איך זה שמתכנת אחד עצמאי מצליח לפתור בעיה שהמדינה נכשלה בה

הכתבה הוקלטה בספרייה המרכזית לעוורים ולבעלי לקויות קריאה

כמו לא מעט מהישראלים שגדשו את נתב"ג בחודשי הקיץ, גם שילה מגן ואשתו ניסו להזמין השנה תור לחידוש דרכון עבור בנם, "אבל אז גילנו שיש תורים בתל אביב רק לעוד חצי שנה", מספר מגן. אלא שבעוד לרובנו לא נותרה ברירה אלא לקבל את גזירת הגורל, מגן הוא במקרה מנהל פיתוח בחברת ההייטק הישראלית וויקס (Wix), המספקת פלטפורמה לבניית אתרי אינטרנט. כך שבמקום להסתפק בקיטורים, הוא החליט להשתמש ביכולות שלו כדי לחפש פתרון מקיף לבעיה הציבורית. "זה לא נראה לי הגיוני בשום צורה, אז ישבתי בלילה וכתבתי קוד שפותר את הבעיה", הוא מספר בפשטות.

לקריאה נוספת:
● זהירות, "שרינקפלציה": המכה החדשה של יוקר המחיה הגיעה למדף הסופר הישראלי
● כך הפך דובי פרנסס מיד ימינו של אוליגרך ל"כריש" | פרופיל
● האינפלציה, הריבית והשווקים: שעת המבחן של ג'רום פאוול

יחד עם חבריו שי לביא, עידו קוסובר וניר אהרן, גם הם עובדי חברת וויקס, יצרה החבורה בתוך שבועות ספורים פלטפורמה חדשנית שמקצרת את התור המייגע לחידוש דרכונים. "יצרנו למעשה מוצר מקצה לקצה: אתר מובייל, פלטפורמת הרשמה, מערכת הודעות שמעדכנת אותך מתי התור - וזה פשוט התפוצץ ויראלית".

ההתחלה בהחלט נראתה זוהרת: המערכת המכונה "גם כן בוט", סגרה תורים לאלפי ישראלים מאושרים וזיכתה את מפתחיה בתשומת לב מרובה ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת. אלא שאז, ללא התראה מוקדמת, ובתוך שבוע בלבד - השירות נסגר.

כל שנותר בעמוד הפלטפורמה זו ההודעה הבאה: "להתראות, שלום! בשבוע האחרון אלפי ישראלים, מאילת ועד נהריה, הצליחו לחדש דרכון בזכות הפעילות שלנו. עם זאת, במהלך השבוע ננקטו צעדים שנועדו למנוע מהבוט לפעול, ולצערנו הבוקר הפעילות נעצרה ואין ביכולתנו לחדשה. משמעות הדבר היא שאלפי אנשים שנרשמו וטרם קיבלו תור, לא יוכלו לקבל שירות מהבוט, ועל כך אנו מצרים.​

"שמחנו שיכולנו לעזור בבעיה אמיתית הנוגעת לרבים מאיתנו, ולהראות שאפשר להנגיש שירות ציבורי בצורה נוחה וידידותית. כולנו תקווה שמשרד הפנים יראה התייעלות משמעותית ויאפשר לנו שירות ציבורי יעיל. שלכם, שילה, עידו, שי וניר".

לא סתם נחתמה ההודעה בביקורת מעודנת משהו על משרד הפנים. הסיבה לעצירה הפתאומית, אומר מגן, נעוצה בהעדר שיתוף פעולה מצד המדינה: "יצרנו מערכת הרבה יותר טובה ויעילה ממערכת התורים של משרד הפנים", הוא טוען. "אבל החברה שמנהלת להם את התורים (הכוונה לקולפלו - Callflow, חברה חיצונית שמפעילה את ניהול התורים עבור רוב גופי הממשלה והרשויות - ד"א) חסמה אותנו. הטענה שלהם שהיו הרבה בוטים אחרים, שכנראה רכבו על האלגוריתם שלנו שנכתב בקוד פתוח וניסו למכור תורים בתשלום. סגרנו יותר מ-5,000 תורים לאנשים ולא עלה בדעתנו לגבות שקל מזה. אבל הם החליטו לחסום את כל הבוטים באופן גורף, גם את מי שבא לעשות טוב.

