"לא חסר כסף" ו"מגייסים כרגיל": מה באמת עומד מאחורי הסיסמאות בהייטק

פרוץ משבר הקורונה לפני כשנתיים יצר דיסוננס משמעותי בעולם ההייטק. יזמים, מנהלים ומשקיעים רבים החלו להפעיל תרגילים מחשבתיים יצירתיים כדי להצדיק התנהגות בזבזנית, כזו שרחוקה מעקרונות הכלכלה המוכרים.

ירידות השווי בחודשים האחרונים, לצד הקפאת השקעות וישיבה על הגדר, הובילה את אותם האנשים להתלות באמרות שפר שמציגות פעמים רבות רק חצי מן המציאות. גלובס מציג חמישה מיתוסים שנשלפים במהירות רבה מדי בשיח הציבורי כדי להצדיק תופעות שקשה להתגאות בהן.

"הכסף להייטק לא ייגמר"

אחת מאמרות השפר הנפוצות בשבועות האחרונים מבקשת להפיח תקווה באווירת הנכאים הקיימת בענף. על פי אמרה זו, קרנות ההון סיכון והפרייבט אקוויטי - שאחראיות על רוב המימון לחברות הייטק פרטיות - גייסו סכומי שיא בשנה שעברה. בתעשייה משתמשים בכינוי ״דריי פאוודר״ (Dry powder), ובתרגום חופשי - ״אבק שריפה יבש״, קרי כסף שקרנות גייסו ומחכה במחסנית ליום פקודה.

  

שנת 2021 הייתה שנת שיא בגיוסי הון של קרנות - בארצות הברית קרנות ההון סיכון גייסו 139 מיליארד דולר וקרנות הפרייבט אקוויטי גייסו 340 מיליארד, כך על פי חברת המחקר PitchBook. גם 2022, אם תמשיך בקצב הזה, תהפוך לשנת שיא בהון סיכון - בה גויסו עד סוף יוני 121.5 מיליארד דולר, ובקצב שנתי מדובר בסכום שצפוי לשבור את השיא גם של השנה שעברה.

אולם, בקונספציית ״אבק השריפה היבש״ יש כמה חורים. ראשית, רוב ההון שגויס השנה הגיע באופן חריג ברובו לקרנות ענק (80%), ושיעורן של הקרנות הקטנות והבינוניות - בהן גם רוב הישראליות - ירד משמעותית, עד לכדי כ־20% מכלל ההון שגויס. המגמה מעידה על סובלנות שדועכת מצד המשקיעים בהייטק להשקיע בקרנות חדשות, ועל ההסתמכות הגוברת על הידוע והמוכר. העובדה שמעל ל־90% מתשואת הקרנות בשנתיים האחרונות הייתה על הנייר וכמעט ונמחקה יחד עם הירידות בשוק ההון, הורידה את תאבון המשקיעים להמשיך ולהשקיע בקרנות הטכנולוגיה.

שנית, קרנות שגייסו את הונן בשנתיים החולפות והשקיעו במהלך התקופה האחרונה, צפויות לסבול מירידת הערך של חברות רבות כתוצאה מהתפוצצות בועת השווי וככל הנראה לספוג הפסדים כבדים. רבות מאותן קרנות ישמרו את הכסף בעיקר להשקעות עתידיות בחברות פורטפוליו קיימות - ויחפשו פחות הזדמנויות השקעה חדשות. צפוי להן הגורל של קרנות ההון סיכון שהשקיעו בשנות הבועה הקודמת, והיום כבר אינן איתנו: ג'נסיס, ג'מיני, סידר, תמיר־פישמן ועוד.

ולבסוף, למרות שפע "אבק השריפה היבש", הוא ברובו על הנייר. כשקרן הון סיכון מגייסת מיליארד דולר, למשל, היא מקבלת התחייבות להעברת מיליארד דולר בכל פעם שמנהליה יבקשו הזרמת הון נוספת כדי להשקיע בחברות. בתקופה הקרובה, כפי שקרה לא פעם גם במשבר של 2008 ועוד קודם לכן במשבר הדוט־קום, יהיו מנהלי קרנות "שייקראו לכסף״, כפי שהוא מכונה (Calling the Money) - אך הוא לא יגיע, או שהם עצמם יוותרו ויודיעו למשקיעים כי אין טעם בהמשך הזרמת הכספים כיוון שהתשואה לעולם לא תגיע לרמה המובטחת. כך, ייתכן שהרבה מ״אבק השריפה״ המדובר יישאר במפעל.

