במאה ה-20 ראינו את הנס הכלכלי הגדול בהיסטוריה. הוא נגמר

בשנת 1888 פירסם הסופר האמריקאי אדוארד בלאמי את אחד מרבי המכר הגדולים של המאה ה־19: 'במבט לאחור: 1887-2000'. הגיבור ג'וליאן ווסט נרדם ל־113 שנה, ומתעורר למציאות העתידנית של בוסטון בשנת אלפיים. באחד הרגעים, המארחת שלו מציעה לו לשמוע מוסיקה. כבן המאה ה־19, הוא מצפה שמישהו יתיישב לנגן. במקום זאת, היא נוגעת בחוגה והחדר מתמלא בצלילים. "נפלא!", הוא קורא. "באך בוודאי יושב ליד קלידי העוגב. אבל איפה העוגב?".

● צמחה באינסטגרם ומוכרת במיליונים: הציירת הצעירה שמסעירה את עולם האמנות
● החיילות שמסתערות על נתיב הקריפטו של ארגוני הטרור
● לימודים לעשירים והקלות לסלבס: מנכ"לית רייכמן עונה לכל הטענות | ראיון

אבל לא היה עוגב. האורח מהעבר מגלה להפתעתו שלמארחת יש אפשרות להעביר באמצעות קו הטלפון את נגינתן של ארבע תזמורות שמנגנות באותו רגע, ולהשמיע אותה ברמקול. הוא מתמוגג. אם לבני תקופתו הייתה אפשרות "לספק לכולם מוסיקה בבית שלהם, באיכות מושלמת ובכמות בלתי מוגבלת, מותאמת לכל מצב רוח, שמתחילה ומפסיקה לפי רצונך - היינו חושבים שהגענו לגבול האושר האנושי".

כיום, בעידן הסטרימינג, החזון הפך למציאות. למעשה, קפיצת הדרך הטכנולוגית שעברנו מהמאה ה־19 הפכה את האנושות לעשירה לאין ערוך. אם בני אותה תקופה היו יודעים כמה עשירים אנחנו, קובע פרופ' בראד דלונג, הם היו חושבים שאנחנו חיים בגן עדן. אוטופיה. אבל האם העושר הביא איתו גם אושר? האם הגענו ל'גבול האושר האנושי' שעליו דיבר בלאמי? כנראה שלא.

"לא הלכנו עד סוף הדרך והגענו לאוטופיה. אנחנו עדיין בדרך - אולי. כי אנחנו כבר לא יכולים לראות בבירור את סוף הדרך, או אפילו לאן מובילה הדרך שאנחנו עליה. מה השתבש?". השאלה הזאת עומדת במרכז Slouching Towards Utopia, ספרו החדש של פרופ' דלונג (DeLong), שיצא לאור בחודש שעבר, זכה לסיקור נרחב, מהפייננשל טיימס ועד לאקונומיסט, וגם הגיע (לשבוע) לטבלת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

 בראד דלונג / צילום: ויקיפדיה - Genevieve Schiffrar

דלונג, היסטוריון כלכלי המלמד באחת ממחלקות הכלכלה המובילות בארה"ב, באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, משוכנע ש'המאה ה־20 הארוכה', שבחישוב שלו נמשכה בין 1870 ל־2010, הייתה המאה "המשמעותית ביותר" בתולדות המין האנושי. ובהיסטוריה של התקופה הזאת, הכלכלה הייתה הרכיב החשוב ביותר. זו המאה שבה האנושות נחלצה מהעוני החומרי שליווה אותה לאורך רוב קיומה.

"אם יכולות הייצור מכפילות את עצמן כל 30 שנה, זה אומר שאחרי 150 שנה תהיה לך יכולת טכנולוגית שהיא פי 32 מאשר ב־1870", מסביר דלונג בראיון בלעדי לגלובס. זה נתון דרמטי. לפי החישובים שלו, "בין 1870 לימינו התרחשה התקדמות טכנולוגית כמו זו שנרשמה שבין 6000 לפני הספירה לבין 1870".

