גוש הימין הפך לגדול ביותר בישראל: פחות קפיטליסטי מבעבר, הרבה יותר מסורתי

מאז המהפך של שנת 1977 שבו עלה מנחם בגין לשלטון, מחנה הימין ובראשו מפלגת הליכוד נמצא בשלטון במרבית השנים. יתרה מכך, במהלך 20 השנים האחרונות, הליכוד מצאו עצמם באופוזיציה פעמיים בלבד - פעם אחת בגלל מפלגת מרכז (קדימה) ובפעם השנייה בעקבות ממשלת אחדות שכללה מפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית הישראלית.

• תומכים במשפט נתניהו ומתנגדים לאיחוד בין דת למדינה: המרכז הגיע לקדמת הבמה

על פי INES, פרויקט מחקר הבחירות הישראלי שמנתח באמצעות סקרי עומק את המפה הפוליטית הישראלית מאז שנת 1969, כ־42% מהציבור ב־1992 הצביעו למפלגות הימין. ב־2013, שיעור זה גדל ל־43%, ב־2015 ל־45% וב־2021 שיעור המצביעים למפלגות ימין חצה לראשונה את הקו החציוני, עם 51% שהצביעו למפלגות הימין.

הימין הצליח להשיג את ההגמוניה על השלטון בישראל, ונראה כי מגמה זו רק הולכת וצוברת תאוצה. ההגמוניה הימנית בנושא הביטחוני הפכה לכה עוצמתית, עד שכיום נוצר קו מפריד חדש שעשוי לעצב את הפוליטיקה הישראלית: כוחה של הרשות השופטת ביחס לכנסת ולממשלה. אם כך, מיהם מצביעי הימין, שמהווים את מרבית האלקטורט הישראלי?

"בעולם הדו־גושי הישן הייתה הבחנה ברורה בשלושת הצירים של ניציות ביטחונית, תמיכה בקשר יותר הדוק בין הדת והמדינה, וכלכלית יש יותר ליברליזם", אומר ד"ר אלון יקטר, חבר בצוות המחקר של פרויקט INES. "אבל, יש סדר עדיפויות ביניהם: הדבר החשוב ביותר הוא הניציות הביטחונית, אחריו נושאי דת ומדינה ורק בסוף הליברליזם הכלכלי".

מחנה שמאופיין בניציות המדינית שלו

ברמה הקלאסית, הימין מאופיין קודם כל בניציותו המדינית. הדבר מתבטא הן בהתנגדות למדינה פלסטינית, והן בחוסר אמון בכוונות המדינות השכנות. על פי ד"ר יקטר, הדבר הגדול והחשוב ביותר הוא הניציות הביטחונית.

"יש לזה שתי פנים: אחד, הסכסוך והביטחון - תמיכה בהתנחלויות, ארץ ישראל השלמה, שימוש בכוח צבאי וחוסר אמון בפלסטינים ובערבים באופן כללי. השני הוא הלאומיות האתנית, שמשחקת פה חשיבות גדולה במיוחד. מבין היהודית והדמוקרטית, היהודית חשובה לא פחות ולפעמים יותר".

 ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין / צילום: מתוך ויקיפדיה - USAF

ואכן, ב־1992, כשמדינה פלסטינית הייתה רחוקה מאוד מהקונצנזוס ו־71% מהאוכלוסייה הביעו את התנגדותם לאפשרות שהיא תוקם, שיעור ההתנגדות בימין לאפשרות הזו היה גדול בהרבה - 91%. גם כאשר רעיון המדינה הפלסטינית לצד מדינת ישראל נעשה יותר "מיינסטרימי", הימין בלט בהתנגדותו, עם 69% בבחירות 2021. אולם, גם הציבור הכללי עבר לעמדה זו, עם 48% מתנגדים לעומת 39% תומכים.

