שליש מההרוגים בתאונות דרכים: המדינה מפקירה את החברה הערבית

הכותב הוא רכז תחום תחבורה בעמותת סיכוי־אופוק, המקדמת שוויון וחברה משותפת בין ערבים ויהודים בישראל

כשליש מקורבנות תאונות הדרכים בשבוע שעבר משתייכים לחברה הערבית. עבור מי שעוקב אחר המספרים, הנתונים הללו לא מפתיעים. באופן קבוע בעשור האחרון, כשליש מהרוגי תאונות הדרכים בישראל הם ערבים. מדובר בנתון מזעזע עוד יותר כשמביאים בחשבון ששיעורם באוכלוסייה עומד על כ־20%.

כדי להפחית את מספר ההרוגים בתאונות דרכים יש צורך קודם כל בדרכים. רמת תשתיות הכבישים ביישובים הערביים נעה בין רעועה ללא ראויה. על מנת לשנות את פני הדברים יזמה מדינת ישראל תוכנית רחבה ושאפתנית. היקף התוכנית חסר תקדים - 20 מיליארד שקל. עם זאת, גם סכום משמעותי זה לא יאפשר לבצע יותר משלושה פרויקטים בכל יישוב. משמע, מדובר בשיפור קל.

אלא שכיום, מתוך אותם 20 מיליארד שקל הוקצה מיליארד אחד והיתר אינם מאושרים. לא התקבלה החלטת ממשלה המבטיחה אותם ובסיטואציה הפוליטית התוכנית עומדת בסימן שאלה.

תנועה רגלית? סכנת חיים

אם בישובים ערביים כל נסיעה מהווה סוג של ספורט אתגרי, אז הליכה ברגל היא בכלל בלתי אפשרית. בחלק ניכר מהשכונות אין מדרכות וכל תנועה רגלית הופכת לסכנת חיים ממשית. שירות התחבורה הציבורית ביישובים הערביים הוא חלקי עד לא קיים, מה שמגביר את התלות ברכב הפרטי. ההסתמכות הבלעדית על הרכב הפרטי גורמת לעומס בלתי סביר על תשתיות הכבישים הרעועות, וכל אלו תורמים לתוצאה המחרידה שחזינו בה כולנו בשבוע האחרון.

קחו לדוגמה את העמיתה שלי בארגון, סג'א כילאני, תושבת נצרת. הנה מה שהיא מספרת: "שלוש פעמים בשבוע אני נוסעת להורים שלי בכפר יפיע, מרחק של קילומטרים ספורים. בכל פעם שאני יוצאת, אני לא יודעת אם אחזור בשלום. רוב הפעמים הילדים הקטנים שלי איתי ברכב, נסיעה בכביש מלא בורות, ללא שוליים וללא תאורה בשעות החשכה.

"במשך 8 דקות נסיעה, אני עוברת בשלושה מקטעי כביש שלצידו מדרכות כמעט חדשות. על המדרכות חונות משאיות ענק שפשוט מסתירות את כל שדה הראייה והופכות אותו לשטח מת! וכמובן שאין אוטובוס שמחבר ביני לבין בית הוריי למרות שהדרך קצרה ואני בהחלט לא היחידה שזקוקה לה".

כבישים במקום פארקים

מלבד מצב הכבישים, היעדר המדרכות, והרמה הנמוכה של התחבורה הציבורית, ביישובים הערביים קיימת בעיה חמורה נוספת - היעדר מרחבים ציבוריים. דמיינו שכונה שבה אין גינה, אין פארק, ואין נדנדה. לא מגרש משחקים ולא גני שעשועים. את כל אלו מחליפים הכביש והחניה - זהו מגרש המשחקים של הילדים. מלבד חוסר הצדק, מדובר גם בחיים שנגדעים.

וכן, צריך גם לדבר על הצורך להגביר את המודעות לנהיגה בטוחה אצל 40% מהצעירים הערבים, שמוגדרים על ידי המדינה "חסרי מעש", וחלקם משתוללים בכבישים. ולא פחות חשוב - תרבות הנהיגה הקלוקלת שמאפיינת את כל החברה בישראל וכוללת חוסר כבוד הדדי, חוסר סובלנות ואלימות.

הפתרון להפחתת התאונות הוא לא אחד - אלא הוליסטי, כולל. המדינה צריכה להתחיל לראות את החברה הערבית ואת הצרכים הייחודיים שלה, להקצות משאבים ולהתאים פתרונות בשיתוף אנשי מקצוע החיים בה.

ברמת התחבורה חייבים לשפר את רמת הכבישים, לסלול מדרכות, לאפשר שירות תחבורה ציבורית אפקטיבי, ולבנות חניוני משאיות מחוץ ליישובים. אבל מבלי לייצר מרחבים ציבוריים וליצור אופק לצעירים הערבים, המוות שראינו בשבוע האחרון - ימשיך ללוות אותנו גם בעתיד.