זה לא רק כסף: סוד ההצלחה של מארוול ו"מלחמת הכוכבים"

הכתבה הוקלטה בספרייה המרכזית לעוורים ולבעלי לקויות קריאה

אם צפיתם השנה בסרט הוליוודי גדול או בסדרת טלוויזיה מדוברת במיוחד, רוב הסיכויים שנתקלתם שם בכמה דמויות שאתם כבר מכירים. במאי יצא הסרט "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", שבו גיבור הסרט "דוקטור סטריינג'" מ-2016 מתמודד מול הדמות המרושעת וונדה, שנראתה לאחרונה בסדרת הטלוויזיה "וונדה-ויז'ן" שיצאה בשנה שעברה. ביולי עלה לאקרנים "ת'ור: אהבה ורעם", שבו ממשיך סיפורו של האל הנורדי מהסרט "ת'ור: ראגנארוק" מ-2017. בנובמבר צפוי לעלות סרט חדש בסדרת "הפנתר השחור", המשך לזה שיצא ב-2018. וזה רק היקום הקולנועי של מארוול.

אם אתם פחות בקטע של גיבורי-על וקומיקס, אולי צפיתם ב"חיות הפלא: הסודות של דמבלדור", על הרפתקאותיו של קוסם צעיר שהקוראים פגשו לראשונה בשנות התשעים כמנהל המיתולוגי, הנערץ והקשיש של בית הספר הוגוורטס בסדרת ספרי הארי פוטר - שהפכה גם לסדרת סרטים מצליחה.

ואם אתם יותר אנשים של מלחמת הכוכבים, בטח צפיתם לאחרונה במיני-סדרה החדשה "אובי-וואן קנובי", שמחזירה למסך את יואן מקגרגור כמי שגילם את הדמות בטרילוגיית הסרטים השנייה של הפרנצ'ייז בין השנים 1999-2005, וירש את התפקיד מאלק גינס שהחזיק בו בטרילוגיה המקורית.

ההצלחה האדירה של מה שמכונה יקומים נרטיביים כמו מלחמת הכוכבים, מארוול והארי פוטר מוסברת בדרך כלל במונחים עסקיים - זו הדרך של האולפנים הגדולים לסחוט עוד ועוד רווחי עתק מפיסות קניין רוחני יקרות ערך. סרטי מארוול הכניסו עד כה 22 מיליארד דולר, זיכיון מלחמת הכוכבים הכניס 11 מיליארד דולר וזה של הארי פוטר - 9 מיליארד דולר - לפי נתוני 2021 של Comscore. וזה עוד לפני צעצועים, משחקי וידאו ופארקי שעשועים.

  

זה לא רק כסף

השאלה המעניינת יותר היא לא מדוע האולפנים כה להוטים להמשיך לספק לנו תוכן מאותם זיכיונות, אלא מדוע הביקוש אינו יודע שובע. למה הקהל נוהר לסרטי מלחמת הכוכבים כבר ארבעה עשורים, ומה מושך אותו לסרט ה-20 ומשהו של מארוול?

אחת התשובות עשויה להיות כי בעוד שיקומים נרטיביים נראים לנו כמו המצאה של המאה ה-21, הם למעשה מייצגים אופן עתיק וראשוני בהרבה של סיפור - בדומה למיתוסים ולסיפורי עם שהיו נהוגים בעבר. סט של חומרים שניתן לעשות בהם שימוש חוזר למטרות שונות, שמשלבים מוכר וחדש: אנחנו גם מגיעים אליהם עם ידע בסיסי וגם מחכים להיות מופתעים.