במילים אחרות, מאז 1870 למדנו איך להגדיל את העוגה הכלכלית לאין ערוך. זה היה אמור לשנות את החברה האנושית מהיסוד - לטובה. בעבר, אומר דלונג, "אנשים חשבו שהצדדים מעוררי הרתיעה של החברה האנושית נובעים מהעובדה שהעוגה קטנה מדי להספיק לכולם. מהצורך לעשות הרבה דברים נבזיים כדי שלך ולמשפחתך יהיה מספיק". אבל בעתיד שבו יהיה מספיק לכולם, חשבו, לא יהיה צורך לטרוח למצוא שיטות "לניצול, הונאה, שליטה ובזיזה". יהיה הרבה יותר קל ופשוט להתמקד בפעילות יצרנית. "רוב האנשים חשבו שברגע שנבין איך לאפות עוגה כלכלית מספיק גדולה, הבעיות של איך לפרוס את העוגה ולאכול אותה, כלומר לחלק את העוגה הכלכלית ולהשתמש בה כך שנחיה חיים בהם נחוש בטוחים ומוגנים, ונהיה בריאים ומאושרים - שאלה יהיו בעיות משניות".

זה לא קרה. "אנחנו עדיין ניצבים מול הבעיות האלה. רעב ובצורת עדיין קיימים. שיטפונות בפקיסטן, שאחריהם יגיע כנראה רעב, שלא לדבר על מצרים וניגריה שעלולות לעמוד בפני רעב נרחב בהמשך השנה. יש עדיין 500 מיליון אנשים בעולם שעדיין חיים כמו אבותינו בעידן הטרום־תעשייתי".

"ויש גם רובוטים קטלניים שמרחפים בשמיים מעל אוקראינה ומעל סוריה. פוליטיקאים שכדי לצבור כוח אומרים לאנשים שהם ניצבים בפני איומים קיומיים מאוייבים שבעצם דומים להם, אבל נמצאים מאחורי איזו גדר תיל. ואפילו במדינות הכי עשירות ושלוות, אנשים מנסים באופן ציני להטיל אימה בזקנים, ולרתק את העיניים שלהם למסכים בפחד. ולמה? כדי למכור להם מודעות לתרופות סוכרת מזויפות ולתרמיות קריפטו? זאת באמת לא אוטופיה. לא הצלחנו לנצל את הכוח הטכנולוגי שלנו על מנת ליצור עולם אנושי באמת".

כשאתה מציג את זה ככה...
"תראה. אני יושב כאן בשמש של קליפורניה. 30 דקות ברגל מהקמפוס של ברקלי, מהמרכזים האינטלקטואליים הגדולים של העולם. 20 דקות בתחבורה מהירה ממגרש השעשועים הנהדר שהוא מרכז סן פרנסיסקו. אני גר בבית יקר באופן אבסורדי. אני יכול לרכוש את כל מה שארצה לאכול בחלק קטן יחסית מהמשאבים שלי. ועדיין, חצי מייל מכאן, יש אדם שחי בקופסת קרטון. וזה לא מתחבר".

"בספרי המדע בדיוני שקראתי כשהייתי בן 12, או שהיו חברות עתידניות עם כוח טכנולוגי אדיר, שבהן כולם היו מאושרים, והבעיות היחידות היו של שעמום. או שהיו עולמות שבהם רובוטים רצחניים חגו בשמיים, והאקלים גרם לרעב נרחב. אבל בדרך כלל, אלה לא היו אותם עולמות. והעולם שלנו הוא כן כזה".

השנה שבה הכל השתנה

לפני שמגיעים לאכזבה, כדאי להתחיל בהבטחה. כדי שאפשר יהיה בכלל לדבר על אוטופיה, האנושות הייתה צריך לעלות על נתיב צמיחה מואץ, כזה שיאפשר לאפות עוגה מספיק גדולה עבור כולם. נכון, המהפכה התעשייתית התרחשה כבר בסוף המאה ה־18. אבל דלונג מסביר שהמהפכה הזאת אולי איפשרה לכלכל יותר בני אדם, אבל לא הרבה מעבר לכך. "השינוי הטכנולוגי פשוט הגדיל את כמות בני האדם בעולם, מבלי להגדיל את רמת החיים לאף אחד מלבד האליטה. האנושיות היתה ענייה באופן נואש, ונותרה ענייה באופן נואש". הזינוק האמיתי הגיע מאה שנה אחר כך, בסביבות 1870, שמהווה את "ציר ההיסטוריה" לפי דלונג.

