ממנהיגי המדינה לסף אחוז החסימה: השמאל הפך לכוכב הנופל של הפוליטיקה הישראלית

השמאל הישראלי הפך לאורך 30 השנים האחרונות מאחד משני המחנות הפוליטיים הגדולים לכמעט נישה. ה"שמאל־מרכז" הפך ל"מרכז־שמאל", כשחלקו של השמאל בתוך הגוש הפוליטי הזה הלך והידרדר. 

■ גוש הימין הפך לגדול ביותר בישראל: פחות קפיטליסטי מבעבר, הרבה יותר מסורתי
■ תומכים במשפט נתניהו ומתנגדים לאיחוד בין דת למדינה: המרכז הגיע לקדמת הבמה

מנתוני INES, פרויקט מחקר הבחירות הישראלי, עולה כי ב־1992, מחנה השמאל היווה 42% מהמצביעים היהודים. ב־2003, שיעורו מכלל המצביעים הגיע ל־29% וב־2021 - 11% הצביעו למפלגות שמאל כלשהן, לעומת 18% למפלגות המרכז. מה מביא את השמאל להצטמק כך? האם הציבור מתרחק מהשמאל, עמדות השמאל מקצינות ביחס לציבור, או שבכלל הדמוגרפיה פשוט עושה את שלה?

ברמה ההיסטורית, השמאל מאופיין בראש ובראשונה בתמיכתו במדינה פלסטינית בפרט ובפשרה טריטוריאלית ככלל. בבחירות 2021, 81% ממצביעי השמאל תמכו בהקמת מדינה פלסטינית, לעומת 62% מהמרכז ו־23% מהימין. אולם, זה לא תמיד היה המצב.

השמאל בישראל תמיד היה "שמאל־מרכז"

"השמאל בישראל מעולם לא היה שמאל אירופאי 'קלאסי'", מציין ד"ר אלון יקטר מצוות המחקר של INES. "תמיד היו שתי רגליים לשמאל: האלמנט הסוציאליסטי והאלמנט הלאומי. הבייס הקלאסי, ההתיישבות העובדת, מורכבת גם מאלמנט של תנועת פועלים, אבל קודם כל מאלמנט התיישבותי. בעיניהם, מטרת הציונות היא קודם כל התיישבות ושליטה על הקרקע, ורק לאחר מכן הקמת חברת מופת סוציאליסטית".

  

לדבריו, השמאל בישראל תמיד היה "שמאל־מרכז". "יגאל אלון רצה לספח את בקעת הירדן, ברל כצנלסון תמך בטרנספר. ההתנחלויות הראשונות נבנו על ידי הנח"ל בחסות מפלגת העבודה. האתוס הציוני־לאומי תמיד היה חזק מאוד".

ואכן, ב־1992, רק רוב קטן מתוך השמאל (54%) תמך במוצהר במדינה פלסטינית. עם זאת, בהמשך - השמאל סחף אחריו את הציבור הרחב ואף את הימין בתמיכתו בכך: ב־2013, 57% מהציבור כולו תמכו בהקמת מדינה פלסטינית.

ייחודיות השמאל בישראל, לעומת הימין והמרכז, טמונה באמון הרחב יחסית בעמי האזור. כאשר נשאלו "מהי לדעתך שאיפת הערבים בסופו של דבר?" השיבו 67% ממצביעי השמאל ב־2013 כי כוונת הערבים להחזיר את רוב או את כל שטחי 1967, לעומת 43% מכלל המצביעים. דבר זה נכון גם באמון ביכולת להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים: 75% ממצביעי השמאל חשבו שזה אפשרי בבחירות 2021, בניגוד ל־38% בציבור הרחב שמאמינים כי הגעה להסכם שלום אפשרית.

על פי ד"ר יקטר, "כשהשיח הפוליטי סביב תמיכה או התנגדות למדינה פלסטינית התחיל להיחלש, הימין והשמאל נשארו מאוד 'מזוקקים' ויותר רחוקים על הסקאלה. מרצ של שנות התשעים הביאו למרכז השיח זכויות אדם, כלכלה שמאלנית והתנגדות לכפייה דתית, שזה מה שאנחנו היום מזהים עם השמאל - אבל זה לא בדיוק רבין וגולדה".

הוא מציין כי גם הרעיון של מדינה פלסטינית לא היה תמיד בקונצנזוס בשמאל, אבל במשך שנים - השמאל הלך ואימץ את האידיאולוגיה הזו במלואה. "ב־2006, כשהוקמה קדימה, זה שאב אליה מגוון כוחות שלא מצאו את עצמם באף אחת מהגרסאות המזוקקות של האידיאולוגיה".

