סיפור אהבה פשיסטי: על הקשר בין איתמר בן אב"י למוסוליני

מה ייעשה באיש, המתייצב על ראש מגדל, וקורא בקול גדול, בשתי יבשות, "אני פשיסט"? האם עלינו להאמין לו? האם עלינו לשפוט אותו? ממרחק של מאה שנה?

אני מציג את השאלות האלה במלוא התוקף של היסוסיי, קודם כול מפני שאינני בטוח בתשובה; שנית, מפני שעצם הצגתה שוברת את לבי; ושלישית, מפני שהיא נכרכת ביום שנה קודר במיוחד.

בסוף אוקטובר ימלאו מאה שנה להשתלטות המפלגה הפשיסטית של בניטו מוסוליני על איטליה. זה תאריך הרבה יותר קודר כיום ממה שהצטייר בשעתו, מפני שבניגוד לאנשי 1922, אנחנו איננו צריכים לשער את תוצאותיו. אנחנו יודעים, כי ביום ההוא, ברומא, נפתחו שערי הגיהינום. הם מעולם לא חזרו ונסגרו.

והאיש שהתייצב בראש מגדל, וקרא "אני פשיסט", או בעצם "הראשון הנני לפשיסטים העבריים", היה איתמר בן אב"י, אהוב לבי, גיבור ילדותי, שקריאה תכופה של זיכרונותיו והתוודעות אל בני משפחתו שינו את מהלך חיי.

אני יודע שההערה האישית הזו היא טפלה לעיקר. הפשיזם של בן אב"י אינו ציון באוטוביוגרפיה שלי. אבל אני מתקשה שלא להקדים ולהסביר את מקור העניין שלי באהבת הילד העברי הראשון לדיקטטור הפשיסטי הראשון. אני מהרהר באהבה הזו מאז שעמדתי על דעתי. ואני מהרהר בה באינטנסיביות מיוחדת בימים שבהם הדמוקרטיה הליברלית שוקעת אל משבר קיומי, ריחה מובאש והמונים מואסים בה.

זה בדיוק נמרץ מה שהתחיל לקרות באירופה לפני מאה שנה. התוצאות אינן צריכות הרחבה. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, הננו צאצאיהם של אנשים, שהרוח הרעה ההיא נשאה ממקומותיהם.

 איתמר בן אב״י. הצילום נעשה כנראה בתחילת שנות ה-30

ההשראה של היטלר

בניטו מוסוליני היה מקור ההשראה הישיר והדרמטי של אדולף היטלר. ה"פיהרר" הוסיף להעריץ את ה"דוצ'ה", המנהיג, ולחלוק לו כבוד, גם לאחר שהאוויר יצא ממנו בשריקה קולנית; גם לאחר שהאיטלקים הפילוהו, השליכוהו לכלא ועמדו לשפוט אותו על פשעיו. מוסוליני העניק השראה למגמה טוטליטרית וסמכותנית בכל אירופה, באמריקה הלטינית ואפילו בחלקים של אסיה.

בזמן כתיבת הרשימה הזו, ערב הבחירות הכלליות באיטליה, סקרי דעת הקהל חוזים את עלייתה של הממשלה הימנית ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. בראש הממשלה הזו עשויה להתייצב מפלגה, ששורשיה טמונים בפשיזם של מוסוליני. ימין קיצוני עומד להיות המרכיב העיקרי בקואליציה ממשלתית חדשה בשוודיה. שוודיה! ימין קיצוני מנהיג את הונגריה. ימין קיצוני אורב לשלטון, בכוח גובר והולך, בצרפת. הממשלה הימנית החזויה לספרד (על פי הסקרים) תהיה זקוקה לימין הקיצוני, שהוא עכשיו חזק יותר ממה שהיה מאז נפילת הדיקטטורה (שתמיכת היטלר ומוסוליני העלתה לשלטון).

את התווית "ימנית" אמנם איננו מצמידים לדיקטטורה של פוטין ברוסיה, או לרפובליקה האיסלאמית באיראן, או בוודאי למשטרים הקומוניסטיים בסין, בצפון קוריאה ובהודו-סין, אבל לכולם יש איפיונים פשיסטיים ברורים. אסכולה של היסטוריונים התחילה לפתח לפני 50 שנה הגדרות "מינימום" של פשיזם. מספר גדל והולך של משטרים בעולם מתאימים להגדרות האלה, או מתקרבים אליהן.