 ניקולא טסלה במעבדה. ''העולם המואר בלילה במבט מהחלל, הוא העולם של טסלה'' / צילום: ויקימדיה - Dickenson V. Alley

זו הייתה למשל התקופה שבה פעל הממציא ניקולא טסלה, הגאון האקסצנטרי שהיגר לאמריקה מקרואטיה, ובתחילת דרכו ביבשת החדשה עבד עם תומס אדיסון, ממציא נורת החשמל. בהמשך חבר לממציא ולתעשיין ג'ורג' ווסטינגהאוז, ויחד איתו קידם את טכנולוגיית זרם החילופין, שמאפשרת להוביל חשמל למרחקים ארוכים. "העולם במבט מהחלל, מואר בלילה", כותב דלונג, "הוא העולם של טסלה".

אבל מעבר לגאונות, מה שאיפשר לטסלה וגם לאדיסון להפוך לממציאים רבי השפעה, לפי דלונג, הם שני מוסדות שהופיעו רק לקראת סוף המאה ה־19: המעבדה התעשייתית והתאגיד המודרני. הם סיפקו את המעטפת שאפשרה להם להתמקד בהמצאות, ולא בשלל תפקידים נוספים שמילאו קודמיהם, "מאמרגן ועד למנהל משאבי אנוש. העבודה הזאת נותרה בידי התאגיד. וזה היה הבדל ענקי. תהליך הפיתוח הפך למאורגן ושיטתי, וגם היישום של הטכנולוגיות החדשות הפך למסודר ומקצועי". לשני אלה הצטרפה עוד התפתחות חשובה: הגלובליזציה של סוף המאה ה־19, שיצרה שוק עולמי לטכנולוגיות החדשות. היא נשענה על בין היתר על המצאות כמו ספינות קיטור טרנס־אטלנטיות, שהופיעו באמצע המאה, ורשת הטלגרף התת־ימית, שאיפשרה ב־1876 לתקשר במהירות האור בין לונדון לניו זילנד.

 הנחת קו הטלגרף הטרנס-אטלנטי הראשון, 1866. הגלובליזציה יצרה שוק לטכנולוגיות החדשות / צילום: Associated Press

התאגיד המודרני, המעבדה התעשייתית, והגלובליזציה: אלה היו "שלוש החתיכות האחרונות בפאזל, המוסדות שנדרשו כדי להביא את צמיחת הטכנולוגיה מעל 2% בשנה בכל העולם, להכפיל את היכולת הטכנולוגית של האנושות מדי דור", מסכם דלונג. "אחרי 1870, אתה מקבל בכל עשור התקדמות טכנלוגית שהיה לוקח 45 שנה להשיג במאה של המהפכה התעשייתית, ו־140 שנה לפני 1770, בעידן המהפכה המסחרית והאימפריאלית". את התקדמות הטכנולוגיה, אגב, דלונג מעריך (באופן כללי למדי, הוא מודה), באמצעות מדד שבנה, ומשקלל את התפתחות ההכנסה הממוצעת לנפש בעולם עם הגידול באוכלוסייה.

תאגידים שמפעילים מעבדות תעשייתיות: אלה לא בדיוק עסקים קטנים. דלונג מתאר מציאות שבה מספר קטן של חברות ענק (אוליגופולים) שולטות בשרשרת הערך. צמיחה נוסח אדם סמית, כלכלת שוק שבה לכולם יש רכוש פרטי, "היא דבר נפלא". אבל היא הייתה יכולה להפוך אותנו לעשירים פי 2-3 מאבותינו הטרום־תעשייתיים, הוא מסביר, בעוד שהיום אנחנו עשירים פי 20 או 40. "וזה דורש גודל".

