מה אפשר ללמוד מההסכם עם לבנון על דיונים כלכליים?

מצוין: ההסכם עם לבנון מוכיח: כשמדובר בכלכלה, אין נתון שאי אפשר להזיז לפוזיציה

כשכולם מדברים פתאום על "המים הכלכליים" של ישראל, אפשר לנצל את החגיגה גם כדי להחזיר את הכבוד לכלכלה עצמה. המים הכלכליים בגבול הצפוני שלנו יוכיחו: זה אף פעם לא רק דיון על כסף, אלא תמיד יהיו מעורבבים שם גם שיקולים לאומיים, חברתיים, פוליטיים ועוד. כך בהסכם הגז וב"קו 23" מול חופי לבנון, וכך כמעט בכל סוגיה כלכלית שעל הפרק.

מעבר לכך, הדיון על הזכויות והגבולות באותם מים כלכליים הוא גם משל נפלא ל"מדע" הכלכלי בכלל. אין אמת אחת. גרפים, מספרים ונתונים מוחלטים יש אולי במתמטיקה. כשמדובר בכלכלה, שוב ושוב מתברר שאין גבול שלא ניתן להזיז או להתווכח עליו, בהתאם לפוזיציה. 

בלתי מספיק: אי אפשר להאשים רק את הרגולטורים, האדישות שלנו מזינה את חמדנות הבנקים

מבלי להפחית מהביקורת על חמדנות הבנקים או על חולשת הרגולטור, אני מוכרח להפנות את החצים גם אלינו, הצרכנים. הנה למשל, בשבוע שעבר פרסם לראשונה המפקח על הבנקים טבלאות מפורטות הכוללות את שיעור הריבית שמשלמים לנו הבנקים בעד פיקדונות שקליים (ריבית קבועה ומשתנה), וכן את הריבית שהם גובים מאיתנו בפועל בעד מתן אשראי. קשה היה להבחין בסדקים באדישות הציבור, שכנראה משוכנע שלא שוברים חתונה עם בנק בגלל שברירי אחוזים.

רק לאחרונה פורסם כי בתום שנה לרפורמת "הניוד בקליק" של הבנקים, רק 51 אלף ישראלים עברו בפועל בנק. ואם אנחנו קהל כל כך שבוי, באמת שכוחו של בנק ישראל ושל המפקח מטעמו מוגבלים.