"אנחנו בכלל מגייסים עובדים"

חברות רבות איתן דיברנו בשבועות האחרונים - כלפיהן נטען שפיטרו עובדים, הקפיאו משרות או צמצמו את מספר המשרות הפתוחות - ענו לנו בדרך כלל באותה תשובה: ״אנחנו בכלל מגייסים עובדים״. האמת היא שגם חברות שפיטרו 10% ואפילו 20% מהעובדים עדיין מגייסות, אך הטענה לפיה הן עדיין מגייסות משמשת אותן כדי לרכך את אסון יחסי הציבור שפקד אותן עם גל הקיצוצים.

גם כאשר אי אפשר להכחיש או להסתיר, חברות נוטות לפטר עובדים, ולא רק במטרה להוזיל עלויות. יזם ותיק הודה בפנינו כי משברים כלכליים הם עיתוי נהדר לשחרר עובדים יקרים ולגייס עובדים באיכות גבוהה יותר ובשכר נמוך יותר. משברים כלכליים ותקופות של פיטורים מחזירות את היתרון למגייסים ומפחיתות את כוח המיקוח של העובדים, מה שמקל מאוד על ריענון השורות. חברות אחרות אולי מגייסות, אך הן עושות זאת בקצב מצומצם יותר ובהיקפים נמוכים יותר.

"אנו לא כמו לפני 20 שנה. ההכנסות עדיין גבוהות"

אחד הטיעונים השכיחים של מנהלים ומשקיעים בהייטק, עוד לפני התפוצצות בועת השווי של החודשים האחרונים, הייתה להצדיק את החגיגה באמצעות ההנחה כי בישראל פועלות חברות רבות המייצרות ״הכנסות אמיתיות״ של מאות מיליוני דולרים. קרן בסמר, למשל, דיווחה לאחרונה על הכפלה של מספר החברות הישראליות בתחום התוכנה, שקצב ההכנסות שלהן עולה על 100 מיליון דולר, מ־35 בשנת 2019 ל־70 השנה. אלא שגם חלק מהחברות המוזכרות במחקר - סייסנס, סייבריזן וסניק - ביצעו לאחרונה סבבי התייעלות ופיטורים ונאלצו לקצץ בכמות המשרות הפתוחות שלהן.

 מייסדי סניק: אסף חפץ, דני גרנדר, וגיא פודחרני / צילום: Snyk

על פי בדיקה ברשת לינקדאין - כל החברות ״קנטאור״ הפחיתו דרמטית את מספר המשרות הפתוחות בשלושה החודשים האחרונים. חברת הסייבר סניק לדוגמה, שזכתה לשווי של 8.5 מיליארד דולר בחודש ספטמבר האחרון, צמצמה את מספר המשרות הפנויות שלה בלינקדאין ב־70% במהלך שלושת החודשים האחרונים, בעיקר במחקר ופיתוח, ואף הודיעה כי פיטרה כמה עשרות עובדים.

גם גונג, חברת הטכנולוגיה לאנשי מכירות, ששוויה הגיע ל־7.25 מיליארד דולר בשנה שעברה, קיצצה את מספר המשרות הפנויות שלה ברשת לינקדאין ב־69%. החברה נחשבת לאחת המבטיחות והצומחות בישראל, ובכל זאת, הכנסותיה תלויות בגודלם של צוותי המכירות בקרב לקוחותיה, נתון שלאו דווקא נמצא בצמיחה בימים אלה. אמנם יש למוצר שכזה השפעה על השורה התחתונה, אך בכל זאת מדובר במוצר מותרות. כך גם ראפיד, חד הקרן חובב מופעי הראווה ששווה 8.7 מיליארד דולר נכון לשנה שעברה, צמצם את מספר המשרות בלינקדאין בקרוב למחצית.

אולם, ירידות השווי האדירות בשוק הציבורי, שנבלמו בינתיים, הקטינו מאוד את מכפילי ההכנסות והרווחים שמשפיעים בתורם על שווי החברות הפרטיות. חברות כמו סניק, גונג וראפיד יתקשו מאוד להגדיל את השווי שלהן, אם הכנסותיהן לא יגדלו באותם שיעורים של השנה שעברה. אתר דה אינפורמיישן, לדוגמה, חשף כי המכפיל לפיו גייסה סניק עמד על פי 85 ב־2021. על אותה הכנסה בדיוק הייתה חברה כמו סניק מגייסת היום לפי מכפיל של פי 15 או פי 20.

גם אם החברות הישראליות ״מייצרות המון הכנסות״, כדברי אותם בכירים, הרי שהמשקיעים בוחנים אותן לפי מדדים שונים כמו רווחיות תפעולית, יעילות, עלות רכישת לקוח, החזר הכנסות מלקוח לאורך זמן, או גודל העסקה לכל לקוח.

