הפסל הלא חוקי של חתן פרס ישראל שכופף את כל גורמי התכנון בדרום

גם עבור מערכת התכנון הישראלית הידועה לשמצה, סיפור הישוב החדש ניצנה מספק דוגמה נפלאה לתכנון העקום שלנו. ולא, זה לא התסכול הקבוע על הקמת עוד ועוד ישובים במדינה שכבר התפזרה על פני למעלה מ-1,300 ישובים. מי שתהה כיצד המטרו בשרון נתקע בגלל כמה אנשים שלא הסכימו שיחפרו להם מתחת הבית, יתפלא לגלות שבנגב מתכננים כרגע ישוב עקום - רק בגלל פסל.

"זה יותר פרבר של אל-עריש מיישוב"

כבר בסוף המאה הקודמת, מדינת ישראל החליטה להקים עיר (לא פחות) בפתחת ניצנה, עם אלפי צמודי קרקע שישתרעו על כל המרחב. רעיון העוועים נגנז, ובחודש מרץ האחרון אישרה הממשלה הקמה של ישוב צנוע בהרבה, 1,600 יח"ד וכ-7,500 תושבים. ההגדרה הרשמית היא ישוב פרברי, אם כי תומר גוטהלף, מתכנן מחוז דרום, הודה החודש בכנות בפני חברי המועצה הארצית לתכנון ובנייה שהוא "יותר קרוב להיות פרבר של אל-עריש" (50 ק"מ משם, מעבר לגבול). כמה המקום רחוק ושומם? אפשר ללמוד מחזון השלום שהציג בשעתו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שכלל מסירת שטחים בחולות ניצנה לפלסטינים. בעיקר כי זה האזור השומם בארץ, סוף העולם שמאלה. בארבעת היישובים במקום חיים כרגע פחות מ-200 משפחות (800 איש) - חצי מגדל של גינדי TLV בתל אביב.

הניסיון לשכנע את האמן לוותר הסתיים בנזיפה

נחזור לתכנון: מזה עשור מנסה מינהל התכנון לקדם את תכנון היישוב, צמוד לכפר הנוער, אבל מתברר שהוא "תקוע" עם פסל אינסופי החותך את השטח. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, הציב שם הפסל וחתן פרס ישראל דני קרוון, שנפטר אשתקד, 100 עמודים של אבן, בגובה 3.6 מטר ובמרחק 30 מטר זה מזה, שעל כל אחד מהם חרוטה המילה שלום בשפה שונה. בעקבות זאת, מדינת ישראל נאלצת לתכנן ישוב עם חיץ של 100 מטר באמצע. 50 מטר מכל צד של העמודים. סתם כי אף אחד לא רוצה לריב עם אף אחד. "אתם יודעים מה זה, ב-30 ומשהו מעלות, לחצות מאה מטר שטח פתוח כזה?", הזהיר הלל זוסמן, נציג רשות הטבע והגנים, את חבריו למועצה הארצית לתכנון ובנייה שהתעקשו לא לגעת בפסל. "זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אזורים מדבריים בונים צפוף וגבוה, כדי שתהיה הצללה על השטחים הציבוריים ברחובות וכדי שיהיה קרוב ללכת ממקום למקום, ולא פורסים אותם בחלקים שלא מחוברים אחד לשני. זה no man's land".

גוטהלף עצמו נסע בשנת 2018 לביתו של קרוון בלב תל אביב, כדי לשכנע אותו להזיז את עמודים או לבנות לידם, אבל יצא ממנו נזוף ועם איומים שהוא "יפוצץ" את הפסל, אם חלילה יעזו לבנות שם. לא עזר גם שערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת נגב, הדגיש בדיוני הוועדה שמדובר בפסל שמעולם לא קיבל אישור או היתר בנייה ושצריך להזיז אותו. תושבת המקום, שמשוועת ליישוב שייתן להם סוף סוף יתרון כלשהו לגודל (200 משפחות לא מספיקות לקיים שום שירותי מסחר, רפואה, תרבות וכו' מינימליים), אמרה לי השבוע ש"הפכו את הפסל הזה לעבודת אלילים, במקום לראות בו משהו שמשתלב במרקם החיים כאן". זוסמן עצמו הדגיש בדיון ש"התוכנית נראית זוועתית. אין בה שום חן ושום סיבה שאנשים יבואו אליה. סתם עוד שטיח של צמודי קרקע על פני מרחקים מאוד גדולים. חוזרים על כל הטעויות שעשינו, כי זה בדרום הרחוק".

 דני קרוון / צילום: Israel Zeller

היישוב יעלה לנו 400 מיליון שקל

נשארנו עם ישוב חדש, שיקבל גיבנת מיומו הראשון, באזור שגם ככה יהיה לו מאוד קשה להמריא. וכל הטוב הזה, להערכת האוצר, יעלה לנו כ-400 מיליון שקל. בינתיים עוד אין מקור תקציבי ליישוב המכונה "ניצנית", אך זו העלות המוערכת של מבני הציבור והתשתיות בו.

והתסכול הגדול הוא שאפשר למשוך לא מעט אנשי חזון לפתחת ניצנה, ודאי במחירי הדיור הנוכחיים. אבל במקום לשווק להם עוד ועוד חצאי דונם לבנייה, עדיף להתמקד למשל במתחם החינוכי הוותיק והמיוחד במקום, הכולל בין השאר את בית הספר הקסום "בוסתן במדבר", שלומדים בו בסה"כ 52 תלמידים בכיתות רב גילאיות. בי"ס שמשווע לעוד תלמידים כדי לקבל הכרה כבי"ס רשמי, במקום האלטרנטיבה הרשמית והחינמית שמוצעת היום לתושבים, המכריחה את ילדיהם לנסוע שעה עד בי"ס האזורי במשאבי שדה. אבל הקלישאה אומרת שסוס שנכנס לוועדות התכנון יוצא ממנה גמל. אין כמו הנגב להוכיח את זה, בפעם המי-יודע-כמה.