חוגג הלך, אברמוב בא, ובית"ר כבר הפכה את שעון החול לחילופי הבעלות הבאים

גד זאבי, מאיר פניג'ל, ששון שם טוב ומאיר לוי, ארקדי גאידמק, אלי טביב, משה חוגג, ועכשיו - ברק אברמוב. כל אלו החזיקו בבית"ר ירושלים מאז שנת 2000. בדומה לעסקאות הקודמות, גם להעברת הבעלות על בית"ר השבוע לידי אברמוב יש סוף ידוע מראש. מרגע שהושלמה העסקה, בית"ר כבר מחשבת את קיצה לאחור. זה יקרה שוב ב-2023, אולי ב-2024. מסיבת עיתונאים תתקיים עוד פעם, ובית"ר תתגלגל אל "איש העסקים" הבא שיבטיח להחזיר אותה לגדולה.

לבעלות על קבוצת כדורגל ישראלית אין היגיון כלכלי. להבדיל מיעקב שחר, מיטש גולדהאר ואלונה ברקת, שלהם יש איתנות פיננסית שמאפשרת להשקיע מכיסם מדי עונה - הכניסה לבעלות אצל כל האחרים טומנת בחובה מניע לא ברור. אותו מניע עלום גורר אותם ביום מן הימים להחלטה שהגיע הזמן להחזיק קבוצת כדורגל, או יותר גרוע - לדלג מבעלות של קבוצה אחת לאחרת.

מאחר שמדובר תמיד ב"אנשי עסקים", מושג שאמור לתת איזו תדמית של אנשים ממולחים אבל הפך בתקשורת הספורט לתיאור רחב, שכולל כל סוחר במטבעות דיגיטליים, בעל מסעדה, או מי שהיה שכיר בבנק - תמוהה הכניסה לכדורגל. בעיקר כי החוקים החלים על קבוצת כדורגל בישראל לא מאפשרים, אלא במקרים נדירים, להוציא אגורה מהמועדון בצורת רווח. כלומר, הכניסה היא חד-כיוונית לעסק שמפסידים ממנו כסף.

מנגנוני ההגנה קורסים ברגע האמת בכל פעם

הבעלות וההחזקה בקבוצת כדורגל בישראל נעשות תחת מנגנונים רגולטוריים שלא קיימים בעסקים אחרים, ואמורים לשמור על המועדון מפני התמוטטות ועל האוהדים ממפח נפש. זה נשמע מרשים, מוקפד יותר, אלמלא המנגנונים הללו לא היו קורסים ברגע האמת בכל פעם מחדש.

למשל, הגוף שאמור למנוע כניסה בעייתית לבעלות על קבוצת כדורגל בישראל - הוועדה להעברת זכויות. גוף שהוקם על מנת לבחון אם לאדם יש יכולת פיננסית לעמוד בנטל הבעלות ולוודא כי אין לו מניעים נסתרים. אולם, הלכה למעשה אין לוועדה הזו יכולת לדעת מהם המניעים הללו ומהו טווח האמידות. את ההסתבכויות הפיננסיות או עבירות על החוק, לכאורה, הם מגלים פחות או יותר במקביל לכתבות בתקשורת.

גם לבקרה התקציבית, הרגולטור הפיננסי, אין באמת יכולת לזהות מה יקרה לבעלים שהיום יש לו ובן רגע אין לו. שיטת הערבויות, שמחייבת אנשי עסקים להעמיד ערבויות אישיות על תקציב המועדון, אולי מסייעת לתשלום משכורות, אבל לא הוכיחה את עצמה בעת קריסה. זה לא עזר בעבר לאמיר כבירי בהפועל תל אביב, ולא סייע לבית"ר כיום. אולי אפילו להיפך, העמדת ערבויות אישיות על כל שקל התבררה ככזו שדוחקת את הבעלים לקצה, לחפש מאיפה להביא כסף במטרה שלא ימומשו הערבויות.

הניסיון לקנות זמן באמצעות הנשמה מלאכותית לא הוביל מעולם לשום דבר טוב. אף על פי כן, במהלך המאמצים להעמיד את בית"ר על הרגליים נשלף תרגיל מוכר - משכון הכנסות עתידיות לטובת ההווה. הכוונה הייתה לקבל את כספי זכויות השידור העתידיות כבר עכשיו לטובת העמדת תקציב. לבסוף, מי שהתחייבה לפי הדיווחים לשים את הכסף העתידי המובטח למועדון היא עיריית ירושלים. בהפועל ת"א עשו זאת בעבר עם משרד הכרטיסים "לאן" עבור הכנסות ממכירות עתידיות. עם זאת, זה לא הוביל לשום מקום - והפועל כידוע הגיעה לפירוק.