"כשהבנו שיש להם בעיה איתנו, פנינו אליהם בבקשה לשיתוף פעולה. אמרנו להם: קחו את מה שעשינו בחינם, אנחנו לא רוצים כסף. אנחנו מוכנים גם לשבת על חשבון זמננו הפרטי עם המתכנתים שלכם ולהטמיע את הפתרון במערכת שלכם. רק תשתמשו - כי חבל, כרגע אנשים לא יכולים לקבוע תור. עוד באותו יום - נחסמנו".

מכעיס, לא?
"יש לי, ברוך השם, מספיק עבודה בוויקס. באתי לעשות טובה וזה התפוצץ למשהו מאוד גדול. לא היה פשוט לתפעל את זה לבד וגם נוצרו לנו עלויות לא זניחות. שרדנו איכשהו מתרומות של אנשים. רצינו לשחרר את הפתרון שלנו לחברה שמתעסקת בזה, כדי שיסגרו 10,000 תורים ביום במקום 100. אבל הם, במקום לבוא ולהגיד 'אוקיי יופי, יש כאן אנשים שיצרו קוד נהדר' - סגרו אותנו. חבל, כי האלגוריתם שלנו היה הראשון לדעת ולתפוס כל תור שהתפנה".

מגן וחבריו לא ממש היו פנויים להילחם בטחנות הרוח: "אחרי הסגירה הרבה אנשים ניסו להדליק אותנו נגד משרד הפנים, אבל לא רצינו ללכת לכיוון הזה. לא רצינו להילחם באף אחד או להיות פוליטיקאים, רק לעשות משהו טוב. אגב, הם חסמו אותנו חמש או שש פעמים ובכל פעם הצלחתי לעקוף את החסימה. בפעם השישית כבר אמרתי לעצמי: נגד מי אני נלחם כאן, נגד המדינה שלי? מה אני צריך את זה?".

התייאשת?
"לא. אם יבוא עוד אתגר, אשב עוד לילה ואפתור גם אותו. מה שכן, לא נשאר לי טעם טוב מהניסיון הזה מול הרשויות".

המקרה של מגן וחבריו מוויקס הוא לא סיפור החמצה פרטני, אלא עוד דוגמה ליזמים חדורי מוטיבציה ותחושת שליחות שמנסים למלא את החלל שהמדינה הותירה בכל הקשור לשירות יעיל והנגשת מידע לציבור. ​אנשים פרטיים שמתפתים לנבור בערימות הדאטה ולייצר מערכת טכנולוגית חינמית המפיקה מהנתונים הגולמיים תובנות או שירותים שכל כולם לתועלת הציבור. רק שבמקום לסייע, לתמוך ולדחוף אותם - רבים מהם חשים שהרשויות רק שמות להם מקלות בגלגלים.

המחשבון שמראה לאן הולכת הארנונה שלכם 

היזם: יוגב שרביט, יועץ כלכלי לרשויות מקומיות ובעל הבלוג "המדד המוניציפלי"

המיזם: מדד שמראה מה השירותים העירוניים שאתם מקבלים מכספי הארנונה, תוך השוואה בין ערים

משתמשים: עשרות אלפים

סטטוס: העמוד הושק ב-2017, אך כרגע לא זמין ברשת

 יוגב שרביט, כלכלן, חברת בילד / צילום: ישראל הדרי

"קשה להשיג מידע בסיסי"

כדי להבין את חשיבות מיזמי הדאטה, צריך רגע לחזור לבסיס: כבר שנים שהמדינה מחזיקה הררים של נתונים ומידע במגוון עצום של תחומים. אבל רק לאחרונה, היא גם מתחילה סוף סוף להנגיש את המידע לציבור, אלא שגם זה נעשה באופן חלקי. כך למשל עלה לאינטרנט ב-2020 מאגר המידע הממשלתי Data Gov, אתר שבו ניתן למצוא דאטה במגוון רחב של תחומים ממשלתיים - מנתונים דמוגרפיים וכלכליים ועד למאגרי מידע בנושאי חינוך, תרבות ומשפט.

