זה סיפור ארוך מאוד של שנאה, אהבה, חיבה וסלידה. שזורים בו כמובן אינטרסים הדדיים, אבל גם סנטימנטים; והוא רצוף אי־הבנות של מניעים, של רקע תרבותי, של אמצעי הידברות.
הנשיא רוזוולט יסד את הרומן־לא־רומן הזה ב־1945, בפגישה עלי־אניית־מלחמה בתעלת סואץ עם המלך אבן סעוד, מייסד ערב הסעודית, אביהם של כל מלכיה ב־70 השנה האחרונות. נשיא ארה"ב, שעמד ערב ניצחון על היטלר במלחמת העולם השנייה, היה רחוק כדי חודש אחד ממותו. תמונה מפורסמת שלו בחברת אבן סעוד מראה את רוזוולט דקיק עד שקיפות. אבל עמדו לו כוחו ותבונתו להכיר שמערכת היחסים הזו נחוצה לאמריקה. ארה"ב לא יכלה למלא לבדה את הוואקום העצום, שהקיסרות הבריטית עמדה להשאיר.
● ביידן זועם, ברוסיה מחייכים: כל הפרטים מאחורי הטלטלה החדשה בשוק הנפט | שאלות ותשובות
● בולמוס הרכישות של הסעודים: מנצלים ירידות בשווקים כדי לקנות מניות
הנשיא הפציר במלך להסכים להגירת יהודים לארץ ישראל. המלך, שהרעיף מתנות וחיבה על הנשיא, דחה את בקשתו מעיקרה. על פי פרוטוקול הפגישה הוא אמר, ש"ערבים ויהודים לעולם לא יוכלו לשתף פעולה, לא בפלשתינה, לא בשום ארץ אחרת... הערבים יעדיפו מוות על פני ויתור על אדמותיהם ליהודים".
וכך, מערכת היחסים האסטרטגית הזו נולדה בסימן הסכמה־שלא־להסכים. דרך ישרה הובילה מסיפון אניית המלחמה קווינסי אל מסעו של הנרי קיסינג'ר לריאד, בסוף 1973. מזכיר המדינה שזה מקרוב התמנה חש לשם בעקבות מלחמת יום הכיפורים ואמברגו הנפט שיזמו הסעודים נגד המערב. המלך פייצל השמיע את המלים המפורסמות, "אני מקדם אותך בברכה כבן אדם, לא כיהודי". קיסינג'ר לא התבלבל. "ידידיי הטובים ביותר הם בני אדם, הוד מלכותו", הוא השיב.
● ביידן זועם, ברוסיה מחייכים: כל הפרטים מאחורי הטלטלה החדשה בשוק הנפט
זו היתה מעילה באמון
כל כך הרבה השתנה מאז 1945 ו־1973, אבל במובן מסוים שום דבר לא השתנה. צל כבד של אי־נוחות ושל חוסר־להיטות מרחף על היחסים. הם עמדו במבחנים חמורים מאוד, מפני ששני הצדדים הכירו בצורך הקריטי להוסיף ולקיים אותם. אבל אין זאת אומרת שההכרה הזו היא בת־אלמוות, ואין זאת אומרת שמשברים קיומיים תמיד מתיישבים איכשהו.
הודעת הבית הלבן, שבקעה ביום ג' מגרונו של מתאם המועצה לביטחון לאומי, האדמירל ג'ון קרבי (Kirby), הביאה את היחסים האלה אל המשבר הגלוי ביותר שלהם אולי מאז ומעולם. הם נכנסו עכשיו אל מצב צבירה מבשר רעות, זה המכונה "הערכה מחדש".
איש אינו מצפה לטובות ביחסים הבין לאומיים. ארצות כמובן עומדות על האינטרסים שלהן, ומפעם לפעם מזיקות לאינטרסים של זולתן. אבל התייצבותו של יורש העצר הסעודי לצד ולדימיר פוטין בשבוע שעבר עוררה תדהמה כבדה בוושינגטון. זו היתה מעילה באמון, מכל בחינה שהיא.
ערב הסעודית זממה מהלך משותף למפיקות הנפט העיקריות בעולם, שפגע פגיעה חמורה בכלכלותיהן של הדמוקרטיות המערביות (בעצם בכל כלכלה של כל ארץ עלי אדמות). ייקור הנפט זמן קצר לפני רדת החורף משרת לחלוטין את צרכיו הפוליטיים של שליט רוסיה. הוא משרת גם את צרכיו הפוליטיים של דונלד טראמפ בארה"ב, חודש ופחות לפני בחירות אמצע־הקדנציה לקונגרס.
הפחתה של שני מיליון חביות נפט אמנם משולה רק לשני אחוזים מן התפוקה הגלובלית היומית, אבל די בה כדי לטלטל את השווקים. המחירים בתחנות הדלק בארה"ב, שפחתו בהדרגה מאז השיא הברוטלי של חודש יוני, חזרו והאמירו במהירות בימים האחרונים. אין ספק שהם עומדים לחצות את הגבול הסמלי של ארבעה דולר לגלון בממוצע (מחירי הדלק בארה"ב משתנים ממדינה למדינה, מעיר לעיר, אפילו מרחוב לרחוב). זו בשורה רעה מאוד למפלגתו של הנשיא ביידן, המנסה להיאחז ברוב הקטנטן שלה בשני בתי הקונגרס.
