החברה הערבית מדממת, והדרג המדיני מסרב לקבל החלטות

זה היה עוד שבוע שגרתי בחיי החברה ערבית, אך לא שגרתי בכלל מנקודת מבטה של כלל חברה הישראלית. השבוע נפתח ברצח העיתונאי נידאל אגבארייה מאום אל פאחם לאחר שנורה ברכבו. עד לרגע כתיבת הטור, איש לא נעצר.

נידאל עשה את כל מה שהמשטרה מבקשת כשהיא מבקרת את ״חוסר שיתוף הפעולה״. הוא הגיש תלונה כשהיה מאוים ואף העביר את הקלטות האיומים. המשטרה, מצידה, מסרה שמדובר ברצח על רקע משפחתי, כאילו שזה ינרמל את המקרה.

אבל במקרה הרצח המזעזע שבא אחריו, בלוד, המשטרה כבר לא הצליחה לטשטש את המחדל. מנאר הווארי, בת 34, נרצחה עם בתה ח'דרה בת ה־14. ״הרצח שהוזמן היה מכוון, כדי להעביר מסר לאב שנמלט לחו"ל״ - גם כאן המשטרה חיפשה איך להציג את הקורבנות כחלק ממעגל הפשיעה. אל תתבלבלו, זה לא דיווח תמים, המטרה היא התנערות מאחריות.

אין פתרונות קסם

75 נרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה. בכל מקרה אפשר למצוא קשר לסכסוכים. אבל לא בגלל שמדובר באנשים מעורבים בפשיעה או בעבריינות, אלא כי כל החברה הערבית הפכה להיות בת ערובה של הפושעים והעבריינים שחיים בקרבנו.

בזמן שמספרי הנרצחים רק עולים, במשטרה מתגאים ב״הישגים״. ואכן, אם מסתכלים על המספרים, אפשר להבחין בשיפור: בתשעת החודשים הראשונים של 2022 נרשמה עלייה של 42% בכתבי אישום בתיקי ירי, ועלייה של 7% במעצרים עד תום ההליכים של נאשמים וחשודים בעבירות אחזקת נשק בצורה לא חוקית.

אבל אם מסתכלים באחוזים מבינים שהמאמצים לא מצליחים למגר אפילו חלק קטן מאוד. גם הנתון המעודד ביותר שהתגאתה בו הממשלה, לפיו ישנה ירידה של 30% במקרי הרצח בחברה הערבית, כבר לא רלוונטי. הדרך היחידה לעשות שינוי אמיתי היא בשיתוף פעולה של כל רשויות החוק - ממס הכנסה ועד לצבא, שבסיסיו מספקים את רוב כלי הנשק שמוברחים לתוך החברה הערבית.

וזה לא נגמר שם. זו טעות לחשוב שהטיפול יגיע רק דרך רשויות המשטרה והחוק, וטעות עוד יותר קשה לחשוב שהשב״כ יביא פתרונות קסם. יש כאן סוגיות עומק שאחריות הטיפול בהן היא ביד הדרג המדיני, שמסרב לקבל החלטות אמיצות וזריזות.

מעגל פשיעה אינסופי

יותר מ־40% מהצעירים הערבים מגיל 18־24 מצויים ללא מסגרת חינוכית או מקצועית. בהיעדר מסגרת, הם מוצאים את עצמם במעגל הפשיעה והסחר בסמים. אי אפשר להתעלם מהעובדה שמרבית הסכסוכים שמובילים למקרי רצח קשורים למצוקה כלכלית, שמפנה אנשים לשוק האפור. זה לא קורה במקרה. שני הבנקים המובילים בחברה הערבית - הפועלים ולאומי - מפלים במתן הלוואות, והנגשה למידע ושירותים.

ומעל הכל ניצבת מצוקת הדיור. משבר התכנון והבנייה הוא אחד הגורמים המרכזיים שמעצבים את חיי החברה הערבית. צעיר ערבי שאין ביכולתו לרכוש אדמה ולבנות בית, אינו אטרקטיבי לנישואים ואינו במעמד שיאפשר לו לפרוץ גבולות. גם מצוקה זו נובעת מחוסר הרצון של המדינה להכשיר קרקעות ליישובים ערבים ולאשר תוכניות בנייה.

ולבסוף, אין מנוס מלקיחת אחריות גם ע"י החברה הערבית עצמה. אלימות שנובעת מתופעות חברתיות פסולות היא באחריות מובילי דעת קהל, אנשי דת ומנהיגים מקומיים. אך אין בזה כדי לפטור מאחריות את המשטרה. את האצבע המאשימה יש להפנות למדיניות ממשלות ישראל, במיוחד זו הכלכלית, שהובילה ליצירת משק בתוך משק ומדינה בתוך מדינה.