היקומים הנרטיביים של היום דומים למיתוסים גם בכך שהם מפגישים אותנו עם שאלות יסוד של החיים האנושיים, כמו האם נולדתי למטרה כלשהי, ואם כן, איך אדע מהי? למה יש רוע בעולם? האם יש רעיונות ששווה למות בשבילם? מסורתית, אנשים פנו לסיפורים דתיים ופטריוטיים כדי לענות על שאלות כאלה. אבל באמריקה ובאזורים אחרים של העולם במאה ה-21, נרטיבים כאלה כבר לא מאחדים את הציבור, אלא נוטים יותר לעורר חשד ופילוג. כאן נכנסת התרבות הפופולרית לתמונה, שמציעה מיתוסים חדשים ונגישים יותר.

קללת ההמשכונים

בהוליווד תמיד אהבו סרטי המשך, אפילו שלאורך השנים הם לרוב הצליחו פחות מהמקוריים. כבר ב-1915 יצא שובר הקופות "הולדתה של אומה", אפוס גזעני על תנועת הקו קלוקס קלאן, ורק שנה לאחר מכן זכה לסרט המשך שניסה לרכוב על גלי ההצלחה - "נפילתה של אומה". אלא שבחלוף השנים "נפילה" נשכח כמעט לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי, ואילו "הולדת" עדיין נחשב לאבן דרך בהתפתחות הקולנועית. כבר אז הונחו היסודות למסורת שלפיה סרטי המשך לא זוכים לכבוד ולהערכה שקיבלו קודמיהם.

ב-2011 פורסם בבלוג בשם BoxOfficeQuant פוסט שהפך ויראלי, ובו "מפת המשכים" - מעין תרשים ענק ששרטט את המוניטין של עשרות סרטי המשך בהתבסס על דירוגי הקהל של אתר Rotten Tomatoes. התמונה שעלתה ממנו ברורה - רק קומץ מסרטי ההמשך נחשבים לטובים יותר מהמקור, ואילו הרוב המכריע נחשבים גרועים יותר. ואת השיפור הגדול ביותר ביחס למקור השיג "מסע בין כוכבים II: זעמו של חאן" מ-1982, בהשוואה לסרט הראשון בסדרה "מסע בין כוכבים: הסרט", שיצא שלוש שנים קודם לכן. אות סרט ההמשך הגרוע ביותר ניתן ל"להישאר בחיים", המשכו של להיט הדיסקו מ-1977 "שיגעון המוזיקה".

אם היינו רוצים ליצור מפה כזאת היום, שתכלול את כל היקומים הנרטיביים הפופולריים של השנים האחרונות, הייתה דרושה לנו הולוגרמה תלת-ממדית. הסיפורים האלה לא מראים לנו רק מה קרה לגיבור אחרי שההרפתקה נגמרה, אלא גם מחזירים אותנו לאתגרים המוקדמים שהפכו אותו לגיבור מלכתחילה, ואז צופים בסביו או בנכדיו הופכים לגיבורים בתורם. אנחנו נכנסים למציאות חלופית שבה הגיבור אף פעם לא באמת מביס את הנבל או הופך לנבל בעצמו, אלא שאנחנו רואים את אותו סיפור מאותחל מחדש שוב ושוב עם במאי חדש וצוות שחקנים חדש, לפעמים רק כמה שנים אחרי הגרסה הקודמת.

וריאציות שונות על אותו נושא, כמו שאנחנו רואים ביקומים הנרטיביים, היו פעם חלק משמעותי מהאופן שבו מספרים סיפור. כל יווני או רומאי שחי בעת העתיקה ושמע סיפורים על מלחמת טרויה, ידע שהעיר תיכבש ותישרף בסוף. כשהומרוס כתב את "האיליאדה", הוא סיים את הסיפור לפני האירוע, בידיעה שהקהל מודע למה שמצפה לו. המחזאי היווני אייסכילוס למשל כתב טרילוגיה בשם "האורסטיאה", שמתחילה מיד אחרי נפילת טרויה ועוקבת אחר מסע השיבה הביתה של המלך המנצח אגממנון, שנרצח עם חזרתו בשל פעולות שביצע במהלך המלחמה.

