תיק זדורוב זה לא הוליווד. מוקדם להסיק מסקנות מהראיה החדשה

הכותבת היא מרצה לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים

סדרות פופולריות (כגון "CSI") מציגות ראיות פורנזיות כנכונות ב־100%. בסרטים, אם למשל טביעת אצבע מהזירה מתאימה לטביעת האצבע של החשוד - אין ספק כי היא שלו. אבל בניגוד להצגה הוליוודית זו, מידה מסוימת של אי-ודאות קיימת בכל ממצא פורנזי.

סיפורו המפורסם של ברנדון מייפילד, אזרח אמריקאי שהואשם בפיצוץ תחנת הרכבת במדריד במרץ 2004, ממחיש זאת היטב. בעוד שחוקרי ה־FBI קבעו כי ישנה התאמה ודאית בין טביעת האצבע שנמצאה בזירה לבין טביעתו של מייפילד, רשויות המודיעין הספרדיות שללו כל סיכוי למעורבותו בפיגוע, ואכן בהמשך נמצאה התאמה לטביעות האצבע של חשוד אלג'יראי בשם דאוד.

חוקרי ה־FBI הודו בטעותם, ומייפילד שוחרר. כתוצאה ממקרה זה ואחרים, אתגר מרכזי כיום במדע הפורנזי הוא לחשב מה הסיכוי שראיה בזירת העבירה מתאימה לאדם מסוים ולא לאחר. במילים אחרות - לכמה אנשים נוספים הראיה יכולה להתאים?

להתייחס בזהירות

באופן דומה למקרה של מייפילד, גם במקרה בו יש "התאמה" בין DNA מיטוכונדריאלי (המופק משערה ללא שורש) מזירת עבירה ל־DNA של אדם כלשהו, ישנו מרכיב של אי-ודאות - לכמה אנשים נוספים יש DNA שמתאים לשערה?

מסיבה זו, מעבדות שמנתחות DNA בדרך-כלל מחשבות ומדווחות את ההסתברות להתאמה מקרית, או במילים אחרות, את הסיכוי שאדם שנבחר באופן אקראי מהאוכלוסייה יתאים לפרופיל ה־DNA מזירת העבירה. DNA מיטוכונדריאלי זהה לכל קרובי משפחה מאותו שושלת אימהית, כלומר משותף לקבוצה המכילה את כל הנשים בשושלת וילדיהן. מסיבה זו, השכיחות של DNA מיטוכונדריאלי באוכלוסייה גבוהה יחסית.

אם למשל, ולשם הדוגמה, נניח כי מידת ההתאמה המקרית היא 1 ל־10,000, המשמעות היא שפרופיל ה־DNA של אחד מכל כ־10,000 אנשים שמסתובבים בינינו מתאים ל־DNA שהופק מהשערה. לשם ההמחשה, במדינת ישראל, בה יש כ־10 מיליון תושבים, מדובר בכ־1,000 אנשים. מספר זה רחוק מאוד מהאופן החד-משמעי בו הוליווד גרמה לנו לחשוב על ראיות פורנזיות.

לכן, ממצא מסוג זה לא אומר דבר על הסיכוי שחשוד מסוים הוא מקור השערה, אלא רק שהוא אחד מתוך כ־1,000 חשודים אפשריים. ראיה זו לא יכולה לקבוע למי מכ־1,000 אנשים אלה יש סיכוי גבוה יותר להיות מקור השערה. עם זאת, הראיה כן יכולה לשלול את ההשערה שהיא שייכת לאדם מסוים, אם פרופיל ה־DNA שלו אינו מתאים לפרופיל ה־DNA שהופק ממנה.

בכל מקרה, יש להתייחס לממצא בזהירות. תמיד ייתכן כי אדם שנכח בזירת העבירה לא השאיר שערות במקום, ולכן אי-התאמתו לפרופיל ה־DNA לא מעידה על חפותו. מצד שני, במקום ציבורי עלולות להימצא שערות רבות של אנשים שאין להם כל קשר לאירוע. לכן, התאמה בין DNA מיטוכונדריאלי מזירת עבירה ל־DNA של אדם כלשהו אינה בהכרח מחזקת את הראיות נגדו. הדבר תלוי במספר האנשים האחרים המתאימים לשערה ובשאר הראיות בתיק.

המסקנות מורכבות יותר

בעולם האמיתי, החקירה הפורנזית ומסקנותיה מורכבות יותר מהדרך בה הן מוצגות בסרטים. אנו מחפשים את המסקנות הפשוטות והנחרצות, אך לצערנו פעמים רבות הן לא תואמות את העובדות.

חשוב לייחס את המשמעות הנכונה לראיות החדשות בתיק רומן זדורוב ולהבין כי עדיין, למרות הצמצום במקורות האפשריים לשערה, יש פער בין התאמה של חשוד לפרופיל DNA מיטוכונדריאלי לבין הקביעה שהוא המקור לממצא הקושר אותו לזירת העבירה. כמו כן, לא ניתן לטעון כי אם לא נמצאה התאמה לשערה, סימן שהחשוד לא נכח בה.