מובילים את חוסר האמון בעמים הערביים באזור

גם לגבי שאלת האמון בעמים הערביים במזרח התיכון, הימין מוביל בהיעדר האמון בטוהר כוונותיהם. כאשר היהודים בישראל נשאלו ב־1992 "מהי לדעתך שאיפת הערבים בסופו של דבר?" 54% מכלל המשיבים אמרו כי מטרת הערבים היא לכבוש את ישראל ו/או להשמיד את האוכלוסייה היהודית. מנגד, 67.5% מקרב מצביעי הימין האמינו בכך.

למרות שסוגיית ההתנגדות העקרונית להקמתה של מדינה פלסטינית נעשתה מקובלת יותר גם בקרב מצביעי הימין, האמון בערבים ירד עוד יותר. ב־2013, 76% מגוש הימין האמינו שמטרת הערבים היא כיבוש או השמדה. ב־2021 השאלה לא נשאלה, אבל 73% ממצביעי הימין אמרו שלא ניתן להגיע להסכם שלום - לעומת 54% בציבור הכללי. נראה, אם כן, שהציבור הרחב הסתנכרן ברובו עם הימין - לפחות בנושא הביטחוני.

בכל הנוגע לדת ומדינה, מחנה הימין מאופיין בשמרנות דתית, אך לא ברמה החרדית. "היהדות של הימין המסורתי היא יותר לאומית מאשר הלכתית, אבל הם עדיין תומכים יותר מהשמאל והמרכז בשילוב של מנהגים יהודיים בחיים הציבוריים, גם מטעם המדינה", מסביר ד"ר יקטר.

תומכים רבים בניהול המדינה לפי המסורת

כאשר אנשים נשאלו "האם לדעתך ממשלת ישראל צריכה או לא צריכה לדאוג לכך שהחיים הציבוריים במדינה יתנהלו על פי המסורת הדתית היהודית?" 51% מהימין ב־2021 השיבו "במידה מלאה" או "הרוב" לעומת 37% בציבור הכללי.

הדיון הכלכלי בין הימין לבין השמאל, שבמרבית מדינות העולם מהווה את מקור השבר המרכזי בין שני המחנות, כמעט שאינו קיים בישראל. ב־1992 זה היה מובהק במיוחד: 59% בימין העידו על עצמם כקפיטליסטים, לעומת 54% בשמאל - כמעט בתחום הטעות הסטטיסטית. מאז, הציבור הישראלי נהיה יותר סוציאליסטי בהגדרה העצמית, וכך גם הימין.

ב־2021, רק 40% ממצביעי הימין הגדירו את עצמם כקפיטליסטים לעומת 31% בציבור הרחב. "הימין בישראל נוצר משילוב של כל מי שנשארו מחוץ לסיר הבשר, הן הכלכלי והן הפוליטי, של מפא"י וההסתדרות לבין השכבות החלשות, כך שהיה לכולם אינטרס בשחרור של המשק", אומר ד"ר יקטר. "אולם ברגע שישראל עברה לכלכלת שוק ברובה בשנות השמונים והתשעים, זה נהיה אלמנט פחות מלכד. לרוב מצביעי הליכוד אין בהכרח רצון או אינטרס לקצץ במדינת הרווחה".

הנושא המשפטי הפך מאיזוטרי למשמעותי

אלא שהיום, מתגבש נושא חדש: המשפטי. מה שהיה בעבר נושא איזוטרי, שהניע בעיקר חרדים להתנגד להחלטות בג"ץ, הופך למרכזי באידאולוגיה של מחנה הימין בישראל. שילוב של תסכול מאי־יישום מדיניות ימנית בשל קשיים משפטיים והעמדתו לדין של יו"ר הליכוד בנימין נתניהו הביא לביקורת חסרת תקדים שמותח גוש הימין על מערכת המשפט בישראל.

