מה משותף לעקרב עם עצירות כרונית ולמסמך משפטי מסובך לקריאה? בין היתר, ששניהם זכו בפרס האיג-נובל לשנת 2022. פרס האיג-נובל ניתן השנה בפעם ה-32 ל"מחקרים שגורמים לך לצחוק ואחר-כך גורמים לך לחשוב". הטקס ממותג כ"אח הקטן והשובב" של פרסי הנובל, שיחולקו בעוד כשבועיים.
למרות הדגש שלו על המגוחך והמשעשע במדע, הטקס מקבל לא מעט תמיכה מהקהילה המדעית ה"רצינית". הוא נערך בדרך-כלל באוניברסיטת MIT (השנה, ונקווה שזו הפעם האחרונה בשנים הקרובות, הוא נערך באופן וירטואלי), ומנחי הטקס ומגישי הפרסים הם זוכי פרס הנובל האמיתי בעבר. מדענים היום כבר די שמחים לזכות באיג-נובל. כי בדרך-כלל המחקרים אכן מעוררי מחשבה, וזו לפעמים הדרך היחידה להביא אותם לידיעת הציבור.
הטקס כבר צבר לא מעט מסורות שנועדו להבדיל אותו מטקסים כבדים יותר. בתחילתו כל המשתתפים משליכים מטוסי נייר. הזוכים מקבלים צ'ק על סך 10 טריליון דולר זימבבואי (בעבר זה היה סכום נמוך באופן מגוחך, והיום הצ'ק פשוט מזויף), וככל שהזוכים מציגים את הממצא שלהם בצורה יותר זכירה ויוצאת דופן - מה טוב. הטקס משובץ במערכונים ואפילו במיני-אופרה שנכתבת עבורו במיוחד, תמיד עם קשר מדעי.
עשרה מחקרים זוכים בפרס - ואלה הם השנה.
אמנות הסנכרון של פעימות הלב
המחקר הזוכה בתחום הקרדיולוגיה, מצא כי כאשר שני אנשים בבליינד דייט ראשון נמשכים האחד לשני, יש יותר סיכוי לסנכרון בפעימות הלב שלהם בעת המפגש. המחקר פורסם בכתב-העת Nature human behavior.
"בני אדם הם יצורים חברתיים אשר בריאותם הנפשית מושפעת מן היכולת שלהם להימשך ולהתחבר אלה לאלה, גם באינטראקציות קצרות", מסבירים החוקרים. "במפגש נוצרת כוריאוגרפיה של תנועות, תגובות פיזיות והבעות פנים קטנות, שיכולות לעזור להיווצרות של משיכה".
הנבדקים יצאו לדייט אמיתי, לא במעבדה, אבל הרכיבו על המשקפיים שלהם מצלמות קטנות, ועל הגוף חיישנים שמדדו את קצב הלב ואת מוליכות העור.
החוקרים מצאו כי מספר החיוכים, הצחוקים, והמבטים בעיניים דווקא לא ניבאו את מידת המשיכה המדווחת לאחר הדייט, אבל סנכרון בקצב הלב ובמוליכות העור, היו בעלי כושר ניבוי גבוה יותר.
איך מסתנכרן קצב הלב ובעקבות מה? את זה המחקר הזה עדיין לא חושף. באירוע ציינו החוקרות הזוכות כי מחקרים קודמים הראו שגם בני זוג שמכירים זמן רב, מסתנכרנים באותה הצורה, ואולי במפתיע - הם מסתנכרנים גם ברגעים הכי יפים שלהם, וגם במריבות הכי סוערות שלהם.
בהמשך מתכוונים החוקרים לבחון האם החיבור הזה רלוונטי גם בחברויות לא רומנטיות וכאשר נוצר אמון במסגרת מערכות יחסים בעבודה.
מרשי זה לא מרשים
פרס איג-נובל בספרות ניתן לקבוצה של חוקרים שבחנו מדוע מסמכים משפטיים כל-כך בלתי מובנים לאנשים שאינם מגיעים מן התחום המשפטי, ולפעמים גם לאלה שכן. המסקנה שלהם כתובה מאוד בבירור בכותרת המאמר: "כתיבה גרועה, ולא רעיונות מורכבים, מסבכים את השפה המשפטית". הממצאים פורסמו בכתב-העת Cognition.
"למרות נוכחותם הגוברת של מסמכים משפטיים בחיי היום-יום, הם מאוד לא נגישים לאנשים מן היישוב", כותבים החוקרים במאמר. "ניתחנו כ-10 מיליון מילים של חוזים מקצועיים, וגילינו שהם מכילים כמה מאפיינים שמאתגרים את הקורא, כמו: כמויות גדולות של מילות ז'רגון נדירות בשפה היומיומית, משפטים מורכבים מפסוקיות בתוך פסוקיות, שימוש יתר בבניינים סבילים".