באתר אמנם לא חסרים קבצי אקסל או PDF גולמיים, אבל תובנות או מסקנות מהם יוכל הציבור הרחב להפיק תועלת של ממש - את זה כנראה שלא תמצאו שם. בישראל 2022 כל משתמש מתבקש להביא את ומעדר מהבית, ולחפור עצמאית.

את הנעלים הריקות של המדינה בכל הנוגע לניתוח הדאטה, ניסה יוגב שרביט למלא כבר לפני שנים אחדות. שרביט, יועץ כלכלי לרשויות מקומיות ובעל הבלוג "המדד המוניציפלי", השיק ב-2017 יחד עם שותפים שונים את פרויקט "מחשבון הארנונה של ישראל", שהראה מה מקבלים תושבי הערים בשירותים העירוניים בתמורה על כל שקל ששילמו, תוך השוואה למצב בערים אחרות.

אלא שבדומה למיזמי דאטה פרטים רבים, גם היישום שיצר שרביט שנקרא CITYTAX - כבר לא קיים היום ברשת. בעיקר כי ללא תמיכה ונגישות מצד הרשויות, התקשה שרביט לתחזק את המיזם. "האכזבה העיקרית שלי היא מחוסר שיתוף הפעולה של המדינה", הוא אומר. "לדוגמא, הייתי מעורב בבקשה של כמה גופי שקיפות לקבל את התקציבים של 150 רשויות מקומיות. פנינו למשרד הפנים וביקשנו שיחייב את הרשויות - אבל הם סירבו בטענה שזו פעולה יקרה ומורכבת, ושהם לא רוצים להכביד על הרשויות ברגולציה".

 המחשבון שמראה לאן הולכת הארנונה שלכם / צילום: צילום מסך מתוך האתר

בסופו של דבר, אומר שרביט, התוצאה היא שכל רשות מקומית פועלת כרצונה: "רוב הרשויות לא מנגישות מידע בצורה מלאה, עמוקה או מסודרת. אין להן פורמט קבוע, ונורא קשה להשיג מידע בסיסי כמו תקציב מפורט. בתחום התכנון והבנייה, לעומת זאת, רשויות שחוסמות מידע מונעות מעצמן שירותים, ופשוט משלמות יותר כסף. שם המצב יותר טוב".

כמו מגן, גם שרביט מפנה אצבע מאשימה לעבר חברת קולפלו, שאחראית בין היתר גם על מערכות התורים של הרשויות: "קולפלו מתעסקת במידע ציבורי, שהוא גם מידע סגור. החברה לא מנגישה אותו מיוזמתה, כי ברגע שהיא תעשה את זה - היא לא תוכל למכור את השירותים האלה בעצמה. אין לקולפלו מוטיבציה להרחיב את מעגל המידע, זה לא משרת אותה". מקולפלו נמסר בתגובה לטענת שרביט כי "החברה לא שומרת או משתמשת במידע" (להרחבה על חברת קולפלו, ראו מסגרת)".

בדומה לשרביט, גם נטע בנינסון החליטה לצלול למים העמוקים של הדאטה הממשלתית - והקימה ב-2017 את המיזם מיינד דה מאפ (Mind The Map), המנגיש מידע פתוח שהמגזר הציבורי מפרסם. "במהלך לימודי תואר שני בתכנון עירוני שמתי לב עד כמה המידע הקיים אינו נגיש בצורתו הגולמית למקבלי ההחלטות", היא מספרת. "במקרים רבים ראיתי ממש התעלמות מהדאטה בשל הקושי להשתמש בו".

המפה האינטרקטיבית שיצרה בנינסון מציגה יותר מ-800 סוגי נתונים של הרשויות, כשעיקר התוכן מתמקד בשלטון המקומי. "אנחנו מציגים את קובץ הרשויות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כברירת מחדל. מדובר בקובץ אקסל מסורבל שמכיל יותר מ-450 סדרות נתונים על 255 הרשויות המקומיות בישראל. המערכת פורסת את האקסל לקטגוריות ולתת קטגוריות, ונותנת למשתמשים יכולת לצפות במידע על גבי המפה, לייצר השוואות ולהציג נתונים יחסית לגודל אוכלוסייה".

