הכותב הוא ראש המחלקה לקואופרציה, התיישבות וחקלאות במשרד ליפא מאיר ושות'.
האם ניתן לחייב תושב הרחבה במושב או בקיבוץ להמשיך ולהיות חבר באגודה המנהלת את הישוב, כל עוד הוא בעל זכויות במגרש מגורים? התניה זו נכללה כדבר שבשגרה בתקנוני אגודות המתיישבים בהרחבות ובהסכמי הקליטה ליישוב, מתוך גישה לפיה על מנת לקיים יישוב הומוגני, מתחייב שכל בעלי המגרשים יהיו חברים באגודה המנהלת את הישוב.
לגיטימיות התניה זו נדונה בעבר (בה"פ 22222-07-10 עפגין נ. מתיישבי אמנון), ונקבע שהיא פוגעת בחופש שלא להתאגד, העומד לכל אזרח כזכות יסוד. לפיכך, נקבע, אין תוקף מחייב להוראות בתקנוני האגודות המייצרות התניה זו. משזכתה פסיקה זו לתמיכת בית המשפט העליון, (בע"א 2853/16 משעלי ואח' נ. מתיישבי שריד), דומה היה שבזאת מוצה הדיון בנושא. אלא שלאחרונה התחוור כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל.
עובדות המקרה: בני זוג ממושב אמירים ביקשו להפסיק את חברותם באגודה, תוך שמירה על זכויותיהם במגרש והמשך מגורים במקום, זאת על אף שתקנון האגודה שולל אפשרות זו. בני הזוג לא נימקו את רצונם זה, אולם בהמשך ההליך התחוור כי ברקע לבקשה עמד רצון הזוג להשתחרר מהחובה לתשלום הסכומים שמשלמים חברי האגודה למימון השירותים שמעניק היישוב. בשל כך הודיעו המבקשים בשנת 2012 על הפסקת חברותם באגודה. הודעתם נדחתה על ידי המושב, בהסתמך על ההתניה התקנונית הנ"ל, ובני הזוג נאכפו להמשיך ולשאת בחיובים החודשיים, ככל תושב ביישוב. הזוג פנה לבית המשפט המחוזי בנצרת בבקשה שיקבע את זכותם לפעול בדרך זו.
הטענות: טענת היסוד של המבקשים הייתה שהפסיקה מחייבת את בטלות ההתניה. מאידך, טען המושב, שהפסיקה האמורה דנה בעניינם של יישובים רגילים, אך יש להחריג מתחולתה יישובים בעלי אופי ייחודי, כמו אמירים - שהוא מושב של צמחונים וטבעונים, בעלי זיקה אקולוגית, המקיים אורח חיים התואם למאפיינים אלה.
המושב טען כי כוחו ויכולתו לשמר את ייחודו נובעים מתקנון האגודה, המחייב את החברים לאורח חיים זה, ומקנה לאגודה זכות וכלים לאוכפו על חבריה. שחרורם של בעלי מגרשים ביישוב מכבילותם כחברי אגודה אל הוראות התקנון, תמנע את היכולת לאכיפת הכללים עליהם, ותיווצר דינמיקה שסופה חדילת ייחודיותו של היישוב.
ההחלטה: השופט יונתן אברהם מצא שהפסיקה אכן לא בחנה יישובים שנטען כי הם בעלי אופי ייחודי, ולפיכך אין מניעה מלקבוע כי אצל יישוב כעין זה ההוראה עומדת בעינה.
בית המשפט בחן ביסודיות את עניינו של אמירים, ומצא סימוכין לייחודיות של היישוב גם בפסיקות שניתנו ע"י ערכאות שונות, ובכללן גם בג"ץ, אשר הזכירו את אמירים כיישוב ייחודי.
בהכרעתו בהליך זה אימץ בית המשפט את מסקנותיו של בית המשפט בהליך אחר בעניינו של המושב, שאף הוא סבר שיש להבחין בהקשר זה בין יישוב "רגיל" ליישוב "ייחודי", ואצל האחרון יש מקום לכריכת הזכות במגרש בחברות באגודה.
נוכח כל זאת קבע בית המשפט כי בנסיבותיו של היישוב, אין עילה לבטל את ההוראה שבתקנון, והמבקשים מנועים מלבטל את חברותם באגודה כל עוד הם בעלי זכויות במגרש.
אגב פסיקתו התייחס בית המשפט לרקע לבקשה, והזכיר כי בפסק הדין בעניין משעולי נקבע להלכה שחובת התשלום בגין שירותי היישוב אינה תלויה בחברות באגודה, וגם מי שאינו חבר חייב לשלמה.
פרשנות: פסק דינו של כבוד השופט אברהם מבטא הכרה בכך שגם בהקשר זה יש לאזן בין זכויות, ויש מקרים שייחודיותם מצדיקה הסגת זכות הפרט מפני זכות הכלל - ויש לברך על הכרה זו.
עם זאת, ספק הוא האם צדק בית המשפט בזיהוי התקנון (שכידוע, אינו אלא חוזה) ככלי היחיד באמצעותו ניתן להעניק הגנה זו, והאם אכן לא ניתן להעניק הגנה בעוצמה דומה באמצעות תרופות שיעוגנו בהסדר חוזי "רגיל", בלא לפגוע בזכות היסוד של התושב שלא להתאגד.
ה"פ 66498-01-19 רוזנבלום נ. מושב אמירים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.