​כשהפרקליט והעד נכנסים לחדר סגור לפני העדות: בהיעדר אמון, הציבור רוצה לדעת מה נאמר שם

הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין אלדד-פרץ ובעבר מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה

בשיח שהתקיים בפאנל בוועידת לשכת עורכי הדין, העלתה הסנגורית הציבורית הארצית, עו"ד ענת מיסד-כנען, את סוגיית הראיונות הנערכים בפרקליטות לעדי התביעה לפני עדותם בבית המשפט. הראיונות הם כורח המציאות בעולם שבו עדים מעידים זמן ארוך לאחר שמסרו את דבריהם במשטרה, לעתים שנים אחר-כך.

ראיונות אלה מולידים לאחרונה, יותר ויותר, ממצאים משמעותיים המשפיעים על התנהלות ההליכים הפליליים. בכמה הליכים התרחשו דרמות של ממש, כשדווקא בראיון, ימים לפני העלייה לדוכן העדים, עד התביעה נזכר לפתע באירועים חשובים שלא העיד עליהם בחקירתו במשטרה, סמוך להתרחשותם.

המפגשים הללו מתרחשים לאחר שהסנגור כבר עיצב קו הגנה בהתאם לראיות שהכיר וחקר את עדי התביעה הקודמים בהתאם לכתב האישום, שאמור לגדר את טענות התביעה. והנה, ראו זה פלא, בראיון עם הפרקליט מעלה לפתע העד פרטים שאוטמים את הסדק שהסנגור חשף, ככזה שדרכו יכניס לאולם המשפט את הספק הסביר.

התיק מונח לפניו

לא פעם עלתה הטענה שהישגי הפרקליטות בראיונות נולדו בחטא. צריך לזכור שבפני התובע המראיין מונח כל תיק החקירה, הוא יודע מה תשובת הנאשם לאישום, והוא למד כבר מה הקווים שמנסה ההגנה לקדם.

האתגר של התובע הוא לרענן את זכרונו של העד, להכין אותו כדין לחוויה לא פשוטה של עדות בבית המשפט, מבלי לגלוש להתאמת עדותו לעדויות עדי תביעה אחרים, מבלי "לעזור לו" למצוא הסברים לסתירות או לפערים בגרסתו. זה אתגר מקצועי ואתי, וזאת עוד לפני שעסקנו בשאלת "החומר החדש" שעולה במפגשים האלה.

לכן, הסנגורית הציבורית הארצית הפנתה להצעתו של נציב תלונות הציבור, השופט דוד רוזן, לתעד את המפגשים הללו בהקלטה, כדי לחזק את אמון הציבור בפרקליטות.

בתגובה הזכיר המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שלמה למברגר, כי לא רק רוזן הציע להקליט את הראיונות. גם בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע באחד התיקים כי לא ישמע עדים שרואיינו בפרקליטות, אלא אם יועבר תחילה להגנה תמליל של הראיון. עו"ד למברגר ציין כי הפרקליטות עתרה לבג"ץ נגד החלטה זו, וזכתה.

"הציבור לא מבין"

לדבריה של הסנגורית הציבורית הארצית הצטרפה בהמשך הדיון גם עו"ד דבורה חן, סנגורית ששירתה עשרות שנים בפרקליטות וכיהנה כמנהלת המחלקה לעניינים ביטחוניים. עו"ד חן הציעה שלמרות שבית המשפט קיבל את עתירת הפרקליטות, הפרקליטות תשקול גם איך נראית עמדתה בעיני הציבור.

בתגובה השיב לה עו"ד למברגר: "דבורה, השאלה של ראיונות עדים לא תקבע לפי מה הציבור חושב, כי הציבור לא מבין, לא את הטענות של הסנגוריה ולא את הטענות שלי".

דברים אלה חשפו את התשתית ממנה נפער בולען אי-האמון של הציבור בפרקליטות. משמעות הטענה היא שהפרקליטות חושבת שאין בעיה של היעדר אמון ציבור בפרקליטות: לפרקליטות אין אמון בציבור ובהבנתו.

בימים אלה, שבהם אין אמון ציבורי, לא רק בפרקליטות אלא במוסדות חברתיים רבים, לא די לומר "תאמינו לנו, כי אנחנו הפרקליטות" (ולחלופין: אנחנו צה"ל, אנחנו הכנסת, אנחנו המשטרה, ועוד). נתוני אי-אמון הציבור במוסדות השונים מחייבים לשנות גישה זו באופן חד. יש לבנות מחדש אמון ציבור, ותנאי יסוד לבנייה כזו הוא שקיפות. שקיפות - גם מעבר לחובת השקיפות לפי הדין. לשקיפות יש מחיר של פגיעה בערכים אחרים, ובוודאי שהיא תבוא על חשבון יכולת הפרקליטות "לנצח", והיא עלולה לפגוע בסטטיסטיקת ההרשעות המרשימה.

