סין בנתה תשתיות בטריליון דולר מסביב לעולם, האם זה השתלם לה?

ב-7 בספטמבר 2013 הגיע שי ג'ינפינג, אז נשיא סין הטרי, לנאום באוניברסיטה נזרבייב בקזחסטן. באותו נאום התייחס שי לראשונה לאפשרות לבנות "חגורה כלכלית של דרך המשי". חודש לאחר מכן, ב-3 באוקטובר, נאם שי בפרלמנט של אינדונזיה והרחיב את היוזמה עם רעיון להקמת "דרך משי ימית של המאה ה-21".

● חשד לחבלה: דליפות מסתוריות בצינורות להעברת גז מרוסיה
● עוני, אבטלה ודיכוי מיעוטים: באיראן מוחים על יותר מרעלה  

שני הנאומים הללו סימנו את הולדתו של פרויקט סיני אדיר, שכונה בעבר "דרך המשי החדשה" - על שם נתיבי הסחורות היבשתיים והימיים שחיברו את סין עם אסיה, אירופה ואפריקה בעת העתיקה - וכיום נקרא "יוזמת החגורה והדרך". היוזמה נועדה לבנות רשת תשתיות תחבורתיות, מכבישים דרך נמלי ים ועד לשדות תעופה, לאורך מרכז אסיה כדי לשפר את דרכי המסחר והחיבור הכלכלי בין סין לעולם.

תשע שנים חלפו מאז אותם נאומים של שי והיקף היוזמה גדל מעל ומעבר למה שאפשר היה להעריך בתחילה. לפי נתונים שפרסם משרד החוץ הסיני, נכון ליולי השנה בנו חברות סיניות 1,118 פרויקטים במסגרת המיזם ב-150 מדינות, כשיוזמת החגורה והדרך התרחבה מאסיה, לאפריקה, דרום אמריקה ואפילו אירופה. היקף הפרויקטים שנבנו על ידי חברות סיניות עמד נכון ליולי על סכום אסטרונומי של טריליון דולר.

בין הפרויקטים התשתיתיים הגדולים שבנו חברות סיניות אפשר למנות את גשר פאדמה (Padma) בבנגלדש שאורכו כ-10 ק"מ והוא חוצה נהר באותו השם ומחבר בין הבירה דאקה ודרום המדינה; נמל מכולות ימי בג'יבוטי במזרח אפריקה שיכול לטפל בשבעה מיליון טונות סחורה בשנה; ותחנת כוח הידרואלקטרית שיכולה לספק חשמל לחמישה מיליון תושבים בפקיסטן.

גם בסין יוזמת החגורה והדרך הפכה לנושא חשוב במיוחד, כאשר הנשיא שי הגדיר אותה בעבר בתור "פרויקט המאה" וכ"דרך לשלום, שגשוג, פתיחות וחדשנות המקשרת בין ציוויליזציות שונות". אבל איפה עומד הפרויקט היום והאם סין הגשימה את מטרותיה מהמיזם הגרדנדיוזי?

פוקוס מוגזם על ארה"ב ואסיה-פאסיפיק

השאלה האם סין השיגה את מטרותיה באמצעות יוזמת החגורה והדרך מורכבת למענה קודם כל כיוון שלא לגמרי ברור מהם היעדים של הפרויקט הענקי. בניגוד למה שאפשר היה לדמיין, אין אף גוף מרכזי בסין שמנהל את כל יוזמת החגורה והדרך ובמובנים רבים המיזם הוא לא יותר מאשר שם כולל לפרויקטים שחברות סיניות לקחו על עצמן בחו"ל מאז תחילת העשור הקודם. גם על השאלה מתי מיזם החגורה והדרך יסתיים אין תשובה ברורה וגרסה אחת מדברת על כך שהוא ימשך 100 שנה.

חיזוק ההשפעה העולמית של סין ויצירת בעלי ברית חדשים יכולות להיות מוגדרות כחלק ממטרות המיזם. ב-2012 פרסם פרופ' ואנג ג'יסי מהמחלקה ללימודים בינלאומיים באוניברסיטת פקינג מאמר בעיתון "הגלובל טיימס" של המפלגה הקומוניסטית הסינית. במאמר ביקר ואנג את הפוקוס המוגזם של מדיניות החוץ הסינית על ארצות הברית ואזור אסיה והפאסיפיק, והדגיש במקום את ההזדמנויות לאורך הגבול המערבי של המדינה - במרכז אסיה.