 ​​המפה שמנגישה יותר מ-800 סוגי נתונים על הרשויות המקומיות / צילום: צילום מסך מתוך האפליקציה

בנינסון, בוגרת יחידת ממר"ם בצבא שמועסקת כיום בפיתוח מערכות מידע גיאוגרפיות בעיריית תל אביב, טוענת כי בעשור האחרון "הייתה התקדמות דיי משמעותית" בנושא של חשיפת מידע על ידי המדינה. "זה קרה גם בגלל מאבקים של ארגונים ועמותות שהגישו עתירות לפתיחת מידע. וכשהם זכו - כולנו זכינו. למשל, נתוני הפשיעה שמשטרת ישראל פרסמה אחרי לא מעט עתירות של התנועה לחופש המידע".

מנגד, מדגישה בנינסון, "פתיחת מידע לא מייתרת את הצורך בהנגשתו. רוב המידע עדיין מגיע בקבצים שאינם נוחים למשתמש ללא יכולות טכניות ספציפיות. בזה המדינה יכולה וצריכה להשתפר עוד הרבה. מבחינת הרשויות מקומיות, יש רשויות חזקות שמנגישות מידע רב באופן שמיש ונגיש, אך לרובן אין מספיק משאבים לעשות את זה, ולפעמים גם מאגרי המידע שלהן אינם איכותיים מספיק".

בנינסון אמנם לא התייאשה כמו שרביט ואחרים, אך גם היא הבינה דיי מהר שבתחום הזה קשה מאוד להפוך לרווחיים. "יצאתי לדרך עם מייסד נוסף, אבל אחרי פחות משנה הבנו שכלכלית המיזם לא יהיה מניב, ומאז הוא עבר לבעלותי המלאה", היא מספרת. המיזם אמנם זכה בתמיכה מרשות החדשנות בשנים 2018-2019, עם זאת, פגישות רבות עם גורמים במגזר הציבורי שכנעו את בנינסון כי "מכירה של כלי חיצוני למגזר הציבורי זה פשוט לא כלכלי".

למה בעצם מערכות כאלו אינן רווחיות?
"מערכת הנגשת מידע אמורה להיות ידידותית, אבל אין בה מספיק אלמנטים 'חדשניים' שיהיה ניתן לייצר מהם מכירות גם למדינות אחרות. מניסיוני, מיזמים כאלה חייבים להתרחש בתוך המגזר הציבורי, זה אמור להיות שירות שהמגזר מספק לעובדיו ולציבור. אבל הוא מתקשה למשוך כוח אדם טכנולוגי איכותי".

בנינסון בינתיים מנסה לפעול במי שורים שונים כדי להפוך לחברה מניבה. "לאחרונה נוצר סיכוי להתחדשות בעקבות לקוח מעניין שנמצא בנקודת החיבור בין המגזר הציבורי לפילנטרופי. כולי תקווה שזה יקרה, כי בינתיים אני מפסידה כשאני מפתחת את המערכת במקום לפתח במקום העבודה שלי".

איפה רשות החדשנות?

הטענות של בנינסון ואחרים מעלות את השאלה הבסיסית - מי בעצם הגוף האמון בממשלה בישראל על פיתוח יוזמות המקדמות את השירות הציבורי? על פניו נדמה שגוף כמו הרשות לחדשנות שבנינסון אף זכתה לתמיכתו, הוא אכן הגורם האחראי. אלא שמסתבר שמקרים כמו מיינד דה מאפ דיי נדירים - והרשות הממשלתית שפועלת לקדם חדשנות בתעשייה הישראלית, פחות עסוקה במיזמים טכנולוגיים שמשרתים את הציבור עצמו. "הרשות לחדשנות בעיקר מממנת סטארט-אפים ומחפשת את הערך הכלכלי המוסף", טוען שרביט. "נורא קשה להם לתמחר פרויקטים לתועלת הציבור הכללית".

