הנדל וצביקה האוזר סגרו סיבוב בתל"ם, כחול לבן, דרך ארץ, תקווה חדשה וכעת ברוח הציונית. עידית סילמן צפויה להתפטר גם היא מימינה כדי לקבל את השריון בליכוד. אחריה אמורה להיכנס לכנסת סטלה וינשטיין, שגם היא משלימה את התפטרותה מרשימת ימינה בימים אלו ממש.

ועדת ה"פה אחד"

לפני כשבועיים התכנסה ועדת השרים לענייני חקיקה לדיון מעקב על 30 מיליארד השקלים לחברה הערבית מבסגרת תוכנית החומש. בין הנושאים שעלו: חיזוק היישוב ג'סר א-זרקא, עדכון מצב בניית כיתות הלימוד במגזר, בניית אזורי תעשייה ועוד. ועדת השרים התרשמה מעבודת הצוות, אך השרה היחידה שנכחה באותו דיון הייתה יו"ר הוועדה מירב כהן, יחד עם הדרג המקצועי.

כהן פעלה בהתאם לתקנון הממשלה הקובע שישיבת ועדת שרים יכולה להתקיים גם במניין היו"ר או ממלא מקומו. השרים קיבלו הזמנה לדיון שבוע קודם לכן, אך כנראה היו להם עניינים דחופים יותר. ומי נעדר מהדיון? יו"ר הוועדה וראש הממשלה לפיד, השרים זאב אלקין, אורנה ברביבאי, עמר בר לב, יועז הנדל, חילי טרופר, מאיר כהן, גדעון סער, חמד עמאר, עיסאווי פריג', נחמן שי, פנינה תמנו-שטה, אלעזר שטרן ואיילת שקד.

השרה כהן קיבלה "פה אחד" את ההחלטות הבאות: העברת 200 מיליון שקלים לג'סר א-זרקא בעיצומם של ימי הבחירות (בליכוד דרשו מהיועמ"שית לבחון את ההחלטה), מעקב ודרישה לתקצוב של כל הכיתות המיועדות לבינוי ב-2022, הוספת 900 כיתות בכל שנה כפי שנקבע בתוכנית החומש, וכן הצגת תוכנית עבודה לשנה הקרובה להנגשת הרכש הממשלתי לעסקים קטנים בחברה הערבית. בנוסף, הוחלט להציב יעד של מעבר להתקשרות עם 10% ספקים מהחברה הערבית בתום חמש שנים.

לוועדת השרים מעמד דומה למליאות ממשלה, והחלטותיה מחייבות את משרדי הממשלה לביצוע ללא צורך באישור נוסף. האם מישהו יכול לתאר ישיבת ממשלה בהשתתפות ראש הממשלה בלבד וקבלת החלטות לביצוע של מאות מיליוני שקלים (ונוסיף: ועוד בתקופת בחירות).