ואנג טען כי במזרח אסיה מרחב התמרון של סין מצומצם, הן כיוון שהיא מתמודדת עם מדינות עוינות מסורתית (לדוגמה יפן) והן כיוון שפוטנציאל החיכוך עם ארה"ב שם גדול במיוחד. במקום, טען ואנג, סין יכולה לפנות לחלק המערבי שלה וליצור בעלות ברית במרכז אסיה עם פחות התנגדות מוושינגטון. לפי ואנג, חיזוק העמדה של סין בגבולה המערבי במרכז אסיה, יתרום בסופו של דבר לשיפור מעמדה גם מול שכנותיה ממזרח. יוזמת החגורה והדרך, שהפוקוס הראשוני והמרכזי שלה היה מרכז אסיה, היא במידה מסוימת הגשמה של אסטרטגיית ההליכה למערב שואנג דיבר אליה.

אפשר כמובן להגדיל ולומר שתוכנית החגורה והדרך היא חלק מהניסיון הסיני הכולל לבנות סדר עולמי חדש, כזה שיחליף את הסדר שכוננה ארה"ב. בעוד ארה"ב והמערב מתנים מסורתית העברת תמיכה כלכלית למדינות בציות לדרישות פוליטיות, חברתיות או סביבתיות, הסדר החדש של בייג'ינג מדגיש פיתוח ללא דרישה מהמדינות המקבלות לאמץ רפורמות כלשהן.

לסין ככל הנראה יש גם מטרות אסטרטגיות ספציפיות יותר מהמיזם. ב-2003 הציג נשיא סין הקודם חו ג'ינטאו את "דילמת מלאקה", והזהיר כי "מעצמות מסוימות" מתכוונות להשתלט על מצר מלאקה בין אינדונזיה למלזיה, מה שיתן להן את היכולת לעצור את זרימת האנרגיה לסין. דרך מצר מלאקה עובר חלק גדול מיבוא הנפט הסיני. מיזם החגורה והדרך מספק לסין גישה לנמלים חדשים שהיא בונה באסיה ולכן יוצר מסלולים עוקפים אפשריים להעברת נפט וסחורות.

מאידך, גישה אחרת מתייחסת אל מיזם החגורה והדרך כמונע מיעדים ואינטרסים כלכליים יותר מאשר פוליטיים. במהלך העשור האחרון נסוגה בהדרגה הצמיחה הסינית המהירה של שנות ה-90 והעשור הראשון של האלפיים. יוזמת החגורה והדרך פותחת לכן שווקים חדשים לחברות סיניות למכור אליהם. היוזמה מאפשרת למפעלים סינים להתמודד עם עודף היצע. אחרי שהמפעלים הסינים ייצרו מספיק בטון ופלדה כדי לבנות את הערים האדירות במדינה, הם זקוקים לפרויקטים חדשים למכור את הסחורות להם. כאן נכנסת החגורה והדרך.

לבסוף יש מי שיטענו כי המוטיבציה מאחורי מיזם הענק צנועה הרבה יותר ומדובר בעיקר בפרויקט תדמיתי-מיתוגי, שנועד למצב החוצה את סין כמדינה שוחרת שלום ולהציג פנימה, בתוך סין, את הנשיא שי כ"קיסר מודרני" שמשחזר את דרך המשי העתיקה.

המדינות המוסלמיות תומכות בסין

אם רוצים עדויות לתרומה של יוזמת החגורה והדרך להשפעה הבינלאומית הסינית, לא צריך לחפש רחוק מידי. אחת המדינות שאימצו בחום את המיזם היא קמבודיה, כשראש הממשלה הקמבודי הון סן, שמכהן מאז 1985, ראה בתוכנית של הנשיא שי הזדמנות לפיתוח לאומי נרחב. כתוצאה מכך ההשפעה הסינית על כלכלתה של קמבודיה כיום אדירה.

ההשפעה הזו מתורגמת גם למישור הפוליטי ואולי גם הצבאי. לפי שורת פרסומים לאחרונה, סין בונה בסיס צבאי ימי בקמבודיה. אם הבסיס אכן יוקם, הוא יהיה המאחז הצבאי הסיני השני בחו"ל אחרי בסיס בג'יבוטי, עוד יעד של השקעות ביוזמת החגורה והדרך.