אחד החוקרים שבדקו למה מסמכים משפטיים לא מובנים עם הצ'ק המזויף / צילום: Associated Press, Michael Dwyer
החוקרים ביצעו שני ניסוים במסגרתם כתבו את אותם הרעיונות, פעם אחת בשפה עם הז'רגון, הפסוקיות והפעלים הסבילים, ופעם שנייה תוך מינימיזציה של שימוש במאפיינים האלה. הסוג השני של הטקסטים נמצא הרבה יותר מובן וזכיר. האשם העיקרי למורכבות הטקסטים היה הפסוקיות הבלתי נגמרות. הן הפחיתו את זכירות הטקסטים בצורה הדרמטית ביותר.
החוקרים מגיעים למסקנה כי המומחיות המשפטית של עורכי הדין שבגללה הציבור הפך כל-כך תלוי בהם, קשורה לא רק להבנה של רעיונות משפטיים וניסיון ביישומם, אלא גם לקריאה של מסמכים בשפה משפטית, מורכבת שלא לצורך. אפשר, אומרים החוקרים, לערוך מסמכים משפטיים מחדש בקלות רבה יחסית, באופן שינגיש אותם לחברה כולה.
השפעת העצירות על סיכויי ההזדווגות של העקרב
כאשר עקרבים מסוגים מסוימים מותקפים, הם לעיתים משילים את הזנב שלהם ומאפשרים לטורף להחזיק בזנב, בעוד יתר העקרב בורח למקום בטוח. זהו מנגנון הגנה אופייני לא רק לעקרב, אלא נפוץ יחסית בקרב חסרי חוליות. הבעיה היא שכאשר העקרב משיל את הזנב שלו, הוא בעצם מאבד 25% מגופו, כולל כל החלק התחתון של המעי, ואת המקביל העקרבי לרקטום.
איך עקרב בלי רקטום מפנה את צרכיו? ובכן, הוא לא. העקרבים ממשיכים לאכול, אבל לא להפריש, והם סובלים מעצירות ארוכת-טווח. הזנב לעולם לא צומח בחזרה, והם ימשיכו לצבור את הצואה עד יום מותם.
המחקר שפורסם בכתב-העת Integrative zoology, נועד לבחון איך העצירות הכרונית הזו משפיעה על היכולת שלהם לזוז.
הסתבר שמייד לאחר אובדן הזנב העקרבים זזים מצויין, למרות שהם - סליחה - מלאים עד אפס מקום בקקי. גם כשנתנו להם לאכול כאוות נפשם, אכילת יתר, הם הצליחו לצבור את השאריות ואיך שהוא לא הואטה תנועתם בכלל.
בטווח הזמן הארוך יותר, העקרבים הזכרים קצת איטיים יותר, וקצת יותר קשה להם להזדווג. הנקבות ממשיכות באותו הקצב כמו קודם, למרות העצירות ההולכת ומחמירה, וגם הן יכולות להזדווג ולהביא לעולם צאצאים, אם כי פחות מאשר נקבות עם זנב.
תוך כמה חודשים העצירות תהרוג את העקרבים והעקרבות הללו. אבל, אומרים החוקרים, בטווח הזמן הזה יש גם לעקרבים ללא זנב מספיק זמן כדי להזדווג ולהתרבות. ולכן מבחינה אבולוציונית, הכול בסדר. אובדן הזנב כדי לברוח מטורף, משתלם.
הדברים היומיומיים האלה שאף פעם לא חושבים עליהם (ועכשיו כן)
כבר אין היום הרבה מכשירים עם כפתורים עגולים שצריך לסובב באמצעות האצבעות, כמו למשל אלה טרנזיסטורים של פעם. בכל זאת, קבוצת חוקרים יפנית החליטה לחקור מהי הדרך היעילה ביותר לסובב את הכפתורים הללו.
זוכה פרס הנובל לכימיה בארי שרפלס הוא שנתן את הפרס לחוקרים, ושאל "אבל יש כל-כך מעט כפתורים. זה אומר שהם עושים עכשיו קאמבק?". בתמורה ביקש החוקר מצוקאי גן משרפלס, לצבוט את האף שלו, ולסובב. "את האף שלי?", אמר שרפלס המבולבל, אך ביצע את ההוראות. "מדוע עשית זאת דווקא באמצעות שתי אצבעות?", שאל גן. מסתבר שיש לנו הערכה תת-מודעת לכמה כוח נצטרך להפעיל על כפתור, וככל שהכפתור גדול יותר, אנחנו באופן לא מודע מושיטים יותר אצבעות כדי לסובב אותו.