כשאני כותב על אהבת איתמר לבניטו, נדמה לי שרוב קוראותיי, גם קוראיי, לא יחשבו על איתמר בן אב"י. איתמר בן אחר יעורר בהם אסוציאציות מוצדקות בהחלט.

האירוטיקה של הפשיזם

כל הדיקטטורים המודרניים מחזיקים בשלטון בכוח, בין אם זה כוחה של מדינת משטרה, או כוחה של מניפולציה אלקטורלית מתמדת (מה שהאירופים קוראים "אותוקרטיה נבחרת"). אבל יש לפחות שתי דרכים שבהן דיקטטורים מגיעים אל השלטון: בכוח הזרוע, או בחלקת הלשון. כמובן, הכוח והחלקה יכולים להתמזג. הם אמנם התמזגו במקרים של מוסוליני ושל היטלר. זה האחרון ניצח בבחירות חופשיות, פחות או יותר, לפני שהוזמן להרכיב ממשלה. מוסוליני ניצח בהן לאחר שהוזמן. שניהם פיתו את עמיהם.

 מוסוליני והיטלר בברלין, 1936, במעמד כריתת הברית הצבאית בין גרמניה הנאצית לאיטליה הפשיסטית / צילום: ויקיפדיה

פוליטיקאים, בייחוד אם הם מצליחים, תמיד עוסקים בפיתוי. לפעמים הפיתוי הזה לובש ממדים אירוטיים. הקשר בין פשיזם לאירוטיקה, או "אירוטיציזם", מעסיק היסטוריונים, פילוסופים, סוציולוגים ופסיכולוגים זה שנים רבות. נהרות של דיו נשפכו על אודות המשיכה המינית של ההמונים אל רודניהם. ארוטיקה של גברים, או "הומו-אירוטיציזם", מילאה תפקיד חשוב בעליית הפשיזם.

אין עניין מחריד יותר בשביל דמוקרטים וליברלים מאשר ההכרה בכוחו של הפיתוי. ליברליות היא ההיפך מפיתוי, מפני שהיא מיוסדת על מצב דעת רציונלי. היא נוטה להיות חסרת אונים לנוכח ניסיון הפיתוי, מפני שהוא בדרך כלל מקדם עריצות. לליברלים לא היו תשובות למגנטיוּת של מוסוליני, לגבריות הכוחנית שהוא הקרין, לוודאות הגמורה שלו בצדקתו, לבוז שהוא רחש לחירות היחיד. כך התחילה הקרקע להישמט מתחת לרגליהם.

החלוצים לא סבלו אותו

איתמר בן אב"י היה בדיוק בן 40, כאשר מוסוליני עלה לשלטון. הוא היה העורך הראשי של 'דואר היום', שהוא הקים בירושלים ב-1919. העיתון הזה קם מתוך אי הסכמה עם הקו המערכתי של 'הארץ', שבן אב"י היה ממשתתפיו. 'הארץ' בעיניו היה "העיתון של הרוסים". בן אב"י רצה לייצג את ילידי הארץ, שמספרם אז היה קטנטן.

 בן אב״י מודיע, באוגוסט 1928, על ״מהפכה בעתונות העברית״. הוא הפחית את מחיר ׳דואר היום׳ מגרוש אחד לחצי גרוש, והפך אותו לעיתון בוקר, הראשון בתולדות הארץ

בעלי בריתו באו מן הספרדים הוותיקים של ירושלים ומן הדור השני של העלייה הראשונה, איכרי המושבות, ראשוני הקפיטליסטים של היישוב החדש. הוא היה ממייסדי הארגון היציג הראשון שלהם, הסתדרות 'בני בנימין', שמחלציה יצאו נתניה ואבן יהודה. בן אב"י מצא את עצמו בהתנגשות תרבותית, חברתית וכלכלית עם חלוצי העלייה השנייה והשלישית; עם מאבקם לכיבוש העבודה העברית; ואחר כך עם הסתדרות העובדים שהם הקימו.

