ממלכתיות היא צו השעה, אבל אסור לשכוח את האג'נדה

הכותבת היא חוקרת פוליטיקה ישראלית במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית 

את קמפיין הבחירות שלו בחר נתניהו לפתוח בהצגת תוכנית כלכלית שבמרכזה יוקר המחיה ופתרון "המשבר הכלכלי". התוכנית הציגה חזון כלכלי מגובב (הורדת מיסים ומכסים, לצד חינוך חינם לגילאי 0־3) הנענה למכנה הנמוך של קבוצות מיקוד. יותר מכל היא סימנה מחדש את הטריטוריה עליה חשב יו"ר הליכוד להסתער הפעם - המרכז־הכלכלי או הימין הרך. אותם שני מנדטים פריכים שלמעשה יוכלו להכריע את מצב הגושים.

עד למערכת הבחירות הזו, נתניהו הוביל קמפיינים המנוגדים לכל תובנה בסיסית של חקר בחירות, שממליץ למקד את המאבק במרכז, בבוחר החציוני. כי הרי הימין שבוי בימין והשמאל בשמאל ולכן הזירה המרכזית היא הקולות הצפים. נתניהו בסבבים הקודמים בחר להציג תיזה עממית, דתית־שמרנית ואנטי־ליברלית, כדי להוציא את המעמדות הנמוכים לקלפיות ע"י שימוש בשיח שנאה כלפי "הערבים" ו"האליטות".

בן גביר, מאחוריך

הפעם נתניהו רצה את זה אחרת, אבל ההמונים שנעו להצבעה בפריימריז המרשימים של הליכוד, הכריעו בשבילו. אג'נדה אחת עולה מרשימת הליכוד לכנסת: הרס מערכת המשפט והפרקליטות בישראל, תוך נאמנות מוחלטת למנהיג. בסדרת ראיונות בלתי נגמרת נשאלו מועמדי הפריימריז באולפני הימין שאלה אחת: מה תעשו עם מערכת המשפט.

הצעדים שהוצעו: פיטורים מיידים של היועמ"שית, בחירת שופטים ע"י פוליטיקאים, ביטול הסניוריטי, הפקעת הסמכויות של היועצים המשפטיים, מינויים פוליטיים שיאפשרו לממשלה למשול, ביטול משפט נתניהו, ומעל הכל פסקת ההתגברות שמשמעותה אי יכולת לביהמ"ש העליון להחזיר לכנסת חוקים הפוגעים בישראל כיהודית ודמוקרטית. כלומר, ריסוק מנגנוני הפיקוח והבקרה על הממשלה והעמדת ישראל כמדינה ללא איזונים ובלמים.

לפני הפריימריז יצאה קריאה מבכיר פרשני הימין, יעקב ברדוגו, בלשון "רוץ סמוטריץ' רוץ". הטענה הייתה שבן גביר יעקוף בקלות את מספר המנדטים של סמוטריץ', כי הוא מביא אג'נדה מזוקקת של ניתוץ המערכות הדמוקרטיות לטובת מדינה יהודית.

יום אחרי הפריימריז בליכוד ניתן להגיד באימה: בן גביר, מאחוריך. הפעם גם נתניהו, המגיע לשלבים קריטיים של משפטו והגיש השבוע בקשה לבטל את המשפט כולו תחת "הגנה מהצדק", וגם הליכוד, חדורים מטרה אחת: ריסוק המערכת השיפוטית בישראל והגעה לשליטה ללא רסנים, שררה טהורה.

קרב על המרכז החלול

את הקונטרה ראינו עם הקמת "המחנה הממלכתי". איזנקוט יכול היה להצטרף ללפיד ולהיות האיש הביטחוני, או לעבודה הצריכה דמות ביטחונית כדי לעמוד בתפיסה המדינית־חברתית. אולם קריאת המפה - ההסתערות על שני המנדטים היכולים לעשות שינוי - הובילה אותו להיכנס לשותפות המבקשת את קולות הימין הרך והמרכז המתנדנד.

איילת שקד מיהרה לצייץ שמדובר ב"שמאל ממלכתי", אך ההגיון המתכלל של הממשלה בה היא מכהנת כיום הוא ההיגיון שמניע את "המחנה הממלכתי" - צירוף כוחות של ימין, מרכז ושמאל כדי לייצב את שלטון החוק ולייצר חיבורים בחברה הישראלית. הפריימריז של הליכוד דחק את הפנים הממלכתיות - מאדלשטיין ועד הנגבי - למקומות שוליים. איזנקוט וחבריו הקימו מפלגת קונצנזוס - לא ימין ושמאל, יהודית ודמוקרטית, דאגה לכלל האזרחים וממלכתיות.

ואולם, הגנרלים לוקים באי הבנה של מערכת פוליטית. החיפוש אחר אחדות ויציבות חוטאים לנשמת אפה של הדמוקרטיה: מחלוקות על אידאולוגיה. "צמצום הסכסוך" מאפשר לסער הרוצה לספח התנחלויות ולאיזנקוט הרוצה שתי מדינות לשני עמים, לשבת יחד. "ישראל דמוקרטית ושיוויונית" מבקש איזנקוט מסער שגנז את חוק יסוד השוויון.

ממלכתיות היא אכן צו השעה במלחמה על הדמוקרטיה. אולם היא אמורה להיות רק המסגרת שבתוכה מפלגות מייצרות אג'נדה מדינית, כלכלית וחברתית. "המחנה הממלכתי" היא צעד טקטי, אך הרמה האסטרטגית היא יצירת אג'נדה משמעותית המבחינה בין ימין לשמאל. בינתיים, הקרב על המרכז החלול בעיצומו. 

*** גילוי מלא: הכותבת היא בת זוגו של דני זקן אשר כותב בגלובס