ההסתערות על הסעודים
האינפלציה היא האויבת העיקרית של הדמוקרטים, מחירי הנפט הם הביטוי הבולט ביותר שלה (לצד מחירי המזון), והסעודים הבטיחו בזה שהיא תהיה מאכלת מושחזת בידי הרפובליקאים. לא יתכן שהם לא הבינו את המשמעות הפוליטית של מעשיהם. הם מכירים את אמריקה לפני ולפנים. עוצרת נשימה היא החלטתם להזיק למעמדו של הנשיא. בלי רוב בקונגרס, חלק ניכר של כוחו הפוליטי יעוקר. תינטל ממנו היכולת לחוקק, או אפילו להעביר תקציבים.
אבל היא עוצרת נשימה במיוחד מפני שהנזק לנשיא לא יהיה סופני. הוא יהיה נשיא לפחות עוד שנתיים ורבע, גם אם מפלגתו תובס בבחירות לקונגרס. מה יכול להביא את הסעודים לקבל עליהם את הסיכון של נשיא אמריקאי עוין? ההסתערות עליהם בארה"ב רק התחילה בקונגרס, בתקשורת ובדעת הקהל. מקורות הסלידה הם רבי ימים, בעקבות התפקיד שמילאו 19 סעודים בהתקפה על מגדלי התאומים ועל הפנטגון ב־2001. מפעם לפעם נשמעות קריאות לתבוע דין־וחשבון של ממש מן הסעודים.
דין־וחשבון כזה מעולם לא נתבע. להיעדר התביעה היו סיבות פוליטיות וכלכליות. די לזכור שבזמן ממשל אובמה אמריקה מכרה נשק לסעודים בשווי כולל של מאה מיליארד דולר. ארצות מוכרות את נשמתן בשביל הרבה פחות.
אין טעם להעמיד פנים שידועים לנו מניעי הסעודים. אבל ידועות לנו התוצאות האפשריות, והן גם היו ידועות ליורש העצר. האומנם הוא רוצה להחליש את אירופה במידה כזאת, שתיסדק, ואולי תתמוטט, החזית המשותפת של המערב נגד רוסיה? אם כן, מה הוא חושב שהוא ירוויח?
הגלגול הבא של המזה"ת
ישראלים צריכים לגלות עניין מיוחד במהלך המחשבה של יורש העצר ובמטרותיו. אם הוא רוצה להנחיל תבוסה אסטרטגית לארה"ב ולבעלות בריתה, איזה עתיד אסטרטגי הוא חוזה למזרח התיכון? האם הוא רוצה להזמין את רוסיה ואת סין למלא את הוואקום? האם הוא מוכן להקצות מקום מרכזי לאיראן בגלגול הבא של יחסי הכוחות האזוריים?
לשאלה הזו יש צליל אירוני. ברק אובמה, בשלהי נשיאותו, יעץ לסעודים למצוא דרך "להתחלק בשכונה" עם האיראנים. הוא דיבר כפעיל שכונות לשעבר בשיקגו, שאחד מתפקידיו הלא־פורמליים היה לפשר בין כנופיות רחוב יריבות. בשעתה זו הייתה עצה נפסדת. הייתכן שיורש העצר קיבל את הגיונה, והוא מוכן עכשיו "להתחלק בשכונה"?
איזו משמעות יש להסכמי אברהם, אם ערב הסעודית משנה כיוון? באיזו משוואת־כוחות יכולה ישראל למצוא את עצמה מבלי להנחיל נזק עצום לצורכי הקיום שלה? האם בממשלתה הבאה יש אנשים החושבים שאולי לא כל כך רע לתפוס טרמפ על מרכבת השינויים הגלובליים, שתעניק לרוב הארצות מעמד של ואסאלים, בכירים וזוטרים, בחצרה האימפריאלית של סין? שתחליש את תלותם ההיסטורית של רבים בארה"ב?
אלה שאלות ספקולטיביות מעיקרן. המערב לא יתמוטט רק מפני שיורש העצר שואב פחות נפט. אבל התנהגותו מבטאת לפחות עניין אחד: את האמונה המתפשטת בחולשת המערב ובשקיעתו.
כמעט 78 שנה לאחר הפיסגה על הקווינסי, אפשר שמערכת היחסים האסטרטגית מתקרבת אל קיצה. ב־1945, מלך החניף לנשיא של מעצמת־על חדשה; ב־2022, מלך, או בן מלך, נותן את ידו לזירוז שקיעתה של אותה מעצמת־על. זו דרמה שג'ו ביידן לא פילל לה, כאשר עלה לרגל לריאד בקיץ שעבר, בניסיון כושל להפליא לחזור ולמצוא מכנה משותף.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
