סיבוב הפרסה הבריטי מדגים: הבנקים המרכזיים עדיין שולטים (וזה לא תמיד זה דבר טוב)

במשחק "צ'יקן" עם הממשלה הבריטית, בנק אנגליה יצא כשידו על העליונה. המשקיעים זכו להקלה, אבל בהסתכלות מציאותית אין באמת מה לחגוג.

ביום שני, שר האוצר הבריטי ג'רמי האנט נסוג מכ־32 מיליארד ליש"ט (כ־36 מיליארד דולר) בהטבות מס בסך כולל של 45 מיליארד ליש"ט שהובטחו על־ידי קודמו בתפקיד קוואזי קווארטנג. באג"ח ריבוניות בריטיות היה ראלי, בייחוד באלה שיש להן תאריך הבשלה קרוב. 

● מיליונר, התנגד לברקזיט ולא מפחד מהתפקיד הכי מסוכן בממשלה: הכירו את האיש שינסה להציל את הכלכלה הבריטית
 ● שר האוצר החדש של בריטניה מבטל כמעט את כל הפחתות המס המתוכננות במטרה לפייס את השווקים
● הבנק המרכזי בבריטניה נאבק לכבות שריפה שהממשלה החדשה הציתה בשוק האג"ח | ניתוח

ההימור של נגיד בנק אנגליה אנדרו ביילי השתלם. בשבוע שעבר הוא חזר על כך שקניית אגרות החוב לא תוארך, ובכך העמיד את כל תעשיית קרנות הפנסיה בסיכון. אג"ח ממשלתיות קובעות את עלויות ההלוואה לממשלה הבריטית, אבל הן גם מרכיב חשוב ביציבות פיננסית, כך שגם בנק אנגליה וגם משרד האוצר לא יכולים להרשות לעצמם לתת לתנודתיות שההכרזה של קווארטנג הולידה להימשך. אבל הממשלה מצמצה ראשונה, לאחר שחוסר היציבות הפיננסי גרם למרד בשורות המפלגה השמרנית.

הפרשייה מדגישה למה למשקיעים כדאי להעריך מחדש אגרות חוב. התשואות יכולות לעלות רק עד רמה מסוימת ביחס לציפיות הריבית, לפני שפקידים ייאלצו להתערב בדרך זו או אחרת. המסר לפוליטיקאים ברור גם הוא: אפילו אם בנקים מרכזיים יתערבו בסופו של דבר בזמן משבר, להתנגד לבנקים לא יכול להיגמר טוב, כי בניגוד לנבחרי הציבור - את הנגידים בבנקים יותר קשה לסלק. 

בניגוד לדיבורים מהעת האחרונה בסיטי של לונדון ובוול סטריט, עם זאת, יש ספק אם משקיעים בכלל באמת חששו ממה שמכונה השתלטות פיסקלית: מצב בו פוליטיקאים בריטיים עוקפים את בנק אנגליה ומרשים לאינפלציה להיות אינסופית. לו זה היה המצב, הירידה הראשונה של הליש"ט מול האירו לא הייתה מתהפכת כל כך במהירות.

אבל המשמעות היא גם שסיבוב הפרסה של האנט לא מספק לכלכלה, או לליש"ט, הרבה לעלות מעבר למצב כעת. 

מדיניות חסרת כיוון 

בעוד שזה דבר טוב שקיצוצי המסים הלא אחראיים של קווארטנג בוטלו, כעת המדיניות הבריטית היא יותר חסרת כיוון מאי־פעם ולכודה בין עוד מאבק הנהגה אפשרי והסיכוי שהממשלה תישאר שבויה של הבנק עד ינואר 2025 - תאריך היעד הבא לבחירות לפרלמנט.

נראה כי האנט מרוכז בהקטנת התשואה של אגרות החוב בשבועיים הקרובים, כך שבזמן שסוכנות הביקורת העצמאית של בריטניה תפרסם את התחזיות שלה לטווח הבינוני לגבי החוב הציבורי, הנתונים יישמעו מעט פחות מפחידים. ברמות הנוכחיות, היחס בין חוב לתפוקה בעוד שלוש שנים יצריך עוד 40 מיליארד אירו בחיסכון כל שנה, כך חישב סמואל טומס מ­־Pantheon Macroeconomics.

"כל המשרדים יצטרכו לעבוד קשה יותר למצוא איך לחסוך הוצאות, וישנם תחומים בהם יהיה צורך לקצץ בהוצאות", אמר האנט ביום שני.

דיבורים כאלה מזכירים את האורתודוקסיות הפיסקלית שפגעה בצמיחה הבריטית בשנות ה־10 של המאה. אפילו מחיר התקרה לחשבונות אנרגיה, חוק שנועד לצמצם את האינפלציה, ייכתב מחדש בשנה הבאה כדי לצמצם הוצאות ממשלה. צעדי הצנע במגזר הציבורי הפכו לעוד סיכון לכלכלת המדינה, בנוסף לעלייה במחירי האנרגיה והמשכנתאות וכוח העבודה המצטמצם.

לאחר הראלי ביום שני בשוק הגילט, כפי שמכונות אגרות החוב של משרד האוצר הבריטי, התשואות נותרו גבוהות. הבעיה היא שהן נקבעות יותר על־ידי הבנק המרכזי מאשר על־ידי כמות האג"ח המוחזקות על־ידי משקיעים, ולבנק המרכזי קל יותר להתעלם מכל שיקול חוץ מעליית האינפלציה. הבנק סירב לפעול יותר בנחרצות על־מנת לעזור לקרנות הפנסיה להיפטר מהמינוף שלהן במהירות - מינוף שהמוטיבציה אליו מקורה בנהלי הנהלת חשבונות שנקבעו על־ידי סוכנויות הרגולציה - ואפילו נותר מחויב למכור את תיק האג"ח שלו עצמו. בגלל שביילי אמר בנאום בשבת שמכירת אגרות החוב לא מהווה חלק מקביעת המדיניות המוניטרית, הרציונל היחיד לא להפסיק במכירתן עשוי להיות כדי לבסס את מעמדו הדומיננטי של הבנק המרכזי על פני משרד האוצר.

לקח חשוב מהתקופה שאחרי 2008 היה שתיאום כלשהו בין ממשלות ובנקים מרכזיים יכול להוביל לתוצאות טובות יותר. כפי שניתן היה לראות בבריטניה באופן כה דרמטי, עליית הריבית מסכנת גם את שיתוף־הפעולה הזה.