המבחן הוא בעיני הציבור

גם אם אני, כמי ששירת בפרקליטות כ-30 שנה, מאמין שכמעט תמיד, כל מה שנעשה בראיון העד הוא תקין, וגם אם הייתי מאמין שאף פעם לא הייתה זליגה לתחום האסור - אין זה משנה כלל. המבחן הוא בעיני הציבור שלא זכה להכיר מקרוב את האנשים ולתת בהם אמון אישי, כפי שלי הייתה הזכות. הציבור רואה נגד עיניו פרקליט ועד נכנסים לחדר סגור, וכעבור זמן רואה שעולה משם עשן לבן בדמות חידושים ראייתיים הפוגעים בנאשם. הציבור רואה זאת כשינוי כללי המשחק תוך כדי ניהולו. הציבור כבר לא מוכן להאמין שהכול בסדר, רק משום שעורך הדין שנכנס לחדר עם העד אינו סנגור אלא תובע.

אכן, הפרקליטות "זכתה" בעתירה לבג"ץ, ושמחתי בזכייה כשהייתי פרקליט, אך היום אני מבין שההצלחה פתרה בעיה נקודתית, אך פגעה בפרקליטות במישור הרחב. הייתה סיבה טובה להתנגד לדרכו של בית המשפט המחוזי, שרקם לעצמו סמכות לא-לו, שלא לשמוע עדים כל עוד לא תועדו הראיונות איתם. אך הייתה זו טעות לנצל את פסיקת בג"ץ כדי לשלול לחלוטין את רעיון ההקלטה של ראיונות עדים. אסור להתעלם מתחושת הצדק הטבעית של הציבור: המקצועי והכללי.

פרקליט המדינה דאז אומנם הוציא הנחיה שנועדה להסדיר את ראיונות העדים, אך הנחיה זו נוסחה בהשפעת אנשי הגוורדיה הנוקשה בפרקליטות, כהנחיה שנותנת גיבוי כמעט לכל התנהלות. תיעוד הראיונות נותר בתרשומות בלבד.

נציין כי ההצעות לדרוש הקלטה אינן מחייבות בהכרח שקיפות מלאה באמצעות העברת התיעוד אוטומטית כחומר חקירה, אך בוודאי שתיעוד כזה יאפשר לפרקליטה ולפרקליט שיועלו כלפיהם טענות שווא, להתגונן באופן יעיל. ניתן להניח גם כי כשהמפגשים יוקלטו, הטענות יפחתו, כפי שקרה בעניין תיעוד של חקירות משטרה, ואף יותר.

איני מסכים גם לאמירה שהציבור לא מבין. ראשית, הציבור מבין, ומבין היטב. הציבור המקצועי הרלוונטי של עורכי הדין, שבתוכו התקיים הדיון באותה ועידת משפט, מבין היטב, הן את הטיעונים בעד תיעוד והן את הקשיים שתיעוד כזה יוצר ואת נימוקי הפרקליטות להתנגד לתיעוד.

שנית, עמדת הפרקליטות מחייבת את הציבור ללמוד את הנושא, ככל נושא חשוב, באמצעות נציגיו הנבחרים. בדמוקרטיה "שאלת ראיונות עדים", ככל שאלה, תיקבע בידי הציבור. חברי הכנסת, למרות היותם "פוליטיקאים", מסוגלים להבין את מה שאנו מבינים.

גישה ש"הציבור לא מבין" עלולה להיתפס, בטעות כמובן, כגישה מתנשאת ויהירה. לא נכון להגיב כך מול תחושת הצדק הטבעי של בנות ובני הציבור. פרקליטות פתוחה לביקורת הייתה מאזינה ברוב קשב לעצתה הנבונה של עו"ד חן, הנובעת מחוכמתה וממרום ניסיונה.

כמה כשלים ערכיים וטעויות מקצועיות, שגובו באמצעות כשלים ניהוליים, פגעו באמון הציבור בפרקליטות כולה. האירועים הללו, על אף היותם חריגים המעידים על הכלל, נוצלו על-ידי אינטרסנטים לניגוח ולהשמצה. אך אויבי שלטון החוק אינם רק האנשים המנסים להחריבו. מי מתוך המערכת שמתדלק את יריביה באמצעות הפגנת גישה מתנשאת הסולדת מכל ביקורת, מסוכן לא פחות. הסכנה נובעת גם ממי שבהתנהלות לא אתית ולא מקצועית מצייד את המהרסים והמחריבים בדוגמאות, באמצעותן הם מצדיקים את עמדותיהם.

הנפגעים העיקריים, מלבד הציבור בכללו, הם המוני פרקליטות ופרקליטים ישרים והגונים, שיושרתם והגינותם היא שהביאה אותם לפרקליטות, והיא הנותנת להם עוצמות של צדק וסיפוק הנובע מעמידה בערכים, בעבודתם היומיומית. הדרך לתקן את נזקיהם של מעשי המעטים עוברת דרך שקיפות, גם במקום בו הדין אינו מחייב כרגע שקיפות.