החוקר מוסיף כי בעיניו, כישלון אוסלו שם את השמאל בבעיה אינהרנטית. "לרבין לפני אוסלו היה את החסד של מישהו שהולך לכיוון שעוד לא נבדק. אבל אחרי אוסלו ועוד יותר אחרי האינתיפאדה וההתנתקות, הציבור הרחב לרבות מצביעי עבודה, התרחקו מהכיוון הזה".

93% תומכים בשוויון זכויות לזוגות חד־מיניים

אולם, כמובן, זה אינו הנושא היחיד שמאפיין את השמאל בישראל. 95% מאנשי המחנה תומכים בפתיחת חנויות בשבת ובנישואין אזרחיים. "פילוח עמדותיהם בסוגיות המרכזיות שעל הפרק מעלה שלא במפתיע כי בסוגיית דת ומדינה, שמאלנים בהגדרתם העצמית הם המחנה הליברלי ביותר", אומר ד"ר אור ענבי מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. עמדות ליברליות מופגנות גם ביחס לקהילת הלהט"ב. 93% ממצביעי השמאל תומכים במתן זכויות שוות לזוגות חד־מיניים. "מבחינה כלכלית", מוסיף ד"ר ענבי, "הם בעלי התפיסות המזוהות כסוציאליסטיות. 86% מהם ציינו כי רצוי שהמדינה תרחיב את השירותים שהיא נותנת לאזרח, דוגמת חינוך רווחה ובריאות, גם אם הדבר יכלול העלאת מיסים".

לאחר המחאה החברתית ב־2011, נוצרה תקווה בחוגי שמאל מסוימים כי הנושא הכלכלי הסוציאליסטי יביא את השמאל לקדמת הבמה. טענה זו מבוססת על העובדה, שרוב הציבור בישראל (61% ב־2013) תומכים בגישה סוציאליסטית. חשוב מכך: גם בקרב הימין, יותר הגדירו את עצמם כסוציאליסטים (47%) מכקפיטליסטים (44%). שלי יחימוביץ', למשל, ניסתה להשתמש בעובדה הזאת כשובר שוויון במאבק הגושי. ד"ר יקטר מציין כי ב־2013 היה עניין גדול סביב החלטת יחימוביץ' לשים את הדגל החברתי־כלכלי במרכז המצע. "מכיוון שלא הצליחה להביא מצביעים מהימין וגם אכזבה את השמאל, היא לא הצליחה לשמור את זה לאורך זמן. עם זאת, המורשת שלה היא זו שמושלת היום במפלגת העבודה".

ב־2021, 81% ממצביעי השמאל הגדירו את עצמם סוציאליסטים, לעומת 60% במרכז ו־39% בימין. בבחירות 2021, מצביעי העבודה היו סוציאליסטים עוד יותר מאלו של מרצ, אך דווקא הקונצנזוס הפנימי הזה יוצר חוסר הבחנה בתוך השמאל. "הרשימה של העבודה היום לא מאוד שונה מזו של מרצ, וההבדלים הם ניואנסיים", קובע ד"ר יקטר. "מפלגת העבודה היום הופכת למפלגת נישה שמטרתה לדחוף את הקואליציה שבה היא יושבת שמאלה, ולא מתיימרת להיות מפלגת שלטון. מחנה השמאל קטן כי המכנה השמאלני קטן".

  

מי שנשאר בשמאל הוא השמאל המובהק והאידיאולוגי: כאשר מצביעי השמאל התבקשו לדרג את עצמם בסקאלה של 1 (ימין קיצוני) עד 7 (שמאל קיצוני), הציון הממוצע הגיע ל־5.7, הרבה מעל 4.9 שנמדד ב־1992. זאת, כאשר הציבור הרחב נשאר סביב 3.5, ואילו הימין נותר על 2.3.

רוב גדול סומך על בית המשפט העליון

בנושא המשפטי שהולך ומתחמם בשנים האחרונות, השמאל רחוק מהימין - אבל לא כמו מחנה המרכז. 79% מהשמאל סומך "הרבה" או "הרבה מאוד" על בית המשפט העליון, לעומת 84% במרכז ו־30.4% בימין. לגבי שאלת משפט נתניהו באופן ספציפי, 89% ממצביעי השמאל אומרים שגורמי החוק פעלו ראוי, לעומת 93% במרכז ו־32% בימין. כלומר, בעוד השמאל קרוב הרבה יותר למרכז מאשר לימין בסוגיה המשפטית, הוא דווקא "מתון" יותר ממנו ודומה לימין בהשוואה למרכז, וכשההבדלים כה קטנים - נראה שבכל זאת יש יש היגיון ב"גוש המרכז־שמאל" בפוליטיקה הישראלית.

