הנרי קיסינג'ר נפטר בגיל 100. קצת לפני הזהיר שהעולם על סף מלחמה

הנרי קיסינג'ר, שר החוץ היהודי הראשון של ארה"ב, נפטר הלילה בגיל 100 בביתו שבקונטיקט. קיסינג'ר כיהן כמזכיר המדינה וכיועץ לביטחון לאומי תחת הנשיאים ניקסון ופורד, התווה את מדיניות החוץ האמריקאית בשנות ה-70 והשפיע רבות גם על המזרח התיכון.

זה מה שאמר קיסינג'ר בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" לפני כשנה, לרגל הוצאת ספרו, "Leadership":

בגיל 99, הנרי קיסינג'ר פירסם את ספרו ה־19, "מנהיגות: שישה מחקרים באסטרטגיה עולמית". מדובר בניתוח של החזון וההישגים ההיסטוריים של פנתיאון ייחודי של מנהיגים שפעלו אחרי מלחמת העולם השנייה: קונראד אדנאואר, שארל דה גול, ריצ'רד ניקסון, אנואר סאדאת, לי קואן־יו ומרגרט תאצ'ר.

● ארה"ב לוחצת על ישראל לשנות את תוכניותיה בעזה. מה היא דורשת?
● פרשנות: הלחץ על ישראל להסכים להפסקת אש הוא כמעט כבד מנשוא

בשנות ה־50, "לפני שנעשיתי מעורב בפוליטיקה", סיפר לי קיסינג'ר במשרדו בלב מנהטן ביום מהביל של חודש יולי, "התוכנית הייתה לכתוב ספר על עשיית השלום וסיום השלום במאה ה־19, החל בקונגרס וינה. זה אכן הפך לספר, ואז היה לי בערך עוד שליש ספר העוסק בביסמרק, שהיה אמור להיגמר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה". הספר החדש, הוא אומר, "הוא סוג של המשך. זו לא רק הסתכלות עכשווית".

כל שש הדמויות שהן מושא הספר "מנהיגות", אומר קיסינג'ר, לשעבר מזכיר מחלקת המדינה והיועץ לביטחון לאומי, עוצבו על ידי מה שהוא מכנה "מלחמת שלושים השנה השנייה" (התקופה שמ־1914 עד 1945), ותרמו לעיצוב העולם כפי שנראה בעקבותיה. כולם שילבו, לדעת קיסינג'ר, בין שני אבטיפוסים של מנהיגות: הפרגמטיות הרואה לרחוק של המדינאי, והתעוזה מלאת החזון של הנביא.

כשנשאל אם הוא יכול לחשוב על מנהיג עכשווי שמתקיים בו שילוב תכונות כזה, השיב "לא. הייתי גם מסייג שלמרות שאצל דה גול זה היה, הוא תפס כך את עצמו, במקרה של ניקסון, כנראה סאדאת, או אפילו אדנאואר, לא ניתן היה לדעת בשלב מוקדם. מצד שני, אף אחד מהאנשים האלה לא היה טקטי במהותו. הם שלטו באומנות הטקטיקה, אבל כשנכנסו לתפקיד, המחשבה שלהם הייתה ממוקדת בייעוד כלשהו".

השאיפה לשיווי־משקל

אי־אפשר להיכנס לשיחה ממושכת עם קיסינג'ר מבלי שהמילה הזו - ייעוד - תצוץ. וישנו מונח נוסף: שיווי־משקל. מאז שנות ה־50, כשהיה חוקר באוניברסיטת הרווארד שכתב על אסטרטגיה גרעינית, הבין קיסינג'ר את הדיפלומטיה כמהלך של איזון בין כוחות רבי־עוצמה תחת הצל הקודר של הפוטנציאל לשואה גרעינית.

לדעתו, היכולת האפוקליפטית של טכנולוגיית כלי הנשק המודרניים הפכה את הצורך לשמר שיווי־משקל בין כוחות יריבים, קשה ככל שיהיה, לדבר החשוב ביותר ביחסים הבינלאומיים.

"בחשיבה שלי, שיווי־משקל בנוי משני מרכיבים", אמר קיסינג'ר. "זה סוג של מאזן עוצמה, כולל קבלת הלגיטימיות של ערכים שלעתים מנוגדים זה לזה. אם אתה מאמין שהתוצאה הסופית של מאמציך חייבת להיות יישום של הערכים שלך, אני לא חושב שאפשר להשיג שיווי־משקל. אז רמה אחת היא מעין שיווי־משקל מוחלט".

הרמה השנייה, לדבריו, היא "שיווי־משקל בהתנהגות, כלומר הגבלה בשימוש ביכולות ובכוח שלך ביחס למה שנחוץ כדי לשמר את שיווי־המשקל הכללי". השגת השילוב הזה מצריכה "כישרון שהוא כמעט ברמה אמנותית. המדינאים לאו דווקא כיוונו בדיוק לתוצאה כזו, בגלל שהפעלת שררה אפשרית לכל־כך הרבה כיוונים מבלי להיות הרסנית, שמדינות מעולם לא חשו מחויבות לכך".

קיסינג'ר מכיר בכך ששיווי־משקל, הכרחי ככל שיהיה, לא יכול להוות ערך בפני עצמו. "עלולים להיות מצבים בהם קיום ביחד הוא בלתי אפשרי מבחינה מוסרית", הוא אומר. "למשל, היטלר. עם היטלר לא היה טעם לדון בשיווי־משקל - אם כי יש לי סימפטיה מסוימת לצ'מברלין, אם הוא חשב שעליו להרוויח זמן לקראת עימות, שיהיה בלתי נמנע בלאו הכי (הערת המתרגמת: הכוונה לוועדת מינכן)".

