למה אי-אפשר ללכת על המדרכות בישראל, ואיך משנים את המצב?

כבר הרבה שנים מדברים בעולם התכנון על מילת הקסם: הליכתיות. במוסדות התכנון מדברים גבוהה-גבוהה על הצורך לתכנן שכונות שמעודדות הליכה או רכיבה במקום נסיעה. הרעיון הוא שברחובות שנעים ללכת בהם, אנשים הולכים יותר. יש פחות תלות ברכב הפרטי, יש פחות זיהום אוויר ופקקים, ויש יותר קונים בחנויות, כי הרי אם אנחנו כבר מחזירים את הילדים מהחוג ברגל, אז גם נקנה לחם לכריכים של הבוקר. 

בפועל, ההליכתיות נתקלת בקשיים רבים. בשכונות החדשות, פעמים רבות, אין לאן ללכת, וברחובות הסואנים המדרכות הפכו למסלול מכשולים של ממש. קורקינטים פזורים על המדרכה, מכוניות חונות עליה באין מפריע, ואפילו דוכני פיס ולוטו חוסמים את המעבר. 

כולנו יכולים לצאת נשכרים מכך שנוכל ללכת יותר בסביבת המגורים שלנו, ושיהיה בהן "עירוב שימושים", שילוב של מגורים ומסחר. אך סביבות כאלה יכולות להיטיב במיוחד עם ילדים ובני הגיל השלישי, שזקוקים יותר מכל למרחב בטוח להימצא בו; וגם עם בעלי עסקים שייהנו מיותר תנועה ויותר קונים בסביבותיהם. 

איך אפשר לייצר סביבות עירוניות שמתאימות יותר לילדים, למשל? הניסיון בעולם מלמד שערים ומדינות שירצו בכך יוכלו לשנות בתוך זמן קצר מאוד את היחס של הערים לילדים החיים בהן. התאמת הערים לילדים היא טובה לכולם משום שהיא מייצרת מרחב מחיה קומפקטי, צפוף, עשיר במפגשים, בהזדמנויות ובקהילתיות. ראש העיר לשעבר של בוגוטה, אנריקה פניאלוסה, שביצע חלק מהמהפכה שעוברת העיר בשנים האחרונות ומהווה השראה לערים בכל העולם, אמר כי "ילדים הם אינדיקטור, אם נוכל לעצב ערים מצליחות לילדים תהיה לנו עיר מצליחה לכולם".

האדריכלית הילה לוטן, מנהלת שותפה בפאבליקה - ייעוץ אסטרטגי עירוני, מייעצת לתכנית אורבן 95 שפועלת כאמור בישראל והיא פעילה מלבד בתל אביב גם בטירה ובבית שמש. לדבריה, "רחובות לילדים הם כאלה שמעודדים הליכה: מדרכות רחבות, תאורה, מגוון גירויים לאורך הדרך ונגישות ברגל לתרבות, ספורט, פנאי וטבע. רצוי חשיפה לטבע עירוני כמו עצים, לעונות השנה ולפרחי בר. המרחב צריך לכלול גם מקומות לשהייה ומפגש - מרחבי ישיבה ומשחק. משחק הוא נושא משמעותי בהתפתחות הילד. עוד דרושים צל ותחושת ביטחון".

המדרכות עמוסות מפגעים

אם נפנה את המבט אל המדרכות עצמן, הרי שפעמים רבות הן רחוקות מלהיות מזמינות להליכה. הבעיה לא נוגעת רק לכלי הרכב הפרטיים אלא גם באופנועים שחונים על מדרכה - ולפעמים גם נוסעים עליה באופן חופשי וללא אכיפה - במקום במקומות מוסדרים לכך - וגם קורקינטים שיתופיים שמושלכים לא במקומות החניה הייעודיים להם.

הפתרונות פשוטים והם נוסו בעולם: ראשית, איסור מוחלט על חניה על המדרכה - לא של כלי רכב פרטיים ולא של כלים אחרים, לא עם תו נכה ולא בלעדיו. גם לקורקינטים שיתופיים ניתן לסמן מקום חניה מוסדר על חשבון חניית כלי הרכב או מקום אחר על המיסעה ולא על המדרכה. שנית, אכיפה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. שלישית, ניהול של משאב החניה. מומחים מדגישים שכל עוד חניות הרחוב זולות יותר או חינמיות ביחס לחניונים הפרטיים - תמיד יעדיפו להחנות בהם ולגדוש את הרחובות בחיפוש אחריהם, ובמקרה הנפוץ בישראל פשוט לעמוד על המדרכה בהסכמה עם הרשות המקומית והמשטרה.

איך עוד אפשר לקדם הליכתיות בישראל ומה הקשר למקומות החנייה לרכב הפרטי? האזינו לפרק השבוע של "הצוללת של גלובס".