"אנחנו צריכים תחרות", אומר דלונג, "אבל אנחנו צריכים גם מניע לבצע הרבה מחקר ופיתוח, וזה אומר שמישהו צריך לשלם על זה, ולראות אפשרות להרוויח. כשאתה אחד מאלף יצרנים, ואתה יודע שאם תמציא משהו כולם יעתיקו ממך מיידית, אתה לא תמקד את רוב תשומות הלב שלך בשיפור טכנולוגיית הייצור". לעומת זאת, אם אתה ענקיות שבבים כמו TSMC הטייוואנית, או אינטל האמריקאית, "אתה חושב מאוד מאוד קשה על מחקר ופיתוח, ומקדיש לזה המון משאבים".

שינויים בקצב מסחרר

דלונג החל לעבוד על הספר לפני 28 שנה, ב־1994, עוד לפני שהמאה ה־20 נגמרה. הוא היה אז בוושינגטון, חלק מממשל קלינטון, בו שימש המשנה לסגן שר האוצר האמריקאי לענייני מדיניות כלכלית. בין היתר היה מעורב בהסכם הסחר החופשי בצפון אמריקה, מסמלי הגלובליזציה לטוב ולרע. ב־1997, השנה בה החל ללמד בברקלי, הפיץ טיוטה חלקית של הספר, שהיה אמור לצאת עד סוף המאה. הכלכלן פול קרוגמן קבע בשנת 2000 שהספר הוא "כבר קלאסיקה למרות שטרם הושלם". לקח לדלונג עוד 22 שנה לפרסם אותו. "היסטוריה כלכלית חדשה וסמכותית", קבע קרוגמן בביקורת על הספר בחודש שעבר.

 הספר החדש. 28 שנות כתיבה / צילום: ויקיפדיה

בזמן שדלונג כתב, קרו לא מעט דברים: מהפיגועים במגדלי התאומים, דרך מלחמת עיראק, ועד למשבר הפיננסי ועליית טראמפ לשלטון. דלונג המשיך לכתוב ולכתוב, וגם הספר שלו הפך לפחות אופטימי. בינתיים, דלונג התפרסם לא רק תודות לעבודתו האקדמית. הוא היה גם לאחד מראשוני הבלוגרים הכלכליים, לקול ליברלי בולט במחנה הדמוקרטי, והוא מקיים גם היום נוכחות ענפה ברשת. בשבועות האחרונים, דלונג רואה נחת. הספר זוכה לתהודה לא מבוטלת, לכיסוי נרחב, וללא מעט תשבוחות (וגם לתלונות על רוחב היריעה שלו, כמו שדלונג מזכיר בעצמו - וזה אחרי שוויתר על מאות אלפי מילים שכתב).

שם הספר, Slouching Towards Utopia, רומז לשורה החותמת את ה"ההתגלות השנייה", שירו האפוקליפטי של וויליאם באטלר ייטס, מיצירות המופת של השירה האנגלית במאה ה־20. זו מאה שבה התרחשו שתי מלחמות עולם והרבה מלחמות אחרות, אימפריות נפלו, ואידאולוגיות עלו וקרסו. אבל דלונג מתעקש שהמפתח להבנת המאה ה־20 הארוכה הוא הכלכלה. בעידן שבו הטכנולוגיה משתנה כל כך מהר, הוא מסביר, אין פלא שרואים כל כך הרבה תהפוכות.

דלונג מציע מטאפורה מעולם המחשבים: לחשוב על היכולת הטכנולוגית שלנו בתור החומרה, שמשתנה מהיסוד מדי 30 ומשהו שנה, כלומר כל דור. זה מצב מתאגר, שבו צריך להבין איך לכתוב מחדש את התוכנה שרצה על החומרה הזאת, "קוד הפעלה כלכלי, חברתי, פוליטי" - מבלי שכל העסק יתרסק. כי כאשר קצב השינוי הטכנולוגי כל כך מהיר, דלונג מסביר, כנראה ש"המוסדות הסוציו־אקנומיים, תרבותיים ופוליטיים שהיו לך לפני דור, לא יתאימו לאופן שבו אנשים חיים היום, ולעמדות שיש להם עכשיו". מה שעבד לפני דור, לא בהכרח יעבוד היום.