בשנים האחרונות מנהלת סין קמפיין אגרסיבי ואכזרי נגד האויגורים - מיעוט מוסלמי-בדלני שחי במחוז המערבי ביותר של סין, שינג'יאנג. כחלק מהקמפיין, שהוגדר בתור הפרת זכויות האדם הגדולה ביותר של המאה ה-21, סין כלאה מיליוני אויגורים במחנות לחינוך מחדש, או כפי שהסינים מעדיפים להגדיר זאת - מרכזים להכשרה מקצועית.

ביולי 2019 הגישו 22 מדינות, רובן אירופאיות, הצהרה משותפת למועצת זכויות האדם של האו"ם ובה גינוי של הכליאה ההמונית בשינג'יאנג. יום למחרת, 37 מדינות אחרות חתמו על מכתב הפוך שמגן על הטיפול הסיני בשינג'יאנג ומברך על "ההישגים הסינים בתחום זכויות האדם". כחצי מהמדינות החתומות על המכתב השני היו מוסלמיות כולל פקיסטן, ערב הסעודית, סוריה, מצרים ואיחוד האמירויות. מדינות מוסלמיות אלו הן כולן מרוויחות מתוכנית החגורה והדרך ונראה שהעדיפו לצדד ברדיפה הדתית של מיעוט מוסלמי כדי לא לסכן את האינטרסים הכלכליים. במידה רבה זאת בדיוק הייתה המטרה שראה בעיני רוחו פרופ' ואנג במאמרו על התנועה מערבה.

האם סין טמנה מלכודת חוב?

לזכותו של פרופ' ואנג יאמר, כי הוא חזה כבר במאמר הראשוני שלו את הבעיות שיכולות להתעורר בתוכנית דוגמת החגורה והדרך. ואנג הדגיש במאמרו את הסכנה בהתערבות באזור עם פוליטיקה לא יציבה ומדינות עניות עמוסות קונפליקטיים אתניים. ואנג הסביר גם כי סין צריכה לשמור על הסביבה ולהגן על הפרנסה של האזרחים המקומיים, כדי לא להיתפס בתור מי שלוקחת משאבים מהמדינות. סיכונים פוטנציאליים אלו התממשו מאז תוכנית החגורה והדרך יצאה לדרך.

הפרויקטים תחת יוזמת החגורה והדרך עשויים להידמות לסיוע, אבל בפועל שום דבר בהם אינו פילנתרופי. הפרויקטים שנבנים על ידי חברות סיניות ממומנים לרוב על ידי הלוואות מבנקים סינים, שהמדינות אמורות להחזיר. הערובות להלוואות הם בדרך כלל הפרויקטים עצמם.

ההלוואות הללו מאפשרות למדינות להשלים פרויקטים קריטיים שהמערב וגופים בינלאומיים לא מוכנים לממן. מאידך הם מוסיפים עוד חוב למדינות שגם ככה טובעות בו. בחודש מאי האחרון הגיעה סרילנקה לחדלות פירעון, בין השאר בשל הלוואות שנטלה מבנקים סינים לבניית שדות תעופה ונמלים. חלק מהפרויקטים האלו עלו הרבה לסרילנקה אבל החזירו מעט, כמו שדה התעופה מאטלה ראג'אפאקסה, שהפך "לשדה התעופה הבינלאומי הריק בעולם".

גם מדינות אחרות כמו לאוס, אתיופיה וזמביה נאלצו לבקש ארגון מחדש של החוב כדי לעמוד בתשלומים לסין. בפקיסטן סגרו תחנות כוח סיניות את הזרמת החשמל למיליוני אזרחים, אחרי שהממשלה המקומית לא הצליחה לשלם את חובותיה אליהן.

מחקר של ארגון AidData האמריקאי טען כי מדינות החגורה והדרך גוררות איתן חוב נסתר בהיקף של 385 מיליארד דולר, חוב שאמנם אינו מדווח אך הממשלות צריכות להחזיר. קבוצת המחקר Rhodium מניו יורק מצאה כי מגפת הקורונה פגעה ביכולת המדינות המקבלות להחזיר את ההלוואות. בשנים 2020-2021 נאלצו גופים סינים לדון מחדש על תנאי הלוואות בהיקף 52 מיליארד דולר, כולל מחיקת הלוואות ,דחיית החזרים והפחתת שיעורי ריבית. לשם השוואה, בשנים 2018-2019, לפני הקורונה, דנו מחדש על הלוואות בהיקף של 16 מיליארד דולר בלבד.