הנהגה ללא כיוון

ב"מנהיגות" ישנו רמז לתקווה של קיסינג'ר שמדינאים אמריקאים בימינו אולי יפיקו לקח מקודמיהם. "אני חושב שבתקופה הנוכחית יש קושי עצום להגדיר כיוון", אומר קיסינג'ר. "ישנה תגובתיות לרגש של הרגע הנתון".

האמריקאים מסרבים לנתק את המושג דיפלומטיה מהרעיון של "יחסים אישיים עם היריב". הם נוטים להסתכל על משא־ומתן במונחים מיסיונריים ולא פסיכולוגיים, אומר קיסינגר, ומבקשים להמיר או לגנות את מי שמולם - במקום להבין לעומק את החשיבה שלהם.

קיסינג'ר אומר שהעולם כיום ניצב בפני חוסר שיווי־משקל מסוכן: "אנחנו נמצאים על סיפה של מלחמה נגד רוסיה וסין לגבי נושאים שאנחנו בחלקנו אחראים ליצירתם, בלי שום מושג איך זה ייגמר או לאן זה יוביל".

האם ארה"ב יכולה להתנהל מול שתי יריבותיה כפי שהיה בשנות ניקסון? אין לו מרשם פשוט לכך. "אי־אפשר פשוט לומר: כעת נפריד ביניהן, ונפנה אותן זו נגד זו. כל מה שאפשר לעשות הוא לא להאיץ מתחים ולייצר הזדמנויות, ובשביל זה חייבים ייעוד כלשהו".

בנוגע לטייוואן (שנמצאת במצב מתיחות מתמשך מול סין ובמקביל מחזקת את קשריה עם ארה"ב - הערת המתרגמת), קיסינג'ר חושש שארה"ב וסין נעות לעבר משבר, והוא מייעץ לוושינגטון לנהוג במתינות. "המדיניות שקידמו שני הצדדים אפשרה וגרמה לטייוואן להפוך לישות דמוקרטית אוטונומית, ושימרה את השלום בין סין וארה"ב במשך 50 שנה. צריך להיות מאוד זהירים, לפיכך, כשנוקטים צעדים שנראה שעלולים לשנות את המבנה הבסיסי הזה".

קיסינג'ר בביקור בסין ב־2019 / צילום: Associated Press, Jason Lee

הסוגיה האוקראינית

מוקדם יותר השנה קיסינג'ר עורר מהומה כשרמז שמדיניות בלתי זהירה מצד ארה"ב ונאט"ו אולי הביאה למשבר באוקראינה. מבחינתו, אי־אפשר אלא להתייחס ברצינות לחששות הביטחון המוצהרים של ולדימיר פוטין, ולדעתו נאט"ו שגתה כשאותתה לאוקראינה שיש לה סיכוי להצטרף לברית.

"חשבתי שפולין - וכל המדינות המערביות המסורתיות שהיו חלק מההיסטוריה המערבית - היו חברות הגיוניות בנאט"ו", אומר קיסינג'ר. אבל אוקראינה, לדעתו, היא אוסף של טריטוריות שפעם היו קשורות לרוסיה והרוסים רואים כשלהם, אם כי "חלק מהאוקראינים" לא רואים זאת כך.

בשם היציבות, היה עדיף שאוקראינה תנהג כמעין חוצץ בין המערב לרוסיה: "הייתי בעד עצמאות מלאה לאוקראינה, אבל חשבתי שהתפקיד הטוב ביותר בשבילה הוא משהו כמו פינלנד".

כיום, אומר קיסינג'ר, הקובייה כבר הוטלה. אחרי הדרך שבה נהגה רוסיה באוקראינה, "אני סבור, כך או אחרת, באופן רשמי או לא, שיש להתייחס לאוקראינה כחברה בנאט"ו".

עדיין, הוא צופה הסדר שיותיר לרוסים רווחים מהפלישה הראשונה שלהם ב־2014, אז כבשו את חצי האי קרים וחלקים ממחוז דונבס, אם כי אין לו תשובה לשאלה במה יהיה שונה הסדר כזה מההסכם שנחתם לפני שמונה שנים ולא הצליח לסיים את הסכסוך.

הטענה המוסרית שמוצבת על ידי הדמוקרטיה והעצמאות של אוקראינה - מאז 2014, רוב ברור מאזרחי המדינה תמכו בחברות באיחוד האירופי ובנאט"ו - והגורל המר של העם תחת הכיבוש הרוסי, לא מסתדרים בקלות בצד המדינאי בחשיבה של קיסינג'ר. אם הימנעות ממלחמה גרעינית היא המטרה האולטימטיבית, מה העולם חייב למדינות קטנות שתפקידן היחיד בשיווי־המשקל העולמי הוא להיות נתונות למרותן של מדינות גדולות יותר?

ילד בבית ספר אוקראיני שנהרס מהפצצה רוסית / צילום: Associated Press, Leo Correa

"איך להשיא בין היכולת הצבאית שלנו למטרות האסטרטגיות שלנו", חושב קיסינג'ר בקול. "ואיך לקשר בין אלה לייעוד המוסרי שלנו - זו בעיה בלתי פתורה".

במבט לאחור על קריירה ארוכה ולעתים שנויה במחלוקת, קיסינג'ר לא עוסק בביקורת עצמית. כשנשאל אם יש לו חרטות לגביו שנותיו בתפקיד, ענה "אני חייב לשנן איזו תשובה מעולה לשאלה הזו, בגלל שתמיד שואלים אותה". אבל בעוד שהוא יכול לחשוב מחדש על כמה רגעיים טקטיים, בסך־הכול, הוא אומר, "אני לא מטריח את עצמי בדברים שהיו יכולים להיעשות אחרת".