נערץ במערב, אך מושפל בביתו: המורשת של גורבצ'וב מתה ביחד איתו

מותו של מיכאיל סרגייביץ' גורבצ'וב כמובן לא היה "פתאומי". בני 92 לא מתים "פתאום" בארץ שבה תוחלת החיים הממוצעת של זכרים היא 66 (על פי נתוני הבנק העולמי). הפתאומיות היחידה של מותו קשורה בצירוף הנסיבות. והנסיבות הן הטוענות אותו במטען כבד של סמליות.

● חצי שנה למלחמה באוקראינה: 30 שנות השקעות זרות ברוסיה ירדו לטמיון 

גורבצ'וב היה כונס הנכסים של האימפריה הסובייטית, הלוא היא ברית המועצות. היו לה 14 מושבות, שהיא נתנה להן את התואר "רפובליקות של הברית" (או של "האיחוד"). היו לה גם שש מושבות דה-פאקטו, הארצות הקומוניסטיות של מזרח אירופה, גרורותיה הצייתניות בברית ורשה ובקומקון (הקהילה הכלכלית הקומוניסטית). כאשר ברית המועצות התפזרה, בסוף דצמבר 1991, כל המושבות, דה-יורה ודה-פאקטו, היו מדינות עצמאיות. רוסיה נסוגה מזרחה, אל גבולותיה מאמצע המאה ה-17 (פחות או יותר).

בשעתה, ההתפרקות מרצון, בדרכי שלום (עם קצת שפיכות דמים בקווקז), תוארה כהישג מהולל. בפני רוסיה נפתח פרוזדור אל מעמד נורמלי. הכיסופים האימפריאליים בני 600 השנה עמדו לפנות מקום לארץ מודרנית ודמוקרטית. גורבצ'וב נהנה מהערצה גלובלית בזכות ההישג הזה, או לפחות בזכות הסיכוי להשיג את ההישג הזה.

בימיו האחרונים, גורבצ'וב הספיק לעמוד על הטעות. חזר ונסגר הפרוזדור שהוא פתח. לא זו בלבד שהכיסופים האימפריאליים קמו לתחייה, אלא שהם נעשו העיקרון המנחה של המדינה הרוסית, במידה שלא נראתה דוגמתה מאז ימי ההתפשטות המסחררת של קיסרי רוסיה במאה ה-18.

מות גורבצ'וב בא בעיצומה של מלחמת-ברירה, שרוסיה אסרה על מושבתה לשעבר אוקראינה, בדיוק נמרץ כדי למחות את מורשת גורבצ'וב. אין זו הגזמה להגיד, כי יותר ממה שזו מלחמה ל"דה-נאציפיקציה" של אוקראינה, ברוח התעמולה הרוסית, זו מלחמה ל"דה-גורבצ'וביזציה" של רוסיה.

לא תהיה מלחמת גוג-ומגוג

היה מעמד מרעיש אחד במליאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בפברואר 1990. זה היה אולי השיא של משטר גורבצ'וב, שממנו ואילך התחילה ההתמוטטות. הפתיחה הדמוקרטית שגורבצ'וב יזם, העניקה כלי רב-עוצמה ליריביו בתוך המפלגה הקומוניסטית. הם העזו לבקר אותו בפומבי.

ההתקפה העזה ביותר באה מצד איש, ששמו ולדימיר ברוביקוב. הוא היה אז שגריר ברית המועצות בפולין, ובתור שכזה היה עד ראייה להתמוטטות האימפריה. ברוביקוב הטיל את האשמה לכל מה שקרה, מבית ומחוץ, על חולשותיו של גורבצ'וב. הוא הרס את "איזור-החיץ שלנו", האשים ברוביקוב; הוא הפך "מעצמה עולמית נערצת" למדינה עם "הווה נטול שמחה". ארצות המערב אמנם "מזמרות את שבחינו", אבל "שמחה לאיד ממלאת את לבן".

גורבצ'וב השיב מלחמה שערה. "ומה", הוא שאל את ברוביקוב, "האם היית רוצה לשלוח את הטנקים לארצות ברית וורשה?"

ברגע ההוא, במלים ההן, הסתיימה בעצם המלחמה הקרה, שהורידה "מסך של ברזל על אירופה", בביטויו הבלתי-נשכח של וינסטון צ'רצ'יל, כמעט 44 שנה קודם. רק חודשים אחדים קודם, ברית נאט"ו ערכה תמרון גדול על יסוד תרחיש של פלישה סובייטית מסיבית למערב אירופה. בתרחיש ההוא, העימות עמד להידרדר במהירות מלוחמה קונבציונלית ללוחמה גרעינית טקטית למלחמה גרעינית מלאה. גורבצ'וב שם קץ לסבירות של מלחמת גוג-ומגוג. 

"חצאי הצעדים" 

לגורבצ'וב לא היתה תוכנית אב, כאשר עלה לשלטון בתחילת 1985. אבל עצם עלייתו שחררה תיאבון עצום לרפורמות. ערב עלייתו, ברית המועצות שקעה אל מה שקראו אז "סטגנציה", תחת שלטון חסר דינמיות של זקני המפלגה הקומוניסטית. בשלוש השנים שקדמו לעלייתו מתו בזה אחר זה שלושה מזכירים כלליים של המפלגה הקומוניסטית. הוא גילם פריצת דרך, לפחות במובן הביולוגי: צעיר יחסית, ונמרץ.

