אחרי מס הסוכר הגיע המאבק בבשר: המדינה התאהבה בניסיון לחנך אותנו

מה בעצם אנחנו רוצים מ"המדינה", זו שרק מתחילת השנה (ינואר ועד אוגוסט) כבר גבתה מאתנו מס בהיקף של 300 מיליארד שקל (יותר מ־135 אלף שקל ממשפחה ישראלית ממוצעת)? בעיקר שהיא תספק לנו מערכות גדולות ומתפקדות, שאין ביכולתו של האזרח הקטן להעמיד בעצמו. כמו מעטפת ראויה של ביטחון אישי (אם תושבי באר שבע בחרו להקים לאחרונה משטרה פרטית, בעלות שנתית של 27 מיליון שקל, קשה לדבר על הצלחה). או למשל מערכת תחבורה ראויה (אם הקו האדום, הנתיב הראשון בדרך להגשמת החלום לרשת את גוש דן בתחבורה ציבורית, כבר נדחה בפעם המי יודע כמה, הפעם לשנת 2023, גם פה הכישלון מהדהד).

הממשלה מעדיפה לחנך אותנו מלספק שירות

אז עם מה נשארנו? בזמן שכולנו מתגוללים על מערכת החינוך ומשרד החינוך שלא מתפקדים כיאות, נדמה כי יתר משרדי הממשלה, ביחד עם אינספור גופים ציבוריים אחרים, מעדיפים להתעסק בעיקר בחינוך שלנו. לא רק להגיד לנו מה אסור ומה מותר, אלא גם לגרום לנו לעשות כרצונם.

הדוגמה האחרונה היא ההתייחסות של משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה להפחתת המכסים על מוצרי בשר. בפני בג"ץ מונחת עתירה נגד הפחתת המכסים, במסגרת צו שנחתם ביולי האחרון וכלל ביטול מכס על בשר בקר טרי או צונן בשיעור של 12% ומכסים גבוהים יותר על בשר מעובד. הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ("הקליניקה לצד סביבתי ולהגנה על זכויות בעלי חיים") והפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן ("הקליניקה לרגולציה סביבתית") העמידו מטעמן מספר עורכי דין, ועתרו לבג"ץ בשם שורה של אנשי אקדמיה וארגונים חברתיים. לא בגלל שעלות הפחתת המכס עומדת על 18 מיליון שקל בשנה באובדן ישיר של מס (כספים שמותר בהחלט לשאול האם יכולנו לנתב למקומות ראויים יותר), אלא בעיקר בגלל שאותו בשר "הוא בעל התרומה המשמעותית ביותר למשבר האקלים", נוסף לסכנות בריאותיות ועוד.

משרדי הבריאות והגנת הסביבה מיהרו לחבק את העתירה. פרופ' רונית אנדוולט, מנהלת אגף התזונה במשרד הבריאות, ציינה שם כי "משרד האוצר אמור לנקוט מהלכים שיביאו להנגשה והוזלה של מוצרים גולמיים, כמו קטניות, ירקות, פירות וכו'".

השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, התנגדה גם היא להפחתת המכס, ובמשרדה ציינו כי "על־מנת להוריד באמת את יוקר המחיה על מוצרי מזון, הדרך הנכונה היא להפחית את צריכת הבשר ולהגביר את צריכת הקטניות והירקות והפירות האיכותיים, המקומיים והמקיימים".

 השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג / צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה

יש הבדל בין המלצה לחסימה רגולטורית

אני מלא הערכה לאנשים שוויתרו על אכילת בשר (בלי טיפה של ציניות), ועדיין מותר לתהות האם תפקידה של המדינה הוא לכל היותר להסביר לי מה נכון לאכול (ע"ע משרד החינוך), או שהיא יכולה כמעט להוציא לי את האוכל מהצלחת. ושוב, לא מדובר במחלוקת לגבי הנזק הגדול של תעשיית הבשר לכדור הארץ. ואכן צריכת הבשר בישראל מזנקת בשנים האחרונות ומביאה את ישראל למקום הראשון בעולם בצריכת עוף ולמקום הרביעי בצריכת בשר בקר לנפש. השאלה מה המדינה אמורה לעשות עם זה. ואכן, לרוע המזל, אין פה תשובות מוחלטות.

כולנו (או לפחות רובנו המוחלט) נסכים שמדינה יכולה לחייב את אזרחיה לחגור חגורת בטיחות ברכב, בין היתר כי תאונת דרכים מגלגלת הוצאות בריאות על כל אזרחי המדינה. בשם אותו היגיון, המדינה מטילה סדרת חסמים על יבואני הסיגריות, שנזקם כבר הוכח מעבר לכל ספק.

אבל הממשלה האחרונה הלכה צעד אחד נוסף, כשהטילה מס מיוחד על צריכת כלים חד־פעמיים ומשקאות עתירי סוכר, מה שמתברר בדיעבד גם כאות לריצה על מדרון חלקלק. הממשלה עוברת לגמרי בטבעיות משימוש במס כדי להפחית צריכת מוצרים מזיקים (בלי שום ויכוח) - לשימוש במס כדי לשכנע אותנו לוותר על ההמבורגר לטובת קטניות. מה יהיה הצעד הבא?

יש בהחלט היגיון בכך שבמשרד להגנת הסביבה קוראים לשמור על כדור הארץ, ושבמשרד הבריאות מנסים לתקן את הגשר (רפואה מונעת) ולא עסוקים רק בהקמת בית חולים מתחתיו. ועדיין, טוב יעשו משרדי הממשלה אם יירגעו מעט ויתנו לנו לקבל החלטות לבד בנוגע לשמירה על הסביבה או על הגוף שלנו. בטח שלא יכפו עלינו לשלם עוד כסף, על מה שלפחות כרגע לא משרת את האג'נדה.