משברים כלכליים, קיטוב ופסימיות עמוקה מאיימים על שלום הדמוקרטיות

אנחנו נוהגים לצטט את עיתוני לונדון בדחילו ורחימו, לא רק בעניינים בריטיים. אבל הכותרת הראויה ביותר לציטוט באה דווקא מעיתון אנגלי פרובינציאלי. היא נמרחה על עמודו הראשון של ה'ברמינגהם מייל' בבוקר שלאחר התפטרות ליז טראס. "האם מישהו מסוגל לנהל את ארצנו?".

בריטניה היתה לפנים מופת של יציבות פוליטית. בזכות שיטת הבחירות שלה, 40% של הקולות, אפילו פחות, מספיקים בדרך כלל לרוב מוחלט של מושבי הפרלמנט. רוב הממשלות מוציאות אפוא את חמש השנים הקצובות להן בחוק. ראשי ממשלה עם מנדט יכולים לסמוך על נאמנות מפלגותיהם.

והנה, בשש השנים האחרונות, המפלגה השמרנית השלטת לא הניחה לארבעה ראשי ממשלה לסיים את כהונתם. במקרה האחרון, זה של טראס, הם כמעט לא הרשו לה להתחיל את כהונתה. היא התפטרה ביום ה-44 של שלטונה. התכתשויות פומביות ונעיצות סכין דיסקרטיות הן עכשיו לחם חוקה של זו המתוארת כ"מפלגת השלטון המצליחה ביותר עלי אדמות", או "מפלגת השלטון הטבעית".

לא רק ראשי ממשלה מסולקים. בארבעת החודשים האחרונים היו לבריטניה ארבעה שרי אוצר, בעיצומו של משבר כלכלי ופיננסי עצום. תחלופה דומה פקדה משרדי ממשלה אחרים. היה צורך בעידכונים כמעט יומיים, כדי לדעת מי מנהלים את בריטניה. כאשר שר האוצר השלישי ברשימה הוליך את ארצו עד סף התמוטטות פיננסית, השתרר הרושם הברור, שהצוות המוביל של הכלכלה החמישית בגודלה בעולם מחוסר כשרונות, שלא לדבר על כישורים.

ראשון בין שווים

תהליך המשילות בבריטניה נהג להניב כשרונות כאלה. עניינו היה הצבת סולמות: טירונים פוליטיים הוזמנו לטפס לאט-לאט, להתנסות בכל דרגי השלטון ובכל תחומי פעילותה של הממשלה. הדרך אל הפסגה כללה שורה של כהונות בכירות וזוטרות.

צ'רצ'יל למשל היה שר המסחר, שר הפנים, שר הצי, שר המלחמה ושר האוצר במרוצת 23 שנה, וישב על הספסל האחורי של בית הנבחרים 11 שנה נוספות. ג'יימס קלהן (לייבור, לפני מרגרט תאצ'ר) החזיק בתיקי האוצר, הפנים והחוץ ולפני כן היה שר זוטר במשרדי הצי והתחבורה. הוא גם החזיק בארבעה תיקים בממשלת הצללים, שכל מפלגה מקימה בהיותה באופוזיציה. הניסיון המצטבר, הוא כשלעצמו, לא הבטיח הצלחה בתפקיד הרם ביותר, אבל הבטיח בקיאות רחבה בנושאים שעל הפרק.

כל זה התערער בחצי המאה האחרונה, כאשר כהונת ראש הממשלה התחילה ללבוש אופי נשיאותי. התערער ההיגיון ההיסטורי של המשטר הקבינטי. עצם התואר, 'פריים מיניסטר', 'השר הראשון', העמיד את נושאו בעמדה של ראשון בין שווים, של מפשר ולא של פוסק. עניינו של קבינט הוא אחריות קולקטיבית, ועניינה של אחריות כזאת הוא התייעצות בלתי פוסקת. גם לישראל הייתה פעם שיטה כזאת. אפשר להתווכח על מעלותיה היחסיות, אבל היא העניקה מידה של סולידריות בוגרת ושל יציבות.

סכנה: רוב מקרי

הסבר נוסף לכישלון הבריטי, הצריך לעניין דמוקרטים בכל העולם, הוא קריסת החתירה אל הסכמה, או קונסנזוס. הקריסה קשורה בנשיאותיות הגוברת, המתוארת למעלה; היא קשורה גם בשינויי תודעה בתהליכי ניהול; והיא אולי תוצאה בלתי נמנעת של אופי ההחלטות הנדרשות במצבי משבר. עיתון הארץ כתב בשבוע שעבר כיצד עצם המלה אחדות (בממשלת אחדות) הפכה למילה גסה בישראל, ונסיונו של הנשיא הרצוג להעמיד אותה על הפרק ערב הבחירות נתקל בדחייה מיידית.

אחדות, זאת אומרת ניסיון להשיג הסכמה רחבה בין מפלגות יריבות, מעוררת התנגדות עקרונית או מעשית בכל רחבי העולם הדמוקרטי. כמובן, יש ארצות שבהן היא בלתי נמנעת, מפני שבלעדיה אין רוב פרלמנטרי (גרמניה, למשל). אבל קואליציות הן תמיד תוצאה של נסיבות, לא של הכרה בצורך בקונסנזוס. ארה"ב נפטרה כמעט מכל מראית עין של הסכמות רחבות ברבע המאה האחרונה.

קונסנזוס אינו מצריך הסכמה פה אחד. אבל הוא אינו יכול להיות מבוסס על רוב מקרי. הוא מנוגד מוסרית, פילוסופית ומעשית להנחה ש"גם רוב של קול אחד הוא רוב". כמובן הוא רוב, אבל האם אפשר לבסס חברה מסובכת ורבת צרכים על רוב של קול אחד? האם אפשר לגרור את כמעט - חצי - האוכלוסייה בכיוון המנוגד מעיקרו לרצונה ולצרכיה?

פסימיות עמוקה

ב-2019, השמרנים בבריטניה נחלו את הניצחון הגדול ביותר של מפלגתם זה 30 שנה ויותר. אמנם 57% מן הבריטים הצביעו נגדם, אבל נוסחת הבחירות הנחילה להם 56% ממושבי הפרלמנט. הנה כי כן, השיטה הבריטית אינה מניבה תמריצים לבניית הסכמה רחבה, ואינה מניבה יציבות. אז מה היא כן מניבה?

אף כי השאלות הקונקרטיות האלה מוצגות בקונטקסט הבריטי, שאלות דומות, אם גם לא זהות, ראויות להצגה בכל הדמוקרטיות המערביות. כמעט כולן מתמודדות עכשיו עם משברים כלכליים ופיננסיים; כמעט כולן סובלות מקיטוב פוליטי משתק; כמעט כולן לוקות בחוסר יציבות; כמעט כולן מתאפיינות בפסימיות עמוקה. כל זה מתרחש על רקע איומים צבאים ופוליטיים חסרי תקדים לשלומן של הדמוקרטיות, מצד דיקטטורות המַשילוֹת את רוב עכבותיהן.

אין זו הפרזה להגיד שהדמוקרטיה המערבית עומדת במשבר החמור ביותר שלה מאז השפל הגדול של שנות ה-30. זה הזמן להזכיר למצביעים, על סף הקלפי, כי היא אינה מובנת מאליה. היא שברירית, היא מועדת לפורענות, היא זקוקה לתשומת לב אוהבת כדי להוסיף ולהתקיים.