נכונותו לרדת אל העם, ולשוחח עם אזרחים פנים אל פנים, באופן ספונטני, היתה חידוש מרעיש. לא היה כדבר הזה בכל ההיסטוריה של המשטר, או בעצם של כל המשטרים שקדמו לו. השליט היה תמיד מורם מעם. אבל גורבצ'וב רצה להפיח רוח חיים במשטר, לא להפיל אותו; לרענן את המדינה, לא להחריב אותה.

יבגני יבטושנקו, המשורר-דיסידנט של העידן הסובייטי, כתב אז שיר בגנות "חצאי הצעדים" של המשטר. הנסיבות הן שהפכו את חצאי-הצעדים לריצה מהירה. שנה אחת לאחר עליית גורבצ'וב לשלטון התרחשה התאונה בכור הגרעיני בצ'רנוביל, שהניבה ענן רדיואקטיבי בשמי אירופה.

נסיונה של המערכת להסתיר את האמת על צ'רנוביל סיפק הוכחה ניצחת על המחיר הקטלני של צנזורה. גורבצ'וב החליט לקרוא דרור לאמת. כך העולם למד את המלה הרוסית "גלאסנוסט", או "פתיחות". התקשורת הסובייטית הדהימה את צרכניה בשטף עז של גילויים, על ההווה ועל העבר. אנשים למדו בפעם הראשונה בחייהם על פשעי סטאלין. מיעוטים אתניים ב-14 המושבות התחילו לדבר בגלוי על שאיפותיהם הלאומיות.

אילו הייתה לגורבצ'וב תוכנית אב, אפשר שהוא היה עושה מה שעשו הסינים: רפורמה כלכלית הדרגתית עם יעדים נועזים, מבלי להרשות ליברליזציה פוליטית. לזה התכוון כנראה אחד מקודמיו, יורי אנדרופוב, שעלה לשלטון ב-1982, אבל מת קצת יותר משנה אחר כך. אנדרופוב היה אגב הבוס הראשון של ולדימיר פוטין במשטרה החשאית.

"חצאי-הצעדים" שעליהם התלונן יבטושנקו ניכרו במיוחד בכלכלה. גורבצ'וב סירב לשקול רפורמה גדולת ממדים. הוא הרשה אלמנטים של כלכלת שוק, בייחוד במסחר, אבל לא שקל כלל הפרטה של התעשייה או של המכרות. אפילו בערוב שלטונו, בקיץ 1991, כאשר נפגש עם מנהיגי המערב כדי לבקש סיוע כספי, הוא איכזב אותם בהכרזה שידבק ב"שוק הסוציאליסטי".

חצי אחוז של הקולות

התיקונים הפוליטיים יצאו מכלל שליטתו. בסוף 1988, ההמונים התחילו לגלות את כוחם הקיבוצי ברחובות, מארמניה עד ליטא, ואחר כך, בקצב גובר, באוקראינה. המנהיג הסובייטי האחרון של אוקראינה הופיע בפני הוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה, וקרא באוזני הנוכחים שיר לאומני, שהבטיח כי גולגולות רוסיות יצופו בנהר הדנייפר. הוא דרש תגובה. גורבצ'וב היסס.

אך כי הבטיח שלא לשלוח טנקים לוורשה, הוא שלח טנקים לווילנה בינואר 1991, כדי להפיל את הממשלה שוחרת העצמאות של ליטא. זה היה כישלון חרוץ. זו היתה גם ההזדמנות הראשונה של בוריס ילצין, הדמגוג הכריזמטי, לחתור בגלוי תחת גורבצ'וב.

המשמרת הוותיקה של המפלגה קצה בגורבצ'וב. באוגוסט 1991 היא החליטה לשים קץ לנשיאותו. הפוטש שלה התמוטט בתוך שלושה ימים. ארבעה חודשים אחר כך הורד הדגל הסובייטי מצריחי הקרמלין, וגורבצ'וב נשלח לפנסיה. השפלתו היתה מלאה. ההמונים שהריעו לו ב-1985 מאסו בו, והטילו עליו את האשמה להתמוטטות ארצם, לקריסת כלכלתם, לעוניים ולהשפלתם. כאשר ניסה להתמודד בבחירות לנשיאות ב-1996, הוא קיבל חצי אחוז של הקולות.

המערב הרעיף עליו חיבה. הפרלמנט הנורווגי העניק לו את פרס נובל לשלום. מו"לים, במאים ואמרגנים שקלו הון עתק על ידיו תמורת ספרים, סרטים והרצאות. אבל במשך 30 שנה הוא צפה בדיסקרדיטציה שיטתית מבית של שלטונו ושל אישיותו. 

בני 40 ומטה כמובן אינם זוכרים אותו, לא מבית ולא מחוץ. אבל הוא היה מן הדמויות החשובות ביותר של זמננו. בלעדיו קשה לתאר את העולם. יתכן שבסופו לדבר הוא יתכווץ בתודעה ההיסטורית לבן-דמות של בוריס גודונוב, הצאר שנתקע בין שתי קיסרויות. כמו גודונוב, אולי הוא יעניק יום אחד את שמו לאופרה.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני
ציוצים (באנגלית) בטוויטר