"בסוף מדובר ביזם שבנה חברה"

מייסדי חברות שאפתניים דרושים על מנת לשבש את הסדר הקיים, שמנוהל בדרך כלל על ידי תאגידים. המשפט ״בסוף הוא יזם שבנה חברה״, הוא אחד מאמרות השפר השכיחות ביותר כדי לתאר יזמים שנאלצו לפטר או לקצץ עובדים, או אפילו לסגור חברות סטארט־אפ שהקימו במו ידיהם.

יש מקום רב לחזון מרחיק לכת של היזם. חברת סטארט־אפ עם חזון ודאי לא אמורה להיות רווחית משנתה הראשונה, אולי גם לא משנתה השלישית. עם זאת, בשנה השביעית או השמינית לקיומה, יש בהחלט מקום להתכנסות של המספרים. חברה עם חזון צריכה להוציא הון עתק על מחקר ופיתוח. אחרי הכל, זו הטכנולוגיה שאמורה לעשות את כל ההבדל - אחרת זו לא חברת הייטק, אלא מודל עסקי חדשני.

אם הטכנולוגיה עושה את כל ההבדל, מדוע ההוצאות על אנשי מכירות ותקציבי שיווק גבוהות יותר מההכנסות? מדוע על כל שניים או שלושה דולרים של הוצאות, רק דולר אחד חוזר לקופת החברה?

בוויוורק, למשל, חברת הנדל"ן שעלתה לאחרונה שוב לכותרות בזכות גיוס הענק שהשיג מייסדה אדם נוימן לסטארט-אפ הבא שלו, עלויות המכר בשנה האחרונה השתוו להכנסות. המשמעות היא שכדי לייצר דולר אחד של הכנסות, החברה מוציאה דולר אחד - זאת, עוד מבלי להחשיב את הוצאות התפעול הכבדות המושתות עליה. בחברת האינשורטק היפו הוציאו במהלך השנה האחרונה 1.6 דולר על שיווק, מכירות וההנהלה בלבד על כל דולר שנכנס לקופה.

אמנם יזם שכזה אולי בנה חברה, מעסיק עובדים ומפרנס משפחות, אך הוא בעיקר עשה שימוש בכספי משקיעים - ולעיתים גם בכספו שלו - כדי לממן חלום שאולי יום אחד יתגשם. יש מקום לחזון ולדמיון, אבל האם עצם בניית החברה כשלעצמה מספיקה? אם היא תלויה בחסדי כספים של אחרים, מדממת כסף לאין שיעור ורחוקה מרווחיות - ייתכן ששווה גם לשאול את המשקיעים מה הם חושבים על היזם שבנה את החברה במו ידיו בזכות כספם.

"דפוס המחשבה של קרנות ההון סיכון השתנה"

טענה נוספת מציינת כיצד קרנות ההון סיכון שינו את המדדים המרכזיים עבורן במכה אחת. האמרה הזו נכונה רק באופן חלקי. אמנם קרנות ההון סיכון אכן שינו את הפריזמה דרכה הן מסתכלות על חברות הסטארט־אפ, אך הדבר אינו פותר את החברות מלשאוף לרווחיות ולהתכנס לביצועים כלכליים בני קיימא. בשנות הקורונה חברות ההייטק חיזרו אחרי העובדים, קרנות ההון סיכון חיזרו אחרי חברות בעלות קצב הכנסות גדל, לעיתים ללא קשר לרווחיות, וללא בדיקת נאותות מקדימה מספקת.

על חברות צומחות שהכניסו מיליוני דולרים בודדים היו מתחרות קרנות ההשקעה זו בזו רק כדי להיות שותפות ל״הצלחה״, כאשר תחרות זו העלתה באופן תדיר את שווין של חברות קטנות לגבהים שלעיתים לא נראו הגיוניים. למשל, לגלובס נודע על חברה שייצרה הכנסות של 2 מיליון דולר ואשר קיבלה שווי של מעל 100 מיליון דולר מקרן בינלאומית גדולה. ״כשהשוק עולה, אתה חייב לשחק את המשחק", אמר משקיע בכיר. "כשהחברות מתחרות מי יציע לעובדים שכר יותר גבוה, מטבח עם שף ידוען וטיולי חברה לקריביים, אתה לא יכול שלא להיות שם. בדיעבד, היזמים רצו להשאיר יותר מניות בידיהם, מה שתרם לשווי החברה.

המשקיעים לא עצרו לשאול יותר מדי שאלות וגם לא הגנו על עצמם יותר מדי בהסכמי ההשקעה שלהם. זה יתפוצץ לכולם בפנים בקרוב".