האם החובות הללו שהמדינות מתקשות לשלם הן באג במערכת או בעצם פיצ'ר? ארה"ב שבה ומאשימה כי יוזמת החגורה והדרך טמנה במכוון "מלכודת חוב" למדינות מתפתחות עניות. בארה"ב טוענים כי סין פעלה כדי להחליש מדינות, להגביר את התלות שלהן בסין ולגרוף כך נכסים אסטרטגיים. הדוגמה הבולטת לכך היא נמל האמבנטוטה (Hambantota) בסרילנקה, שחברה סינית קיבלה להחכרה ל-99 שנה ב-2017, לכאורה בתמורה לחוב על בנייתו. אלא שטענה זו לא הוכחה ואם יתעוררו בעיות בהחזר סכומי עתק כאלו מהמדינות הלוות, ההשפעה גם על הבנקים הסינים תהיה שלילית מאוד.

סט אחר של בעיות נוצרו כתוצאה מההשפעות החברתיות של הפרויקטים במסגרת החגורה והדרך. חלק מהבעיה היא שהחברות הסיניות מביאות איתם עובדים ומהנדסים סינים, שחיים במתחמים סגורים ולא תורמים עבודה או הכנסות לקהילה. גם חלק גדול מחומרי הגלם לפרויקטים מגיעים מסין, כך שהקהילות לא נהנות מחלחול של רווחים וגם יש מעט מאוד העברת ידע לאוכלוסייה המקומית.

בעיה עוד יותר גדולה היא שיחד עם פרויקטי הבנייה הגדולים שמקימות חברות סיניות ממשלתיות, מגיעים לאזור אנשי עסקים סינים פרטיים. סיהאנוקוויל (Sihanoukville) הייתה עיירת חוף פסטורלית בקמבודיה עד שחברות ממשלתיות סיניות החלו לבנות בה אזור כלכלי מיוחד למפעלי טקסטיל כחלק מהחגורה והדאך. המפעלים אמנם מעסיקים אלפי תושבים אך יחד איתם הגיעו יזמים סינים שהפכו את סיהאנוקוויל לבירת הימורים והביאו גל פשיעה גדול למקום.

בסוף 2021 פרצו בעיר גוודאר בפקיסטן הפגנות ענק של תושבים. 70% מהכלכלה המקומית בגוודאר מתבססת על דייג והתושבים המקומיים מחו על כך שנאסר עליהם לדוג מסביב לנמל שבנתה סין מטעמי ביטחון. בנוסף זעמו התושבים על כך שדייגי מים עמוקים סינים גונבים להם את הפרנסה. גוודאר אמורה הייתה להיות מוקד להשקעות סיניות בהיקף 50 מיליארד דולר כולל שדה תעופה חדש, אזור מסחר, תחנת כוח פחמית ומתקן להתפלת מים. רוב אלו לא יצאו לפועל עדיין והציפיות הגבוהות של התושבים לרווח כלכלי לא התממשו. אם המטרה של מיזם החגורה והדרך היא תדמיתית, להציג את סין כאלטרנטיבה חיובית לארה"ב, כל זה בוודאי לא קרה בגוודאר.

הגופים הסינים מאטים קצב

כל הסימנים מראים שסין מנסה לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע למיזם החגורה והדרך. בעקבות חובות הענק שנוצרו ופרויקטים שלא הביאו את הרווח הצפוי, הגופים הסינים הפכו זהירים יותר בבחירת הפרויקטים. במחצית הראשונה של 2022 נחתמו התקשרויות בהיקף של 28.4 מיליארד דולר בלבד במסגרת היוזמה, נמוך מאוד בהשוואה ל-48.5 מיליארד דולר בחצי הראשון של 2019, לפי נתוני אוניברסיטת פודן בשנחאי. היוזמה גם הפכה לפחות שגורה בנאומיהם של מנהיגים סינים בהשוואה לעבר, כולל בנאומי הנשיא שי.

גם אופי הפרויקטים שבוחרים הגופים הסינים משתנה. במקום פרויקטי תשתית גדולים כמו בעבר, החלה סין מקדמת פרויקטים דיגיטליים ובריאותיים כחלק מהיוזמה. במסגרת המאבק בקורונה מכרה סין מסכות וציוד רפואי למדינות השייכות לחגורה והדרך, כולל סרילנקה, הפיליפינים וטורקיה. במקרים אחרים ציידה סין מדינות מהחגורה והדרך בטכנולוגיית מעקב ואיתור, כמו למשל 1,000 מצלמות שהוצבו ברחובות בירת קמבודיה, פנום פן. לא משהו ששימח פעילים אזרחיים במדינה.