מאות שנים מאוחר יותר, ב"איניאדה", הכניס המשורר הרומי וירגיליוס ספין חדש לסיפור, כשדמיין כיצד הנסיך הטרויאני איניאס נמלט מהריסות העיר והופך למייסד רומא. אף אחד מהסיפורים הללו אינו חותר תחת קיומם של האחרים, כולם פשוט מתרחשים במה שאפשר לכנות היקום הטרויאני המורחב.

באותו אופן, כל מי שהולך לסרט מסדרת ספיידרמן יודע שיקבל סיפור על צעיר שהופך לגיבור-על לאחר שננשך בידי עכביש רדיואקטיבי. מי שמגלם את הצעיר יכול להיות טובי מגווייר, אנדרו גרפילד או טום הולנד - שלושתם הופיעו בתורם כפיטר פארקר בגלגולים שונים של הסיפור. בסרטים מסוימים ספיידרמן יכול להילחם בפשע לבדו, ובאחרים לשתף פעולה עם דמויות נוספות מאותו יקום כמו קפטן אמריקה או ת'ור. הוא יכול למות בסרט "הנוקמים: מלחמת האינסוף", ואז לקום לתחייה בסרט הבא בסדרה "הנוקמים: סוף המשחק".

הולדת זכויות היוצרים

הרעיון שסיפור טוב חייב להיות חדש לגמרי ולעמוד בזכות עצמו לא היה סטנדרט עד המאה ה-19. בתקופת הזוהר הוויקטוריאנית של הרומן, פירושה של כתיבת ספרות היה המצאת עלילה ודמויות שלא היו קיימות מעולם ושאף אחד אחר לא יכול היה לדמיין. הסיפורים היו קניינם הרוחני של מחבריהם: לא משנה עד כמה הפך שרלוק הולמס פופולרי, לאיש מלבד סר ארתור קונן דויל לא הייתה זכות לפרסם סיפורים עליו.

המונופול שלו נאכף אז על ידי חוקים חדשים של זכויות יוצרים, שעליהם הגנו סופרים כמו צ'רלס דיקנס, שהתמרמר נגד מו"לים אמריקאים שהדפיסו שוב ושוב ספרים פופולריים כמו אוליבר טוויסט מבלי לשלם לו סנט. "מו"לים פיראטים כאלה", כתב אז, "עושים לעצמם רווחים נאים וחיים נוחים ממוחם של אנשים אחרים, בעוד שלו היו מסתמכים על מוחם שלהם - היו מתקשים להתפרנס". אופן החשיבה הזה על קניין רוחני אכן נראה הוגן רק כאשר מוחו של המחבר יוצר סיפור יש מאין, כפי שאלוהים לכאורה ברא את היקום.

אלא שבזמנים קדומים יותר, לא חשבו בצורה הזאת. שייקספיר למשל לא המציא כמעט אף אחת מהדמויות או מהעלילות שלו. הסיפור של "המלט" מופיע לראשונה בטקסט לטיני מהמאה ה-13 שכתב סופר דני; באפוס "גן העדן האבוד" מהמאה ה-17 מספר ג'ון מילטון את סיפור אדם וחוה בהרחבה, ומוסיף כמה קרבות מרהיבים בין מלאכים ושדים שיכלו להיות מתורגמים נהדר להפקת ענק קולנועית במונחים של היום. עבור הסופרים הקלאסיים האלה, מה שהיה חשוב הוא לא מי המציא את הסיפור, אלא איך סיפרו אותו.

וושינגטון נגד סקייווקר

היקומים הנרטיביים של ימינו ממלאים במידה מסוימת את החלל שנוצר בעקבות שינויים תרבותיים ארוכי טווח. צעירים רבים בארה"ב גדלו על אותם סיפורים מהתנ"ך ומההיסטוריה האמריקאית - לא כולם נכונים, ג'ורג' וושינגטון כנראה לא כרת את עץ הדובדבן של אביו כמו בסיפור הילדים הקלאסי - אבל מה שחשוב למטרות נרטיביות הוא שמצופה מכולם להכיר אותם. כשהרמן מלוויל כתב את "מובי דיק", הוא יכול היה לסמוך על זה שהקוראים יכירו את הסיפור התנ"כי של יונה הנביא, שנבלע על ידי לווייתן ושרד כדי לספר על כך.