ברשות החדשנות, מתברר, אכן תופסים את תפקידם באופן דומה. "אנחנו ממוקדים בתאגידים למטרת רווח", מסביר אביב זאבי, סמנכ"ל תשתית טכנולוגית ברשות לחדשנות. "המטרה היא לקדם את הכלכלה הישראלית".

ומה עם תועלת לציבור?
"רשות החדשנות מאוד ממוקדת בזירה הטכנולוגית. טובת הציבור? תקשיב, אנחנו לא נכנסים לתחומי הפעילות השונים, מי שרוצה לקדם משהו בתחום התחבורה - פונה למשרד התחבורה במסגרת חוק חופש המידע, ומקבל תשובה בתוך כמה ימים".

יזמים כתבו אלגוריתם מוצלח לקיצור תורים ומשרד הפנים חוסם אותם - לא תתערבו כי זה בטריטוריה של משרד הפנים?
"בדיוק, זה התפקיד של משרד הפנים".

אבל אתה רשות החדשנות - אתה לא אמור לעודד מיזמים חדשניים ומשפרי שירות?
"משפרי שירות - לא. אנחנו מקדמים חדשנות מעודדת תעשייה, בעיקר תעשיית ההיי-טק והסטארט-אפים. התחום של הפקת תובנות מדאטה ציבורי לטובת הציבור, ללא כוונות רווח, מאוד חשוב, אבל זה פשוט לא במדד שלנו".

 האתר שמחשב כמה תל אביבים יסבלו מהצפירה שלכם 

היזם: ירון שמש, מנכ"ל simplerstory.com פלטפורמה להנגשת נתונים

המיזם: אתר שמחשב כמה אנשים שומעים צפירה של מכונית בכל נקודה בת"א,
על בסיס מאגרי המידע של העירייה

משתמשים: בין מאות לאלפים

סטטוס: האתר הושק בפברואר ופועל באופן עצמאי, ללא תמיכה מעיריית תל אביב

 ירון שמש / צילום: עדן פינקלשטיין

"עם הזמן החסמים יורדים"

למרות העדר המימון הממשלתי ומדיניות סדורה בעניין, היזמים מעידים כי בחלק מהתחומים דווקא חל שיפור משמעותי בהנגשת המידע. "בתחום התכנון והבנייה כמעט כל המידע בחוץ. חלקו עדיין בתשלום, אבל עם הזמן החסמים יורדים", מונה שרביט. "גם משרד התחבורה עשה הרבה מהלכים שמנגישים המון מידע. למרות שעדיין לא מעודכנים שם מספיק הנתונים הסלולריים - נתונים סופר חשובים להבנה של תנועה של אנשים במרחב.

"ואילו בתחומים של היתרים ורישוי עסקים ברמה של הרשויות המקומיות, אין סטנדרטיזציה והמידע מוחזק על ידי חברות פרטיות, שלא מחויבות להנגיש את המידע, בטח שלא בחינם".

גם ירון שמש, מנכ"ל simplerstory.com, שהנגיש לאחרונה את נתוני ניצול תקציב המדינה והעלה במסגרת אתר "שקוף" את "הפרלמנטר" שמודד את פעילות חברי הכנסת, מזהה שיפור בהנגשת הנתונים. בפברואר השנה הוא אף העלה אתר שמחשב כמה אנשים ישמעו את הצפירה שלכם בכל נקודה בתל אביב, על בסיס מאגרי המידע של עיריית תל אביב. שמש קיבל מהמאגר את מספר הקומות בכל בניין בעיר, וחישב את כמות האנשים על בסיס הערכה ממוצעת של כ-3 אנשים פר קומה. "עם זאת", הוא מסייג, "רמת ההנגשה אינה אחידה בין מוסדות המדינה. באתר מאגרי המידע הממשלתיים עושים עבודה טובה. גם הלשכה לסטטיסטיקה שיפרה את האתר שלה, אבל במקרים רבים קשה למצוא שם נתונים או שצריך להשקיע בהם עיבוד ידני נוסף. הכי קיצוניים על הסקאלה זה דואר ישראל, שאצלם צריך לשלם כדי לקבל מידע ציבורי, כמו הקובץ שמחבר בין כתובות למיקוד שלהן".