רוב חלוצי העלייה השנייה, בוודאי האינטלקטואלים שבהם, לא סבלו אותו. זו הייתה שנאה ממבט ראשון. עיתוני משפחת בן יהודה, בעשור הראשון של המאה ה-20, הבחילו אותם. קשה להאמין את עוצמת ביקורתם על משפחת בן יהודה: האב, האם (החורגת) והבן. אבל בעוד שאת בן יהודה הם כיבדו במידת מה על חלוציותו, על העזתו ועל מסירות נפשו, את הבן הם חשבו לפוחז וריקא. הם בזו לסגנונו העברי, שהיה מעושה בעיניהם ותיאטרלי. הם תיעבו את העיתונים שהוא ערך. הסופר יוסף חיים ברנר, שעלה לארץ ב-1909, הפליא את מהלומותיו, אם כי בדרך כלל תחת כינויים ספרותיים כמו "גֵּר", או "יוסף חבר".

בן אב"י סיפר בזיכרונותיו, כי נציגים של עיתונות הפועלים התייצבו על מפתן דלתו באישון לילה, ב-1909, ואיימו על חייו. הוא טען, כי הסתה נגדו השתוללה בין חלוצי העלייה השנייה בעקבות מאמר שכתב על אדישות היהודים לרדיפת הארמנים. לדבריו, אחד המאיימים היה ברנר בכבודו ובעצמו, יחד עם שני אישים ידועים של תנועת הפועלים הקטנטנה. אחד מהם איים עליו במאכלת.

בן אב"י אמנם כתב מאמר כזה ב'הצבי', עיתונה של משפחתו. הוא אמנם עורר חמת זעם בארץ. גם עכשיו תדהמה תוקפת אותי למקרא קלות דעתו, בעצם טיפשותו. פרטי האיום על חייו אינם מסתברים מהתאריכים שבהם נקב. זיכרונותיו מלאים אי-דיוקים עובדתיים וכרונולוגיים. אבל הם מאשרים את איבת השמאל הציוני כלפיו, ומשתמעת מהם איבתו הנגדית.

 שער העיתון ''דרור'' בעריכת בן אב''י, 1933. נחוץ מוסוליני עברי / צילום: גזיר עיתון ''דרור''

חיפש יציבות, חיפש מנהיג

איתמר בן אב"י היה מוכן לפשיזם מסיבות חומריות. הוא חשב את עצמו לנציג "הבורגנות החלוצית". הוא חשב שהסתדרויות עובדים ומפלגות פועלים מסכנות את היישוב הקטנטן והחלוש. הוא התנגד לחזון של מלחמת מעמדות, שלפחות חלק ניכר של באי העלייה השנייה והשלישית הביאו איתם מן הפוליטיקה המהפכנית של מזרח אירופה. במובן הזה, הוא עשה את שגיאתם של הרבה בורגנים אירופים, שלא היו פשיסטים על פי טבעם, אבל היו מוכנים לקבל אותו לטובת יציבות חברתית וכלכלית. הם לא ידעו שזו הייתה יציבות למראית עין בלבד.

בזיכרונותיו, בן אב"י ייחס את התפתותו לפשיזם לשביתה ארוכה בבית הדפוס של עיתונו.

זמן קצר לאחר ייסוד דואר היום', בן אב"י הביא לירושלים את האינטרטייפ הראשון, מכונת סידור משוכללת (מן הימים הרחוקים שבהם עיתונים היו מסודרים בלוחות עופרת) שהוא נתן לה את המלה העברית "אתנוע". עד הכנסתה, העיתון היה מסודר ביד, אות אחר אות.

האינטרטייפ כמובן זירז במידה דרמטית את הדפסת העיתון. סדר יחיד ישב אצל לוח המקשים, ותיקתק במהירות מאמרים שמקודם נדרשו שעות או ימים לסידורם. ב-1920 זה היה חידוש מופלג. הרברט סמואל, הנציב הבריטי העליון הראשון בארץ ישראל בכבודו ובעצמו נכח במעמד חנוכתו של האתנוע.

 האינטרטייפ המהפכני, שהכנסתו לבית הדפוס של ׳דואר היום׳, ב-1920, הציתה שביתה פראית של פועלי הדפוס - ודחפה את בן אב״י לזרועות הפשיזם / צילום: ויקיפדיה

הבעיה הייתה, שהאוטומציה של הסידור ייתרה את הסדרים הידניים, ובן אב"י פיטר אותם. פועלי הדפוס התחילו שביתה, שהתפתחה לאלימות. הוא סיפר, כי אחד השובתים השליך עליו "אבן גדולה" ממרפסת העיתון ברחוב הסולל בירושלים (הנקרא כיום, למרבה הצער, רחוב החבצלת). האבן פגעה באשתו של בן אב"י. חזית הבניין, שפנתה אל רחוב יפו, הייתה "לכיכר ריב ומדנים יומם ולילה".