חוקן הביטוי
מדוע מצוירות כל-כך הרבה סצנות של ביצוע חוקן על גבי הכדים העתיקים של בני המאיה (התרבויות העתיקות ששלטו באזור מרכז אמריקה עד המאה העשירית לספירה)? סביר שחוקנים הכילו חומרים פסיכואקטיביים, "וזאת לעומת הגישה הרווחת לפיה בני המאיה היו תרבות מהורהרת, שלא חיבבה טקסים אקסטטיים", אומרים החוקרים במאמר שפורסם בכתב-העת Journal of Ethnopharmacology.
מדוע חוקן? החוקרים מצביעים על ציורים נוספים המראים אנשים מקיאים, וטוענים שאולי הנטייה של הפסיכדליים הספציפיים ששימשו בתרבות זו לגרום להקאה, הובילה להעדפת צורת מתן אחרת.
ומה בכלל לקחו שם? חלק מן הסצינות מספקות ראיות לכך שנוזל אלכוהולי אולי ניתן באופן רקטלי, מסביר החוקר פיטר דה סמט. "ישנן עדויות אנקדוטליות לכך שמתן אלכוהול לרקטום אכן יכול להוביל מצב של שכרות, ושאנשים עושים זאת עד היום. אבל זה לא רעיון טוב כל-כך. זה שורף יותר מידי". האם ניסית את זה בעצמך? שאל מנחה הטקס ההמום. "כן, אבל המנחה שלי אמר לי 'אל תעבור את ה-10% ריכוז אלכוהול, אחרת תהיה לך אותה הבעיה".
אולי זה לא היה אלכוהול. טבק הוא אפשרות אחרת, אך הוא בוודאות רעיל בצורת מתן זו, ואפשרות שלישית היא מיצוי מחבצלת המים. "ישנן ספקולציות שהצמח הזה עשוי להיות הלוצוגני, אבל המדע עדיין ממתין להוכחות ברורות". בבקשה אל תנסו את זה בבית. גם ככה העומס על בתי החולים גדול בעונה זו. אתם יכולים לנסות את המחקר הקודם, עם הכפתורים.
אתם לא מיוחדים
מחקר שגרם אולי קצת אי נוחות לזוכים בפרסי הנובל שגדשו את האירוע, ניסה לבחון כמה מן ההצלחה בחיים נובעת מכישרון, לעומת מזל.
במחקר שפורסם בכתב-העת Physics and society, החוקרים בנו מודלים מתמטיים שידמו תחרות אמיתית על משאבים בחיים עצמם. לכל שחקן במערכת ניתנו ציוני כישרון וציוני מזל, והם נשלחו לשחק במשחק החיים. החוקרים מצאו כי אלמנט של אקראיות במודל, הוא שמסביר את התוצאות שבאמת רואים בעולם האמיתי בצורה הטובה ביותר. כלומר, הצלחה לא נובעת רק מכישרון, ולא רק מנקודת המוצא בחיים. זה ממש מזל, פשוטו כמשמעו.
"למרות שכישרון דרוש כדי להצליח בחיים, על-פי מודל זה, לא האנשים המוכשרים ביותר הם שמגיעים להצלחה הטובה ביותר. הם עלולים להיעקף על-ידי שחקנים עם כישורים בינוניים, שפשוט היו במקום הנכון בזמן הנכון. התוצאות הללו חותרות תחת הנטייה להסיק את האיכויות של השחקנים מתוך תוצאות אליהן הגיעו". החוקרים מציעים כי על-פי התוצאות הללו, יש לחלק משאבים, למשל משאבי מחקר, בצורה אחרת מן המקובל היום, כדי באמת ליצור מריטוקרטיה, יחד עם גיוון, לשם עידוד חדשנות.
גלידה נגד כימותרפיה
המחקר הבא הוא לא כל-כך מצחיק, אבל עשוי להיות מאוד יעיל. חולי סרטן המטופלים בכימותרפיה, סובלים לעיתים מפצעים כואבים בפה. זו אחת מתופעות הלוואי הקשות של הכימותרפיה, והיא פוגעת מאוד באיכות חיי החולים במהלך הטיפול. קירור האזור בעת מתן הטיפול, יכול למנוע היווצרות של חלק מן הפצעים הללו. היום ממליצים למטופלים ללעוס קוביית קרח במהלך הטיפול, אבל מדובר בטיפולים האורכים שעות, והמטופלים לא תמיד יכולים להתמיד בלעיסת הקרח כל-כך הרבה זמן. ישנן בפיתוח שיטות קירור מתוחכמות יותר, באמצעות מכשירים המזרימים גזים קרים לתוך הפה.