"עד עכשיו רק הפסדתי כסף"

כדי לא לחתום בנימה פסימית מדי, יש לציין שלא כל המיזמים נגמרים בהחמצה. צחי זילברשטיין, מנהל פיתוח בגוגל מהוד השרון, הוא אולי יזם תובנות הדאטה המצליח ביותר. בקיץ האחרון, הקים זילברשטיין מיזם המודד את העומס בנתב"ג, ומשך אליו אלפי משתמשים ביום, בקצב של יותר מ-200 גולשים בשעה. "אני טס הרבה לחו"ל במסגרת העבודה ועם המשפחה", הוא מספר. "ותמיד שאלתי את עצמי כמה טיסות יש במקביל אליי ומה הגודל של כל אחת מהן, כדי להבין איך ייראו מבחינתי השעות שלפני הטיסה. בסוף החלטתי לקחת את זה צעד קדימה: פיתחתי אלגוריתם שמספק תשובות לשאלת העומס בנתב"ג, והחלטתי לשתף אותו".

איפה מצאת את הנתונים?
"רוב המידע קיים באתר מאגרי המידע הממשלתיים. הנתון החשוב היחידי שלא קיים שם הוא מספר העובדים בכל רגע נתון בשדה התעופה. כדי להתגבר על החוסר הזה אני משתמש גם בדיווחי גולשים מהשטח. באופן מפתיע זה עובד טוב. אנשים אומרים לי: 'תשמע, זה ממש מדויק. איך לא חשבו על זה קודם?'. זה הכוח של עולם הדאטה-סיינס, של חיזוי על ידי מידע. מדד העומס בנתב"ג עוזר לאנשים גם אי אפשר לשנות את זמני ההמתנה בשדה. לפחות ככה הם יודעים לקראת מה הם באים".

איך קיבלו את המיזם ברשות שדות התעופה?
"הם פנו אליי בהתחלה ואמרו שאני קצת עושה להם צרות. הבהרתי להם שצרות הן הדבר האחרון שאני רוצה, שבאתי לעזור. בהתחלה הם גם לא הבינו איך זה עובד, אבל בהמשך שינו גישה ואמרו שאולי ייתנו לי נתונים שלפיהם אוכל למדוד עומס ברמת הדלפק, לא רק ברמת הטרמינל".

בניגוד ליזמי דאטה אחרים, זילברשטיין בהחלט רואה אופק מסחרי לפרויקט: "הגשנו בקשה לפטנט על מד העומס ואנחנו רוצים להתרחב לכל שדות התעופה בעולם", הוא אומר. "זו בעיה מאוד נפוצה כיום במקומות רבים".

 צחי זילברשטיין / צילום: גילת זילברשטיין

כבר ראית מזה כסף?
"אני מתעסק בפרויקטים של הנגשת מידע רק בזמני החופשי ובסופי שבוע. עד עכשיו רק הפסדתי מזה כסף, אם כי לאחרונה התחלתי קצת למכור פרסומות".

אבל עם כמה שהסיפור של זילברשטיין נשמע זוהר, כדי שייצמחו כאן עוד מערכות שמנגישות מידע ומפיקות תועלת לציבור הרחב, לא מספיק לסמוך על הברקות של יזמים פרטיים. "כדאי לזכור שבזכות הנגשת המידע של משרד התחבורה - יש לנו אפליקציה כמו מוביט", מציין יוגב שרביט, "ובזכות ההנגשה של הגושים והחלקות בתחום הנדל"ן, יש לנו שירות כמו אתר מדלן. יוזמות כאלה מייצרות ערך ברמה כזו שלמדינה אף פעם לא יהיה זמן להגיע אליה".