  

"זה אתגר דחוף מאוד", מחדד דלונג, "כי ייתכן בהחלט שתהיה התרסקות. הטכנולוגיות החדשות לא מגדילות את התפוקה של כולם פי שניים וזהו. הן הופכות את חלק מהאנשים, בחלק מהתעשיות, ליצרניים פי חמישה, ובמקביל תעשיות שלמות, מקצועות, פרנסות, קהילות, פשוט מתייבשות ונישאות ברוח. זה מה שמכונה הרס יצירתי (מונח אותו טבע הכלכלן ג'וזף שומפטר). ואנשים דורשים שקוד ההפעלה החדש יהיה מסוגל להתמודד עם ההרס הזה".

למעשה, לפי דלונג, אולי גם בימים אלה אנחנו חווים רגע כזה. כשהכלכלה נפתחה אחרי המגפה, התוצאה הייתה אינפלציה. ואם האינפלציה שמרקיעה שחקים תסתבר בכל זאת כחולפת, יכול להיות שנסתכל עליה בדיעבד כדבר טוב, הוא מסביר. כתהליך התאמת המחירים לצורת התארגנות כלכלית יותר יעילה. "אנחנו לא בונים את הכלכלה בדיוק כפי שהייתה לפני הקורונה, אלא מקבלים כלכלה עם יותר עבודה מרחוק, ייצור של יותר סחורות, פחות קניות גוזלות זמן בעולם האמיתי ויותר משלוחים, שרשרת אספקה יותר יעילה, ועוד. זה הרס יצירתי".

את הפרשנות האפשרית הזאת, מספר דלונג, הוא פירט בראיון שהתפרסם במגזין פור'צן, כמה ימים לפני שאנחנו מדברים. למרבה הפתעתו, הריאיון הזה הוביל המון אינטרנטי להסתער עליו, לראשונה בחייו, אחרי אייטמים בפוקס ניוז וציוצים בטוויטר. "ועכשיו יש לי תיבת דוא"ל מלאה בהודעות נבזיות, ויותר מאלף תגובות, כמעט כולן נבזיות, לכתבה בפורצ'ן. וכמעט כולן מגיעות מהצד הימני". מה שמשונה, הוא מוסיף, הוא שהרעיון שהמחירים והשוק אמורים לשחק תפקיד בהסתגלות הכלכלה מאוד מתאים לצורת החשיבה של הכלכלן פרידריך פון האייק, מי שאמור היה להיות "הנסיך האינטלקטואלי של הימין" - ומי שמשחק תפקיד חשוב בספר שלו.

 פרידריך פון האייק / צילום: ויקיפדיה

הסוציאל־דמוקרטיה לא תשוב

בסיפור שאותו מספר דלונג, אפשר לזהות לאורך ההיסטוריה של המאה ה־20 תנועת מטוטלת, הלוך ושוב, בין שני קצוות. באחד מהם הוא מציב את פרידריך פון האייק, הכלכלן האוסטרי זוכה הנובל, יליד סוף המאה ה־19, ואחד מגדולי תומכי השוק החופשי.

"האייק ראה באופן מאוד ברור ומדוייק שמכונת יצירת העושר הזאת נשענת על כך שייתנו לכלכלת השוק לרוץ", אומר דלונג. זו תפיסה שמנותקת משיקולי הוגנות. "השוק נותן כוח חברתי לאנשים ששולטים על משאבים בעלי ערך, כלומר משאבים שנמצאים במחסור והם גם יצרניים. ואין לזה קשר להוגנות או למה מגיע לאנשים". יותר מזה: ניסיון להכניס למערכת שיקולי צדק רק "יהרוס את יכולת השוק ליצור עושר, וגם לא יוביל לצדק חברתי אמיתי". המסר של האייק, לפי דלונג, הוא "השוק נתן, השוק לקח, יהא שם השוק מבורך".

