בעיני רדיקלים מן הימין הכלכלי, המעמד ההוא, במליאת בית הנבחרים בלונדון, ב-23 בספטמבר, היה בעל אופי משיחי. שר האוצר החדש של בריטניה, קוואזי קוורטנג, הגיש "תקציב של צמיחה" בעיצומה של אינפלציה דוהרת והאטה כלכלית. במרכזו עמדו קיצוצי המסים הגדולים ביותר זה חצי מאה. בבת אחת עמדו להימחק 45 מיליארד לירות שטרלינג מטור ההכנסות של הממשלה.
פרשן בכיר כתב בעמוד הראשון של דיילי טלגרף, שופרה המסורתי של המפלגה השמרנית השלטת: "זה היה התקציב המשובח ביותר, בהפרש אדיר, שאני שמעתי אי פעם מפי שר אוצר בריטי. קיצוצי המס היו כה עצומים ונועזים, הניסוח היה כה יוצא דופן, שמפעם לפעם, בהאזיני לקוואזי קוורטנג, היה עליי לצבוט את עצמי כדי להבטיח שאינני חולם; שלא הוּבלתי אל ארץ רחוקה, המאמינה באמת ובתמים בכלכלת מילטון פרידמן ופ.א. האייק".
''האם טראס יכולה להציל את בריטניה?'' (10 בספטמבר)
דברי ההתפעלות של הפרשן הזה, אליסטר הית', נמשכו עוד פסקאות רבות, בתעלולי לשון ובהיפוכי סלטה, שעניינם היה אחד: התבוסה שהתקציב הנחיל לממסד הכלכלי והפוליטי הבריטי, זה המתאפיין ב"צנטריזם טכנוקרטי" וב"נטייה כפייתית לטובת חלוקה מחדש של המשאבים".
"גאות", אמר רייגן
השר קוורטנג, בחסות ראש הממשלה הטרייה ליז טראס, הצית את דמיונה של אסכולה נועזת, שימי זוהרה היו בשנות השמונים של המאה ה-20, בימי רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר; פחות תאצ'ר ויותר רייגן. הנשיא הימני ביותר של ארה"ב זה 50 שנה אימץ את מה שהתחילו לקרוא Supply Side Economics (התרגום המוצע לעברית, על פי ויקיפדיה, הוא כלכלת צד-היצע). היא העמידה קיצוצי מסים בראש סדר היום. היעד היה לקרוא דרור לפעילות הכלכלית, על חשבון העיקרים המסורתיים של האורתודוקסיה הכלכלית.
הגירעון בתקציב? גודלו אינו חשוב, אמרו חסידיה. צמיחה מהירה ממילא תקטין את חלקו של הגירעון בתוצר המקומי הגולמי, וזה מה שחשוב; חוץ מזה, היא תניב הכנסות מוגדלות ממסים, מבלי להעלות את המסים, ובעיית הגירעון תיפטר מאליה. רייגן השמיע אז את המילים, שנחרתו על מצחה של האסכולה ההיא: "גאות", הוא אמר, "תחלץ את כל הסירות מן השרטון". תווית אחרת, ידועה לשמצה, הייתה "כלכלת הטפטוף" (Trickle-Down), זאת אומרת: התעשרות העשירים תועיל בסופו של דבר גם לעניים, מפני שהעשירים יוציאו יותר כסף, והוא בהכרח יטפטף למטה. כל זה נמסר כאן במידה ניכרת של קיצור ושל פישוט.
"המהפכה הכלכלית של רייגן" אמנם חילצה את ארה"ב ממיתון חריף, והעלתה אותה על מסלול של גאות, שנמשכה, בהפסקות קצרות יחסית, 25 שנה. ההתמוטטות של 2008 שמה לה קץ, והחליפה אותה במה שהפרשן בדיילי טלגרף כינה "הצנטריזם הטכנוקרטי", שהסתפק בשיעורים צנועים מאוד של צמיחה לטובת יתר שוויון בחלוקת משאבים. זה היה נכון בייחוד בבריטניה. השמרנים אמנם עמדו בראש כל ממשלותיה מאז 2010, אבל לרדיקלים של הימין היה נדמה שמפלגתם נרתמה לעגלת הסוציאל-דמוקרטים, או לפחות המרכז. רדיקלים שונאים מרכז.