מקולפלו, חברת ניהול התורים של רשות האוכלוסין, נמסר בתגובה לטענות של שילה מגן: "חסמנו את "גם כן, בוט" בהתאם להנחיות ברורות מרשות הסייבר. יש לציין שהבוטים לא פתרו את הבעיה, אלא דווקא החמירו אותה - בכך שהם תפסו את כל התורים מראש ולא אפשרו לכלל האזרחים לקבל נגישות, נוצר מצב בלתי שוויוני שבו מי שלא היה מחובר לבוטים, לא קיבל תור בכלל. במקביל, נודע לנו שהתחילה להתפתח ספסרות בתורים לכל המרבה במחיר. לא יכולנו להרשות מצב כזה. בנוסף, ההמתנה הארוכה לא נגרמה בגלל האפליקציה, אלא בגלל עומס זמני שכיום כבר מתחיל להתייצב".
יוגב שרביט, מייסד "מחשבון הארנונה": רב הרשויות לא מנגישות מידע בצורה מלאה, עמוקה או מסודרת. אין להן פורמט קבוע, ונורא קשה להשיג מידע בסיסי, כמו תקציב מפורט. גם כשפנינו למשרד הפנים שיחייב את הרשויות - הם סירבו בטענה שזו פעולה יקרה ומורכבת, וטענו שהם לא רוצים להכביד על הרשויות ברגולציה".

המתכנתים מוויקס שקיצרו את התור להנפקת דרכונים 

היזמים: שילה מגן, שי לביא, עידו קוסובר וניר אהרן, כולם עובדי חברת ההייטק וויקס

המיזם: "גם כן בוט", בוט חינמי שנועד לקבוע תורים להוצאת דרכון או חידושו

משתמשים: עשרות אלפים בתוך שבועות ספורים

סטטוס: הבוט כרגע לא פעיל, נחסם במאי על ידי משרד הפנים

 שילה מגן / צילום: אלן צצקין

ממיזם חתרני ללב הממסד: מי עומד מאחורי מערכת ניהול התורים הממשלתית?

חלק ניכר מהטענות המופנות מטעם היזמים לעבר רשויות המדינה, למעשה מתייחסות לקולפלו (Callflow), חברה חיצונית שמפתחת ומפעילה את מערכות הניהול והתורים עבור מרבית גופי הממשלה והרשויות הציבוריות בארץ. אך גם מאחורי החברה שמייצגת היום את הממסד מסתתר סיפור על יזם פרטי עם רעב גדול ורעיון חדשני לייעול השירות.
"כשהקמתי את קולפלו לפני 25 שנה, אנשים עוד הלכו מכות בתורים בקופת חולים והרופא היה צריך לצאת מדי פעם החוצה ולעשות סדר", מספר אבי בר יהודה, מייסד ויו"ר החברה, "לא היו אז מספרים, רק רשימות. אנשים חיכו 4-5 שעות לתור שלהם לרופא או במשרדי הממשלה. אז החלטתי שאעשה בתורים האלה סדר".

בר יהודה שהתקשה למצוא משקיעים החליט למשכן את הדירה כדי לפתח את המוצר הראשון: "זו הייתה מערכת שמאפשרת לנהל תורים שנקבעו מראש במקביל לפגישות דחופות". לא פחות משמונה שנים חלפו עד שהצליח למצוא את השוק הראשוני - חברות הסלולר. "הם ירדו מיידית משעתיים-שלוש של המתנה לכמה דקות. משם כבר עברתי לבנקים ולכל המגזר הפרטי, ואחר כך גם לענף הרפואה".

כיום מועסקים בחברה כ-150 עובדים ויש לה יותר מ-2,000 לקוחות בארץ ובחו"ל, כולל מהממשל האמריקאי ומהרשויות בבריטניה. "ההצלחה הראשונה שלנו הייתה דווקא בארצות הברית, הממשל האמריקאי פרסם מכרז מאוד מורכב - וזכינו בגלל העומק שהיה לנו במערכת. אותו סיפור קרה עם הממשל הבריטי".

ואיך הצלחתם להיכנס ללב הרשויות בישראל?
"בתקופה ההיא לקחנו בישראל רק פרויקטים של המגזר הפרטי, לא התקרבנו בכלל למגזר הציבורי. כשהגענו למכרז של הממשלה בישראל, היינו שוב בעמדת יתרון מבחינת העומק והמורכבות של המערכת שלנו. הממשל הישראלי תמיד מעדיף להגיע אחרון למערכות מורכבות כמו שלנו, הוא לא רוצה לגעת בפיתוחים שאף אחד אחר עוד לא נגע בהם".