"מרירותי הייתה כה גדולה בימים ההם, שהוציאתני מגדרי לגמרי, עד שכתבתי מאמרים אחדים על 'הנחיצות לייסד סיעה פשיסטית בארצנו'", כתב בן אב"י בזיכרונותיו.

צריך להגיד שהזיכרונות האלה נכתבו בימי מלחמת העולם השנייה. "סיעה פשיסטית" נשמעה נוראה פחות בתחילת שנות ה-20, אבל בתחילת שנות ה-40 היא התחרזה עם היטלר, עם נאצים ועם רצח המונים. אף על פי כן הוא הודה, אפילו אז, שסכסוך מר עם פועלים דחף אותו אל זרועות הפשיזם, אם כי הוא מיהר להוסיף שהפשיזם הזה היה מכוון רק נגד מסיתים קומוניסטיים, לא נגד הסתדרות העובדים.

אבל איתמר בן אב"י היה מוכן לפשיזם בנוסח מוסוליני מסיבה חשובה נוספת, אולי חשובה מקודמתה: ערגתו לאיש חזק, שיוביל אומה תועה ומפולגת אל מיצוי יעדיה ההיסטוריים. במשך שנים אחדות הוא האמין שהאיש החזק הזה הוא ז'בוטינסקי, עוד לפני שהפך למנהיג האופוזיציה הימנית בציונות.​באוקטובר 1926 הוא קרא בעמודו הראשון של 'דואר היום' לבחור בז'בוטינסקי לראש עיריית תל אביב; לא מפני שהוא חשב כי הנואם המחונן ייטיב לנהל את ענייני הביוב של העיר הקטנה, אלא מפני שהוא קיווה כי ז'בוטינסקי יהפוך את הכהונה הזו לבמה ולקרש קפיצה.

ז'בוטינסקי הוא "הר האש, שלהבתו אינה פוסקת לילה ויום", הוא כתב, "קולו כאריה ישאג, עיניו כנמר תלהטנה, אגרופיו כפיל יהלומו". ואו-אז באה שורת המחץ: "את השפעתו, את קסמו, את כישופו אנו מרגישים. כמוסוליני באיטליה, כן ז'בוטינסקי בארץ ישראל. הוא נע והכל נעים אתו. הוא דומם והכול ידמו אחריו. הוא רוצה והכול ירצו מה שירצה".

"הוא רוצה והכל ירצו מה שירצה". התגלמות האומה במנהיג יחיד וכניעתה הגמורה לרצונו, זה היה הפשיזם על רגל אחת.

הוא נהג כמאהב נכזב

כידוע, ז'בוטינסקי לא נענה להזמנה. אבל ערגת איתמר אל בניטו לא שככה. הוא פגש את הדוצ'ה ברומא, נשבה בקסמיו, ולא חדל לדבר בשבחו ב-20 השנה הבאות, גם לאחר שהתחוור טיבו האמיתי. בן אב"י חלק שבחים מופלגים למלחמת ההשמד שמוסוליני ניהל נגד חבש/אתיופיה, באמצע שנות ה-30. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הוא הציע את שירותיו לבריטניה, לחצות את קווי האש ולהגיע לרומא, כדי להפציר במוסוליני להסתלק מבריתו עם היטלר. הוא נהג כמאהב נכזב.

אבל, למרבה העניין, כל אימת שנדרש להסביר את הפשיזם שלו הוא הצליח בעיקר לעורר פקפוקים ברצינותו. מאמר שפרסם בארה"ב ובארץ ב-1927, "מדועני פשיסט" ("מדועני" הייתה התחכמות לשונית אופיינית שלו, צירוף המלים "מדוע" ו"אני"), כלל תמיכה בפלורליזם ובחירויות היחיד. עקיבוּת לא הייתה ממעלותיו של הילד העברי הראשון. קלות דעת ריחפה עליו לאורך חייו. לא פעם היא הייתה שובת לב, אבל לפעמים היא הייתה מכעיסה ופאתטית.