דווקא משום שמדובר בסוגיה יחסית "צעירה", אין עליה שאלות רצופות שנשאלו ונבחנו לאורך עשרות שנים. מסקר שהתבצע בשנת 2021 עולה כי 57% מהימין העידו שהם לא סומכים בכלל או סומכים רק קצת על בית המשפט העליון, לעומת 16% במרכז ו־21% בשמאל. לכן, כשנשאלו האם משפט נתניהו הוא רדיפה נגדו או שהגורמים המשפטיים עושים את עבודתם כנדרש, 55% ממצביעי הימין השיבו כי הם מאמינים שיש כאן מסע רדיפה, לעומת 4% מהמרכז ו־7% מהשמאל.

"לא ברור האם אנשים מצביעים לליכוד ולימין ככלל כי הם מאמינים שיש רדיפה, או שהם משתכנעים שיש רדיפה בשל עמדת המחנה", מציינת ד"ר יעל שומר, חוקרת בכירה למדע המדינה באוניברסיטת ת"א וחברה בצוות המחקר של INES. "בכל מקרה, בקרב תומכי נתניהו האמונה הנפוצה היא שהתיקים נתפרו לנתניהו, עד כדי הפיכה שלטונית מטעם טכנוקרטים משפטיים. הממשלה שמתנגדת לנתניהו קמה לא על בסיס יסוד אידאולוגי רחב, אלא על בסיס ההתנגדות לכך שראש ממשלה עם כתבי אישום ימשיך לכהן".

רוב מוחלט תומך בנתניהו למרות האישומים

כשבוחנים לפי מפלגות, רואים כי 89% ממצביעי הליכוד חושבים שראוי שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, בעוד שבתקווה חדשה 91% אומרים את ההיפך. שתי המפלגות היחידות שאין למצביעיהן עמדה מובהקת בשאלה זו הן ימינה (45%) ורע"ם (49%). שתיהן חברו לממשלה היוצאת, אך היוו צלעות חלשות ופחות יציבות בה.

וכאן אנחנו נכנסים לשאלה הסוציולוגית, הכרוכה גם בשאלה האידאולוגית. מיהם מצביעי הימין? "הימין נוצר מהחיבור של 'גוש חרות ליברלים'. חרות היו רוויזיוניסטים מהדור הישן שהתנגדו למפא"י, אבל השורשים מגיעים עוד לפני קום המדינה - שאלת הגבולות, אופי המדינה ולוחמנות היישוב. הם חוברים לליברלים שהתנגדו למפא"י על בסיס כלכלי", אומר ד"ר יקטר.

לדבריו, מפא"י לא הצליחה להוות בית פוליטי של עולי צפון אפריקה, והיא הריצה מפלגות לוויין במטרה לקנות אותם באמצעות עסקנים. "המפגש המשולש הזה מייצר מפלגה שהיא ניצית, ליברלית־כלכלית ביחס לזמנו, עם הטרוגניות רחבה: רוויזיוניסטים, ליברלים עירוניים ועולי צפון אפריקה שבגין הצליח למשוך. החלק השני הולך וגדל: הם מגיעים משכבות חלשות יותר (אבל לא הכי חלשות, מעל לחרדים ולערבים), משכילות פחות ומסורתיות יותר מבחינה דתית".

לגוש הימין יש מאפיינים סוציולוגיים ברורים

קשה לפספס את המאפיינים הסוציולוגיים המובחנים של גוש הימין בישראל: בעוד שבציבור הרחב 51% מגדירים את עצמם מסורתיים עד דתיים (לא כולל חרדים), בגוש הימין מדובר על 68%. הפער בין גוש הימין לבין מרכז (27%) ולשמאל (20%) לא יכול להיות מובהק יותר.

  

בד בבד, ישנם פערים ברורים בהיקף ההכנסה: 26% בלבד ממצביעי הימין מרוויחים מעל הממוצע, לעומת 38% במרכז ו־33% בשמאל. דבר זה מתבטא גם בהשכלה: בעת שבה 49% מהציבור הכללי מחזיק בהשכלה על־תיכונית, בימין מדובר על 41%, לעומת 62% במרכז ו־70% בשמאל. בימין יש גם הטיה גברית קלה, כאשר 56% ממצביעי הימין הם גברים לעומת 43% במרכז ו־42% בשמאל.