אבל במאה ה-21 נרטיבים דתיים ופטריוטיים כבר לא עובדים כמו פעם. האם יש להעריץ את ג'ורג' וושינגטון כמנהיג המהפכה האמריקאית, או לגנותו בגלל שנלחם למען החירות בעודו מחזיק עבדים? מרגע ששאלה זו עלתה ברצינות, קשה לחזור לסיפורים צדקניים על עצי דובדבן.

אם נרצה סמל של התנגדות טהורה לאימפריה רודנית, לוק סקייווקר הוא בחירה הרבה יותר זמינה. הוא לא מעורר מחלוקת משום שהוא מעולם לא התיימר להיות אמיתי. דת הג'דיי מדברת על אחדות קוסמית שקל מאוד לקבל כי היא לא דורשת אמונה אמיתית, כמו יהדות, נצרות או בודהיזם. ביקום נרטיבי אפשר להתנסות בערכים וברעיונות באופן חופשי ופתוח יותר מאשר בעולם שלנו, וזה מאפשר למספרי הסיפורים ליצור הסתעפויות חדשות בעלילה מבלי לדאוג לגבי הדיוק ההיסטורי.

במובן זה, היקומים של מארוול ומלחמת הכוכבים מרוויחים מהיותם מוצרים מסחריים סינתטיים, בלי יומרות להוות סמכות אמיתית. אפילו 400 אלף הבריטים שנרשמו כחברי דת הג'דיי במפקד האוכלוסין של בריטניה ב-2001, עשו את זה כבדיחה. בתקופה שבה שיח הזהויות מתחזק בארה"ב ובשאר העולם, ואנשים חשים צורך להגן על עמדותיהם ודעותיהם, חוסר הרצינות של היקומים הללו הוא נכס - שמאפשר להם חופש להעלות ספקולציות שכבר לא מתקבלות בעולם הלא בדיוני.

הסיפור של תאנוס למשל - נבל העל בסרטי "הנוקמים" - הוא אבסורדי. באמצעות הרכבת שש אבני קסם הוא משיג את הכוח להשמיד מחצית מהיצורים החיים ביקום, בערך כמו ש-10 חותמות על כרטיס החבר משיגות לך כוס קפה חינם.

אבל המניע שלו מעניין: הוא באמת מאמין שהיקום מאוכלס יתר על המידה, ושהשמדה של מחצית מהחיים בו תעניק לחצי השני סיכוי טוב יותר לשרוד. הדיונים של היום על משבר האקלים מעלים סוגיות דומות, אם כי בצורה פחות רצחנית: ב-2016 למשל טען הביולוג אדוארד או. וילסון בספרו "חצי אדמה" כי האנושות צריכה להגביל את עצמה לחצי משטח כדור הארץ ולהשאיר את היתר פראי.

סרטי באטמן מציעים רעיונות מטרידים דומים לגבי הקשר בין חטא ועונש, בעוד ש"הפנתר השחור" מספר סיפור פנטסטי על אפריקה, אמריקה וגזע, שהוא יותר מעורר חשיבה ומפתיע ממה שרוב הדיונים שמתקיימים באמת על הנושאים האלה אפילו מנסים להיות.

ספק אם היצירות של יקומי העל הקולנועיים יישארו איתנו עוד מאות שנים, כמו סיפורי התנ"ך, המחזות או המיתולוגיות הקדומות. אבל הפופולריות של היקומים הנרטיביים מוכיחה שלא משנה כמה העולם משתנה, מה שאנחנו צריכים מהסיפורים שלנו נשאר אותו דבר.