 איתמר בן אב''י. מאמרו ''מדועני פשיסט'', 1927. הצירוף של ''מדוע ו''אני'' הוא התחכמות לשונית אופיינית לסגנונו / צילום: גזיר עיתון

הפשיזם לא התיישב עם מזגו של בן אב"י. הוא היה איש שנעימות ונדיבות זלגו ממנו. אין זה מקרה שהכנסת חילקה פעם את פרס איתמר בן אב"י על נימוסים טובים.

הוא חזר והתנגש עם ז'בוטינסקי ועם ציונים אחרים על היחס כלפי הערבים. בן אב"י הרבה לכתוב בזכות דיאלוג, התקרבות ופשרה. הוא דיבר על "פלשתינאות", שתאחד יהודים וערבים, ותחליף לימים את הציונות. הוא אמנם היה רומנטיקן חסר תקנה, ורצה להחיות את "כנען ארצנו", ולכונן איחוד מזרח תיכוני עם כל "דוברי העברית" (הוא כלל בהם את צאצאי הפיניקים והמואבים). אבל הוא היה מינימליסט טריטוריאלי. הוא הציע את חלוקת ארץ ישראל לקנטונים, סרטט מפה, והציע לוח זמנים. הוא אפילו הצליח להגניב את תכניתו לעמוד הראשון של ה'ניו יורק טיימס'.

ב-1937, לאחר ש'דואר היום' נסגר, הוא הוציא מהדורה מיוחדת, כדי לתמוך בתכנית הלורד פיל, שהציע מדינה יהודית זעירה ברבע של ארץ ישראל. הכותרת של מאמרו אמרה: "ניקחנה!"

אבל הוא האיש שהזמין את אב"א אחימאיר, ב-1928, לכתוב טור קבוע ב'דואר היום', תחת השם "מפנקסו של פשיסטן". והוא הפך את עיתונו לשופר של התקפות בלתי פוסקות על ממשלת המנדט בגלל מה שהוא חשב לדחיקת רגליהם של היהודים מן הכותל המערבי. עיתונים ערביים הטילו עליו לפחות מקצת מן האחריות למאורעות הדמים של תרפ"ט (1929).

 יום הכיפורים של תרפ״ט (1928), בן אב״י הוציא את הגיליון הסנסציוני ביותר של דואר היום. אז לא נראו כותרות כאלה בעיתוני הארץ. הוא הואשם אחר כך שיצק שמן על המדורה, ותרם בזה למאורעות הדמים של הקיץ הבא.

אולי אין ביטוי מובהק יותר לגודל הסתירות באישיותו מפרשת יחסיו האישיים עם ז'בוטינסקי. בן אב"י תיאר בזיכרונותיו פגישה סוערת עם ז'בוטינסקי בדירתה של משפחת בן אב"י בירושלים.

בן אב"י, שהעיד על עצמו כי יחסו לז'בוטינסקי היה זה של חייל המציית למפקדו, אמר לאורחו: "צווה את אשר תצווה עליי, ומוכן אהיה למלא את כל פקודותיך!"

"את כולן?", כיווץ ז'בוטינסקי את מצחו. לבן אב"י היה נכס אחד חשוב, שהמנהיג חשק בו, עיתונו 'דואר היום'.

"את כולן, חוץ מאחת", ענה בן אב"י. "יחסך לערבים".

להלן, לפי בן אב"י, אמר ז'בוטינסקי משהו, שגם הנאמנים שבחסידיו לא היו ששים לצטט: "הבעיה הערבית היא, לדעתי, מחלה בבשרנו, וצריך שנתייחס אליה בדרך רפואית - הרחקת המחלה".

"וזוהי נקודת ההפרדה בינינו, אישי הכביר", השיב בן אב"י. הוא חזר על אמונתו, שערביי הארץ הם צאצאי העברים הקדמונים, שהתאסלמו והתנצרו. הוא חזר על הצעתו לחלק את הארץ לקנטונים יהודיים וערביים.

ז'בוטינסקי לגלג על רעיון הקנטונים במשחק מלים של "קנטוניות" ו"קטנוניות".

בן אב"י גמל במשחק מלים משלו: "יפה לדעתי 'קנטוניניותי' ביחסינו לערבים מ'גדלדוליותך' באיבתך אליהם".

לדברי בן אב"י, רק התערבות אשתו רבת החן, לאה, הצילה את ידידותם מקרע. איננו יודעים מתי התנהלה השיחה הזו, אבל נראה שזה היה בסביבות 1928.