בית"ר מתחילה את עידן אברמוב כשחלק מההכנסות העתידיות ממושכנות לעונה הזאת, וחלק ניכר מהתקציב העונה מופנה לתשלום חובות. לכן, נשאלות השאלות כיצד ישולמו החובות אם בכל שנה נוצרים עוד חובות? ואיזו בית"ר ימצא אברמוב שלא מצאו קודמיו?

פערי תפיסה בין "מועדון גדול" לבין המציאות

בית"ר חיה על הפער בין איך שהיא תופסת את עצמה בתור "מועדון גדול" לבין מה שהיא בפועל. היא תופסת את עצמה כקבוצה שצריכה להעמיד תקציב של 40, 50 או 60 מיליון שקל, אף שבפועל היא מועדון של לכל היותר 25-30 מיליון שקל. האוהדים אחראים להנצחת נרטיב המועדון הגדול, תוך שהבעלים מתכופפים. כשגאידמק, ששפך מאות מיליוני שקלים מכיסו, העז לסגור לבית"ר את הברז ולהעמיד תקציב נמוך - הוא סולק ברגע. גם עכשיו האוהדים לא יתנו לאברמוב להפוך את המועדון לצנוע, לחסוך בשחקנים ומשכורות על חשבונם.

להבדיל ממכבי פתח תקווה, מכבי נתניה או מ.ס אשדוד, בית"ר לא מצליחה לייצר שחקנים ולמכור אותם. יש לה בסיס מנויים קטן מאוד יחסית למועדון גדול, ואין לה שום נכסים מניבים - האצטדיון לא שלה, מגרש האימונים לא שלה, אין לה הופעות באירופה שמכניסות כסף, אין לה בעצם כלום. היא מתחננת לעירייה, ומנסה "לשנורר" מכאן ומשם.

איך יוצאים מהלופ הזה? לפעמים צריך פשוט לבנות מההתחלה, לנקות, להשאיר אדמה חרוכה. אפשר לתת את המקרה של ריינג'רס הסקוטית, מועדון "קצת" יותר גדול מבית"ר, שהגיע לפירוק ונאלץ להתחיל מחדש. אבל עם הקהל הזה ושרשרת הבעלויות הכושלת שלא מתרחשת סתם, יהיה נאיבי לחשוב כי ריסטרט כזה יעבור גם בבית"ר.

כמה בכלל שווה מועדון ספורט בישראל?

גם כניסתו של אברמוב לבית"ר לוותה במשא ומתן למכירת המועדון. עניין המחיר הוא מגוחך כי כמה בכלל שווה מועדון כדורגל או כדורסל בישראל? להבדיל ממועדונים בחו"ל, למועדוני כדורגל בישראל כמעט תמיד אין ולו נכס אחד. האצטדיונים הם בבעלות העיריות, מגרשי האימונים מושכרים או ניתנים גם הם לשימוש עבור מחיר מסויים על ידי העירייה, וכן למועדונים אין שטחי מסחר שלהם. מעבר לכך, הפוטנציאל המסחרי הוא אפסי, שלא לדבר על פוטנציאל לרווח.

 הבעלים הנכנס, ברק אברמוב / צילום: שלומי יוסף

במבט של שנים קדימה, אין אף מועדון שהצליח להיות ברייק-איבן מהכנסות טבעיות (מכירת כרטיסים, זכויות שידור, מענקים ממשחקים באירופה וכו'). חלק מהמועדונים, כך לפי הדוחות הכספיים, נשענו על בעלים שהזרימו במקרים מסוימים 30 מיליון שקל ויותר בעונה אחת.

המושג האמורפי של הבעלים: מוניטין המועדון

אז מהו אותו השווי בעצם? חלק מהבעלים משקפים בשווי המכירה את המוניטין של המועדון - מושג אמורפי שלא שווה שקל במועדון כדורגל בישראל. אך בסופו של יום, מאחר שאי אפשר להוציא כסף ממועדון שמפסיד, השווי בא לשקף במו"מ את הסכום שהבעלים השקיעו במועדון לאורך שנים, או לפחות חלק ממנו.

הם דואגים אמנם לספר כמה השקיעו בכל שנה, אבל בצד השני ממהרים לרשום את ההשקעה הזאת כשטר הון - שורה קטנה שמופיעה בדוח השנתי ותמיד תזכיר כי מדובר בסך הכל בסוג של הלוואה שהעמידו למועדון ולא בהשקעה אמיתית. וכשיגיע הרוכש - השורה הזאת תהיה הבסיס למחיר המועדון.

במילים אחרות: המועדון שווה אפס. הוא תרנגולת שלא תטיל במהלך חייה אפילו ביצה אחת, אולם אם הבעלים של המועדון ימצא את מי שישלם על הנזקים שלהם גרם - הוא ישחרר אותו לפראייר הבא.