"בסופו של דבר, הליכוד ירשו את חרות מבחינה ביטחונית־מדינית", מסביר ד"ר יקטר, "אבל כלכלית, החלחול של הרעיונות היה רק חלקי. המצעים היו תמיד יותר ליברלים מהשמאל, אבל בביצועים בפועל לא תמיד. דווקא הלאומנות האידאולוגית ניטעה עמוק בליכוד של היום. בזהות הימנית היום יש חפיפה של כמה זהויות ושסעים, שיוצרים ביחד הבחנה חברתית מובחנת בין מי ש'בפנים' למי ש'בחוץ'. יש ממצאים מארה"ב שהחפיפה בין השסעים השונים בחברה, כמו גם התחושה שאי אפשר לעבור מזהות א' ל־ב', מגבירה את הקיטוב. זה עוזר ליצור הזדהות עם מפלגה ועם מחנה. נתניהו ספציפית הצליח במיוחד בלגייס את התופעה הזאת לכדי כוח פוליטי".

הדגל המרכזי של הימין "תפס" בציבור הרחב

אז מה סוד כוחו של הימין היום? ברמה האידאולוגית, הדגל המרכזי של הימין (התנגדות למדינה פלסטינית וחוסר אמון בערבים) "תפס" חזק בציבור הרחב, ודרך הברית עם החרדים נוצר גוש שמסוגל להחזיק ביותר מ־50% מהקולות. כל כך תפס, עד שהיום נדרש נושא חדש להבחין בין הימין לבין השאר: המשפטי.

כשנשאל מה עשוי לערער את הגמוניית הימין בפוליטיקה הישראלית, משיב ד"ר יקטר כי "קשה לראות את זה קורה בעתיד הנראה לעין משתי סיבות: האחת מספרית, כי מצביעי הימין המסורתיים שומרים ואף מגדילים את כוחם היחסי וקשה לראות קואליציה יציבה ומאריכת ימים בלי חלקם לפחות. השנייה אידאולוגית, כי פתרון הסכסוך תקוע ואין אלטרנטיבה נגדית מגובשת שתעביר מצביעים אליה. מצד שני, כשגוש גדל, יש בו פיצולים פנימיים, ואפשר לראות את זה לאחרונה. בנוסף, כשהסכסוך לוקח צעד אחורה, נושאים אחרים יכולים לבוא לקדמת הבמה. לכן, הימין כנראה לא יעזוב את השלטון, אבל ייתכן שהממשלות הבאות לא יהיו 'ימין על מלא', אלא מעורבות ומבוססות על הסכמות ופיצולים בנושאים אחרים".

על פי ד"ר שומר, ייתכן שבהמשך נראה שינוי מוחלט של המפה הפוליטית. "עד היום הציר המדיני־ביטחוני, של יוני וניצי, פילגו את המפה הפוליטית. היום נתניהו עצמו מפלג את המפה - בין 'גוש השינוי' ל'גוש נתניהו'. האם ההתפלגות הזאת תישאר גם אחרי שנתניהו יילך? יכול להיות שדווקא תהיה היערכות מחדש, על בסיס מי שתומכים בחיזוק מערכת המשפט לעומת מי שתומכים בחיזוק הממשלה על חשבון מערכת המשפט. זו תהיה הסתדרות חדשה של המפלגות לא על בסיס ימין־שמאל ביטחוני כמו שאנחנו מכירים עד היום, אלא על בסיס מפלגות שתומכות בדמוקרטיה 'ליברלית' עם מערכת משפט עוצמתית לבין כאלה שתומכות בדמוקרטיה 'רובנית' בה האלמנט של 'הרוב קובע' הוא המכריע. אי אפשר לדעת מה יהיה, אבל זו אפשרות".