זמן קצר אחר כך, בן אב"י מסר את עיתונו לידי ז'בוטינסקי, מעשה קצת מוזר בהתחשב בהבדלי ההשקפות בעניין החשוב ביותר שעמד על הפרק. הוא הודיע לקוראי העיתון ב"מכתב פרידה" בעמוד הראשון, כי ניתנה לו הזכות "לזכות את קוראינו ואת קוראותינו בהגישנו להם את גדול העיתונאים העבריים בזמננו כמנהלם הרוחני להבא". בזכרונותיו הוא תיאר את העברת העיתון כסידור אישי עם ז'בוטינסקי, לא עם תנועתו. אבל לז'בוטינסקי לא היה פנאי לערוך עיתון, וזמן מה אחר כך הבריטים ממילא אסרו עליו את הכניסה לארץ.

 שלושה חודשים לאחר ״המהפכה״ שחולל בעיתונו, בן אב״י מסר את ׳דואר היום׳ לידי ז׳בוטינסקי, בדצמבר 1928. הוא נשאר בידיו שנתיים וארבעה חודשים

עוזריו הצעירים של המנהיג, בהם קיצונים וקנאים מופלגים, השתלטו על העיתון. בן אב"י טען בזכרונותיו, שהם דחקו את רגליו, צינזרו את מאמריו, הפסיקו את השתתפותו, ואפילו איימו על חייו. היה עליו להזעיק "פלוגת צעירים עזי-רוח ומזויני-יד" מאיכרי המושבות, כדי לסלק את אנשי ז'בוטינסקי ממשרדי העיתון, שנתיים וארבעה חודשים לאחר שמסר את העיתון לידיהם.

צריך להודות שזה סיפור מרתק, רב פרטים ורב שמות, אבל קצת קשה לעיכול. יתר על כן, בן אב"י הוסיף לפרסם מאמרים משל אנשי ז'בוטינסקי, והוסיף לכתוב בשבח המנהיג, גם לאחר שחזר ונטל את העריכה.

חיי בן אב"י היו טרגדיה של החמצות. אי שקט בלתי פוסק חזר והכשיל אותו. ערגתו אל העיתונות הקלה של פאריז, שאליה התוודע בצעירותו, בשנים הראשונות של המאה ה-20, עמדה בעוכריו. נסיונו לחקות אותה ביישוב הקטנטן בארץ ישראל אמנם שיעשע לימים היסטוריונים של היישוב, אבל הרחיק אותו מן הזרם המרכזי, וקיפח את רצינותו. התואר "הילד העברי הראשון" אמנם התאים לו, לא רק בגלל ראשוניותו בשנות ה-80 של המאה ה-19 אלא בגלל התנהגותו בעשרות השנים הבאות.

איתמר עבר רומנטיזציה ניכרת בארץ משנות ה-60 ואילך. ילדותו הפכה לספר ילדים נפלא של דבורה עומר. אהבתו ללאה, לימים אשת חיקו ואם בנותיו, הניבה ספרים ופזמונים. לימים נוספו ספרים על הפוליטיקה שלו. ספר זיכרונותיו 'עם שחר עצמאותנו' לא הצליח להגיע לחנויות בתחילת שנות ה-60, והוא רב פגמים, אבל גלגול שלו, 'החצוף הארצישראלי' (בהוצאת 'ידיעות אחרונות'), עורר תשומת לב לפני שש שנים.

הפשיזם שלו נידון פה ושם בעבודות אקדמיות, שלא הצליחו לדעתי להתחקות בהצלחה אחר מקורותיו. הרשימה הזו נועדה להיות ארוכה הרבה יותר, אבל היא מסתיימת כאן מבלי להכיל אפילו חלק קטן ממה שצריך להיאמר על הסטייה הנפשית המסוכנת הזו, האורבת לכולנו, או לפחות לרובנו. אולי אחזור אליה יום אחד.

אשר לשאלה הפותחת, אם בן אב"י היה פשיסט, אני חושב שבסופו של דבר התשובה שלילית. אבל דווקא שליליותה היא המטעימה את הסכנה האיומה: תחילה, להתפתות לפשיזם מבלי להתכוון; אחר כך לאפשר אותו, על ידי הסתרה לא-מודעת של תכונותיו. כמעט 80 שנה לאחר מותו, איתמר בן אב"י שולח אזהרה אל זמננו: אנא, אל תנסו.