החוקרים תהו האם אפשר להגיע לאותו אפקט באמצעות גלידה? התשובה היא כן. "זוהי שיטת טיפול פחות יקרה וכנראה גם יותר נעימה מאשר השיטות הקיימות והמוצעות", אומרים החוקרים. הבעיה היחידה היא הבחילות, שעלולות למנוע מחלק מן המטופלים לממש את ההמלצה. המחקר פורסם ב-Nature - scientific reports.
הצד האחורי של האייל
תאונות עם חיות בר הן נפוצות בכל העולם. באזור המרכז אתם עלולים להתנגד עם תן, בחיפה עם חזיר בר, ובצפון הרחוק יותר, למשל בסקנדינביה או קנדה, זה עלול להיות Moose, אייל קורא, חיה ענקית שממש לא מומלץ להתנגש בה.
הזוכים בפרס ההנדסה של השנה, פיתחו בובת-ריסוק בצורה, מרקם ומשקל של אייל, כדי לדמות תאונות עם אייל ולנסות להבין כיצד ניתן להפחית את סיכון ההתנגשות ואת הפגיעה בעת ההתנגשות. הם מצאו כי רוב הנהגים מעריכים בחסר את המהירות של האייל. לכן הם עלולים לנסות לעקוף אותו מלפנים, ומתנגשים בו חזיתית, כאשר בפועל היה עדיף להם באותן נסיבות כנראה לעקוף אותו מאחור, ואז יש סיכוי טוב שהוא היה כבר חוצה את נקודת המפגש, או שההתנגשות הייתה קלה יותר.
"כדי לחקור את המאפיינים הפיזיים של החיה, ביקרנו בגן חיות, שם סופק לנו אייל שנהרג לא מזמן ועדיין היה חם", כותבים החוקרים בהקדמה למאמר. "חקרנו אותו לעומק". הבובה בסופו של דבר יוצרה מגומי ופלדה.
ברווזים כספינות מלחמה
מחקר שפורסם ב-Journal of Fluid Mechanics, ניסה להבין מדוע ברווזונים שוחים אחרי האם במבנה גיאומטרי מסוים. האם השחייה הזו יעילה יותר באנרגיה, ואם כן מדוע? ובכמה? החוקרים יצרו מודל מתמטי של הכוחות הפועלים על הברווז ומצאו כי אכן, מי ששוחה בדיוק מאחורי האם, חש התנגדות מים מופחתת ובמיקומים מסוימים, הגלים שיוצרת שחיית האם אפילו מושכים אותם קדימה. כל ברווז מעביר את היתרון הזה לברווז ששוחה אחריו עם מינימום של אובדן אנרגיה.
כעת החוקרים רוצים לנצל את הידע הזה בתעשיית הספנות, "ולבחור באניות קטנות יותר, אבל חכמות יותר. כמה ספינות יכולות להצטרף יחד, כמעין 'רכבת ספינות'". זה יכול להיות נכון בעיקר לרכבות מלחמה, שממילא יוצאות יחד.
רכילות לא מרושעת
מתי אנחנו מספרים את האמת כשאנחנו מרכלים, ומתי דברי שקר? הזוכרים באיג-נובל עבור מחקר זה דווקא יצאו מנקודת מבט שמכבדת את הרכילות, ככלי לפתרון קונפליקטים בערוצים סמויים ולא רשמיים והגברת שיתוף-הפעולה בחברות מורכבות. אבל מידע מוטעה או שקרי ממש, יכול לפגוע בשיתוף-הפעולה, הם אומרים.
החוקרים בנו מודלים מתמטיים, ומצאו: הסיכוי להעברת דבר שקר או אמת, הוא מכפלת ההערכה שלנו כלפי מי שאנחנו מרכלים עליו וכלפי מי שאנחנו מרכלים איתו. לאנשים שאנחנו מעריכים אנחנו נוטים יותר לספר אמת. אבל כאשר אנחנו מעריכים מישהו, יש סיכוי שנספר עליו שקרים מחמיאים. ההפך הוא גם נכון. אנחנו ניטה יותר לספר שקרים לא מחמיאים על מי שאיננו מעריכים, ולמי שאנחנו לא מעריכים, לא כל-כך אכפת לנו אם אנחנו מספרים אמת או לא.