בצד השני ניצב הכלכלן היהודי-הונגרי קרל פולני (Polanyi), בן תקופתו של האייק. לפי פולני, מסביר דלונג, "כלכלת השוק היא יצרנית באופן מדהים, והיא מתמרצת יצירת טכנולוגיות נפלאות. אבל אנשים לא יסכימו לחברה שבה הזכויות היחידות שחשובות הן זכויות קניין, ושבה האנשים היחידים עם כוח חברתי כלשהו הם העשירים. מצב כזה יוביל לתגובת נגד. אם רוצים חברה מתפקדת, מבלי למצוא בראשה סטאלין או היטלר או מישהו דומה, חייבים למצוא דרך לשמור על השוק במקומו, לזכור שהשוק נוצר עבור האנשים, ולא האנשים עבור השוק".

 קרל פולני / צילום: ויקיפדיה

המאבק בין שני החזונות האלה, על איך לכתוב מחדש את "התוכנה הכלכלית, חברתית, פוליטית, תרבותית" שלנו, אומר דלונג, הוא דרך טובה להבין הרבה מהמאבקים הפוליטיים במאה ה־20. ובהיסטוריה שהוא מגולל, שמור מקום מיוחד לתקופה בה המערב מצא דרך לאחד ביניהם: העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, שזכורים בארה"ב כעידן הזהב של מעמד הביניים ובצרפת כ"30 השנים המופלאות". יש המתייחסים אליהם בתור "עידן הניו־דיל". דלונג מכנה אותם עידן הסוציאל־דמוקרטיה.

בתקופה הזאת, מדינות המערב העשירות ביותר (ה־G7), דהרו קדימה, כהגדרת דלונג. אם בין 1870 ל־1913 הן צמחו בקצב של 1.42% לשנה, ובין 1913 ל־1938 הן צמחו בקצב של 0.7% בלבד, הרי שבין 1938 ל־1973 הן צמחו בממוצע ב־3% לשנה, למרות ההרס של מלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופה, מפרט דלונג, שבה היה מקום נרחב לכלכלת שוק, במקביל לחלוקה נרחבת מחדש, "למחשבה שחייבים מסים גבוהים וסובסידיות כדי לשנות את מחירי השוק כך שיתאימו לערכי הצדק החברתי". מסים גבוהים כאלה, הוא מזכיר, התאפשרו רק בגלל שהיו נחוצים במקור כדי להילחם במלחמה הטוטאלית מול גרמניה. הם אפשרו בהמשך לממשלות לספק "כמות גדולה של שירותים וסחורות לאנשים פשוט בגלל שהם אזרחים". ולכל אלה נוסף רכיב שלישי, מבית מדרשו של הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס: הדגש על תעסוקה מלאה במשק, שהגדיל את כוחם של העובדים בכלכלת השוק, יצר ביקושים, ובגלל שהיה כרוך בריביות נמוכות, גם נתן תמריץ לבעלי ההון להשקיע את כספם באפיקים יצרניים.

אבל לפני ששוקעים בנוסטלגייה לעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה, או חולמים על חזרה אליו, דלונג מציע שתי תובנות. ראשית, כאמור, מה שהתאים לעידן אחד לא בהכרח יתאים לאחר. זה הרי כל העניין: הכלכלה משתנה בקצב מסחרר, ואנחנו צריכים ליצור מוסדות חדשים שיתאימו לה. אבל מעבר לכך: בסוף שנות ה־70, הסוציאל־דמוקרטיה כבר לא סיפקה יותר את הסחורה.