"השמאל תמיד היה 'ממלכתי' יותר, ושיח זכויות האדם אמור להוביל לתמיכה ברשות השופטת, אבל מערכת המשפט פחות 'שמאלנית' ממה שהימין טוען, ומאכזבת את השמאל פעמים רבות", מסביר ד"ר יקטר. "יש סנטימנט גם בשמאל נגד בית המשפט העליון, שמכשיר את הכיבוש ואת הפרות זכויות האדם והאזרח בישראל, אבל השמאל נאלץ לעמוד לצידו בשל הדה־לגיטימציה שהוא רואה מהימין".

בה בעת, סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה על פי הגדרה עצמית מצביע כי ל־69% מהשמאל יש אמון בבית המשפט העליון, לעומת 56% למרכז ו־30% לימין. גם בשאלה "האם בחירת השופטים בישראל לבתי המשפט נעשית משיקולים מקצועיים או פוליטיים?", 46% מהשמאל מתעקשים שהשיקולים הם בלעדית או ברובם מקצועיים, לעומת 36% מהמרכז ו־19% מהימין. ד"ר ענבי אומר כי "השמאל והמרכז דומים יחסית בעמדתם. הם נותנים אמון במערכת המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט, ושואפים לשמור על עצמאותה ועל כוחה".

רוב מוחלט של חילונים, אפילו יותר ממחנה המרכז

ברמה הסוציולוגית, מצביעי השמאל הם חילונים (77%) ברובם המכריע, אפילו יותר מבמרכז (71%). הם גם המחנה המשכיל ביותר: ל־70% ממצביעי השמאל יש השכלה על־תיכונית, לעומת 62% במרכז ו־41% בימין. עם זאת, הם אינם הכי עשירים: 33% ממצביעי השמאל ב־2021 העידו על עצמם שמשק הבית שלהם מכניס מעל לממוצע במשק, שיעור נמוך מזה שבמחנה המרכז (38%).

בשמאל יש רוב קטן למצביעות נשים לעומת גברים, אך קיים שוני גדול בין המפלגות: בעוד שלמפלגת העבודה מצביעות 71% נשים, למרצ מצביעים 66% גברים. השמאל הוא גם המחנה המבוגר ביותר בישראל: 46% ממצביעי השמאל הם בני 50 ומעלה ביחס ל־38% בימין. בניגוד למגמה העולמית, הצעירים בישראל נוטים יותר לימין ולמרכז מאשר לשמאל, כאשר מסיבות דמוגרפיות - המפלגות הצעירות ביותר הן החרדיות.

  

אז מה מוביל להידרדרות הניכרת של ההצבעה לשמאל? יש לכך כמה תזות מתחרות. האחת, דמוגרפית פשוטה. השמאל הוא ברובו חילוני ומשכיל, ובעקבות כך הריבוי הטבעי הוא נמוך ביחס לחלקים אחרים בחברה הישראלית. לדברי ד"ר ענבי, "השיוך למחנות הוא לא רק נושא של עמדות, אלא של זהות עצמית. אם אני חילוני ואשכנזי, סיכוי רב שאני וסביבתי הם גם בשמאל. ואם אני דתי ומזרחי - ככל הנראה אני ימני. כאשר הילודה בציבור הדתי והחרדי גבוהה יותר מאשר בזה החילוני - זה מסביר את הקיבעון בגושים והתנועה לעבר הימין".

ד"ר ענבי מציין כי המרכז והימין אוחזים כיום בתפיסות חברתיות שהיו בעבר מזוהות כ"שמאל", "וכאשר המילה 'שמאל' נתפסת כמילת גנאי, אני יכול לאחוז בתפיסות מחנה זה, אך לא לזהות עצמי כשייך אליו".

אולם, השמאל והמרכז אינם מאוד שונים ברמה הסוציולוגית, ובכל זאת המרכז עולה והשמאל יורד. ייתכן שההסבר פשוט יותר: נושא ההצבעה המרכזי הוא המדיני־ביטחוני, והאכזבה מהאופק לשתי מדינות וההידרדרות באמון בפלסטינים בפרט ובערבים ככלל הרחיקו אנשים רבים מהשמאל. בעוד האכזבה הזאת הלכה וגברה, השמאל הישראלי לא התיישר עם דעת הקהל - מה שדחף רבים לזרועות המרכז. כיום, בעת שבה הנושא המשפטי תופס חלק ניכר מהפוליטיקה הישראלית, והשמאל והמרכז מתערבבים זה לתוך זה - השמאל ייאלץ למצוא דגל חדש שיגבש סביבו תמיכה. אחרת, עתידו אינו ברור.