ליז שלהבה אותם
הכלכלה של מגפת הקורונה כמו אישרה את חשדותיהם. הממשלה השמרנית הנפיקה תקציבים גרעוניים ענקיים, שהניבו לבסוף אינפלציה דוהרת, וחייבו מסים חדשים. הממשלה הבזבזנית ומטילת המס, זו של בוריס ג'ונסון, התמוטטה בתחילת הקיץ, לא מסיבות כלכליות.
מערכת בחירות ארוכה בתוך המפלגה על ירושת בוריס חוללה עימות קלאסי בין שני מועמדים. אחד, שר אוצר לשעבר, קרא לזהירות פיסקאלית לפני שיהיה אפשר להפחית מסים ולהזרים כסף. השנייה, שרת החוץ בממשלה היוצאת, גרסה ההפך. היא הבטיחה צמיחה וקיצוץ מס. היא, ליז טראס, ניצחה, מפני שהצליחה לשלהב את המיעוט הרדיקלי, הנוטה לשלוט בהצבעות מפלגתיות פנימיות.
טראס ושר האוצר שלה קוורטנג עמדו בדיבורם. בשבוע השלישי של ממשלתם הם הניחו על שולחן הפרלמנט את קיצוצי המסים המהפכניים. השווקים הגיבו במהירות מסחררת: הלירה שטרלינג קרסה, שערי איגרות החוב (העומדים ביחס הפוך לתשואתן) נסקו ואיתם הריבית על האשראי, קרנות הפנסיה התקרבו במידה מסוכנת להתמוטטות, ופאניקה אחזה בשוקי הכספים. שלושה שבועות אחר כך, טראס הדיחה את קוורטנג, והודיעה על פניית פרסה: ביטול מלא של קיצוצי המס לטובת יציבות בשוקי הכספים. פתרון הקסמים של רייגן הוקם לתחייה ונקבר בדרמה מסחררת של מנהיגות עלובה.
״יום של תוהו-ובוהו״ (15 באוקטובר)
ביום ה-45 של שלטונה, לאחר תוהו-ובוהו פיננסי, פוליטי ופרלמנטרי שלא נראה כמותו בהיסטוריה המודרנית של בריטניה, טראס התייצבה חבולה ומושפלת בחזית מעונה הרשמי ברחוב דאונינג, והודיעה על התפטרותה.
לבריטניה היו ראשי ממשלה מאז אמצע המאה ה-18. איש מהם לא כיהן תקופה קצרה יותר מטראס. למרבה העצב, הסכמה כללית השתררה, שבחירתה לראשות הממשלה (בידי ציבור קטן של חברי המפלגה השמרנית) היתה טעות איומה. היא פשוט לא התאימה, פוליטית, אינטלקטואלית ומנטאלית.
הבה ננסה לזכור מה חשובות היו שנות השמונים, רייגניזם ותאצ'ריזם. הן סיפקו מקורות השראה וחיקוי לפוליטיקאים בכל העולם. קשה להאמין מפני שקשה להיזכר, אבל ההשראה ההיא הניבה במישרין ובעקיפין את המהפכה הכלכלית בישראל, את קבורת המשק ההסתדרותי, את עליית הטייקונים, את בנימין נתניהו. ניצחונן של הדוֹגמוֹת השמרניות עיוור, עיקר וייתר את הסוציאל-דמוקרטיה שמשלה ב-30 השנה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
האסון של 2008 (משבר הסאב-פריים) חייב את הדמוקרטיות התעשייתיות לחשק את הפעילות הפיננסית, ולסגת מן הדה-רגולציה של ימי רייגן ותאצ'ר. ממשלות חזרו והלאימו, למעשה אם גם לא להלכה; ובנקים מרכזיים חזרו והזרימו, על חשבון היציבות הפיסקאלית. ההתערבות הזאת בפעילות הכלכלית ייצבה את המערכת, והצילה מיליוני מקומות עבודה. אבל הרדיקלים הוסיפו להמתין לרגע המהפכני.
רק לעתים רחוקות מהפכות נכזבות במהירות כזאת. אבל רק לעתים רחוקות מהפכנים מוכנים להודות בטעותם. בעינה עומדת ערגתם אל "ארץ רחוקה", המוסיפה לעבוד את אלוהי כלכלת הטיפטוף. המסע הנוסטלגי נמשך.
כתבות
ני"ע
