החברה הערבית להייטק? בינתיים אנחנו בעיקר סופרים נרצחים

הכותבת היא יזמית חברתית ופעילה למען שוויון הזדמנויות בחברה הישראלית 

איך יכול להיות שרעש של אופנוע גורם לכל ערביה וערבי להתפלל על החיים? איך יכול להיות שכל יום אנחנו סופרים נרצחים ושואלים מי הבא או הבאה בתור? ואיך לעזאזל אתם שגרים איתנו על אותה אדמה שסופגת את הדם, מתייחסים לזה כאילו זה קורה ביבשת אחרת?

כאשר התקשורת הישראלית מתייחסת לסוגיית הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, עיקר השיח הוא סביב אחריותה של החברה הערבית על המרחב שלה ותפקידה של המנהיגות הערבית. אני מאמינה גדולה ביכולתה של קהילה לפעול למען שיפור חייה, אולם נדרשים תנאים בסיסיים כדי שאנשים ירימו את הראש מעל המים ויילחמו על המרחב שלהם. החברה הערבית מככבת בדוחות העוני המפורסמים, כך שיותר מ40% ממנה מתחת לקו העוני. כיצד ניתן לצפות מאנשים שעסוקים במרדף אחרי השתכרות עלובה להיאבק על כל דבר שמתרחש מחוץ לארבעת קירות ביתם?

הלבנת הון ופרוטקשן

יש לי את הזכות להיחשף לתהליכים המתרחשים במגוון יישובים ערביים. משמח מאוד לראות עסקים נפתחים, צמיחה כלכלית ואף כלכלה מקיימת. אך לצערי, לא פעם מתברר כי הרבה מהכסף המאפשר את הצמיחה הזו מגיע מהלבנת הון. העמקה נוספת מגלה, כי עסקים רבים נסגרים רק כי הם לא עומדים בתשלומי פרוטקשן. האבסורד הגדול ביותר הוא לפגוש צעירים יזמים שמחליטים לעצור את ההתפתחות העסקית כדי לא למשוך את תשומת הלב של ארגוני הפשע.

המדינה קוראת לחברה הערבית להיות אנשי הייטק ומדע, נשות ובעלי עסקים. בונים תוכניות לפיתוח כלכלי, לצד שורה של תוכניות נוספות, אבל בפועל, זה כמו לשפוך מים בדלי עם חורים. הדבר הכי בסיסי - תחושת ביטחון אינדיבידואלית וקולקטיבית בחברה הערבית לא קיימת. אז איך התוכניות הללו יצליחו?

איפה זה צריך להתחיל? בלילות שהשינה בהן לא תופסק בגלל אירועי ירי. בבקרים בהם לא נקום לגלות שבעשרה יישובים התרחשו ירי, שריפה, פצוע, ונרצח אחד, במקרה הטוב.

גם במשפחות הכי טובות

חופשת הקיץ היא "שעתן היפה" של כנופיות הפשיעה, בה ניתן לגייס חיילים חדשים ונמרצים לשורותיהם. אלו הם ילדי אינסטגרם וטיקטוק, המחפשים את החיים הטובים של כסף קל ואדרנלין. אך בעיקר, הם מרגישים שאין להם אלטרנטיבות.

בפעם הבאה כשידברו על עתידה של החברה הערבית, אני מזמינה אתכם להסתכל במפת המוביליות החברתית של קרן רש"י כדי להבין מה הם הגורמים המשפיעים על מוביליות חברתית כמו השכונה, הבית וגורמים חשובים נוספים. כך אולי נבין מדוע האפשרות למוביליות חברתית של צעירים וצעירות בחברה הערבית, איננה בהישג יד.

אגב, מדובר גם על צעירים "מהמשפחות הכי טובות". כן, מאותה שכבה אליטיסטית ומצומצמת שהמדינה מנסה לטפח. זוהי לא נחלתם רק של ילדים או צעירים, נשים וגברים ממצב סוציו־אקונומי נמוך. אולם, לאותה שכבה אליטיסטית יש את היכולת לקום וללכת לעיר יהודית או לכל מקום איכותי אחר, למעטים הללו יש הזדמנויות.

אין פתרונות קסם. צריך פתרון הוליסטי שמתוכנן בשותפות עם החברה הערבית, אך מובל ומוחזק על ידי הממשלה והמדינה. דרושה החלטת ממשלה לטיפול בתופעת האלימות בחברה הערבית, שתצריך השקעת משאבים והסתכלות אמיתית וביקורתית על מערכת האכיפה.

נפלה ממשלה ועוד אחת תקום. הפלסטרים של תוכנית המלחמה בפשיעה והמחירים של ההסכמים הקואליציוניים לא מספיקים. הפשיעה בחברה הערבית אינה גזירת הגורל של הערבים בלבד. מי יערוב או יבטיח כי הקורבן הבא לא יהיה מבני משפחתי, משכניי או מקרב חברי הטובים ביותר. מי יבטיח לי שזו לא תהיה אני?