הצמיחה לא חלחלה

"כאשר יש אינפלציה, אפילו מתונה, לאורך עשור שלום", אומר דלונג, "אנשים חשים תסכול לגבי יכולת הממשלה לנהל את הכלכלה באופן שיאפשר להם לקבל את מה שהם רוצים במחיר שהם ציפו לו. הם חושבים שמישהו אחר יוכל לעשות עבודה יותר טובה". וזה בדיוק מה שקרה בארה"ב בשנות ה-70, כתוצאה משילוב של ניהול כלכלי כושל, וזינוק במחירי הנפט. במקביל, קצב הצמיחה החל להאט, ולא רק בגלל הזינוק במחירי האנרגיה, אלא גם בגלל שלל גורמים נוספים, שעוד ניגע בהם. וההאטה הזאת, שעדיין קשה להסביר אותה עד הסוף, לפי דלונג, יצרה אכזבה. הציפיות שהתקבעו בעידן הצמיחה המהירה, לא התממשו.

לאינפלציה ולהאטה בצמיחה נלווה גם משהו עמוק יותר. פתאום צץ מחדש החשש, שאולי תמיד "התחבא בצללים", לפיו יש מי שמנצלים את המערכת ואת רשת הביטחון החברתית, שמקבלים יותר ממה שמגיע להם. חשש שמתכתב עם הרצון להוגנות שעליו מדבר פולני, ונדחק הצידה כשהצמיחה דוהרת, מסביר דלונג. אבל היא הפסיקה לדהור.

בתמצית הקיצור, זה היה הרקע למפנה הניאו־ליברלי אותו הובילו הנשיא רונלד רייגן, בארצות הברית, וראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר, בבריטניה. עידן של הורדת מסים, קיצוץ בהוצאות הממשלה, מלחמה בעבודה המאורגנת - והכל בשם השוק החופשי. זה עידן שנמשך עשורים, אולי עד ימינו. אבל למעשה, מדגיש דלונג, גם הוא לא סיפק את הסחורה, עוד בשנות ה־80. הוא מונה שורת הבטחות שלא התממשו, ובראשן ההבטחה לחזור לצמיחה המהירה של תחילת שנות ה־70.

 רונלד רייגן, נשיא ארה''ב (מימין) ומרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה, 1981. מפנה ניאו-ליברלי / צילום: Associated Press

דלונג שופך ביקורת על אלה מעמיתיו למקצוע ש"לא עושים את החשבון נכון", וטוענים שרייגן "פתח את השער לדור של צמיחה כלכלית בסדר גודל שלא נראה כמוהו". זה אולי נכון, הוא אומר, "לגבי הסופר־עשירים". מי ש"סתם עשיר", ראה את ההכנסה שלו צומחת באותו קצב כמו שהיה רואה בין 1945 ל־1975. "אבל כל מי שמתחת לזה ראה צמיחה נמוכה בהרבה, וצניחה ברבים מהמדדים של מעמד הביניים לסטטוס וכבוד".

דלונג הוא לא הראשון או האחרון שמותח ביקורת על מה שמכונה העידן הניאו־ליברלי. אלא שלהבדיל ממבקרים אחרים שלו, דלונג נטל בו חלק, בתקופתו תחת רוברט רובין, שר האוצר של קלינטון, שהגיע לוושינגטון היישר מוול סטריט. בספר שלו, דלונג מספר שהוא מוצא עצמו מתווכח עם האני הצעיר שלו.

תוכל להרחיב?
"אני מתנדנד בין להיות סוציאל־דמוקרטי, לניאו־ליברל שמאלי", אומר דלונג. לביקורת על עודף הביורוקרטיה של הסוציאל־דמוקרטיה יש עדיין הרבה כוח בעיניו, וכך גם לטענה שהיא נוטה להילכד בידי "גוזרי רנטות" למיניהם. אם רק אפשר יהיה למצוא את המקום הנכון לשווקים, להשתמש בתמריצי מנגנון המחירים, להפחית את הביורוקרטיה - אפשר יהיה גם לחזור לצמיחה מהירה, כך לפחות האמין. וכשהצמיחה מהירה, פחות אכפת לאנשים אם מישהו אחר אולי מקבל יותר משמגיע לו. הרעיון היה "לשחזר את הסוציאל־דמוקרטיה בעור כבש ניאו־ליברלי", כהגדרתו. "ואתה יודע, אולי זה היה יכול להצליח", הוא אומר, ומעלה שורת תרחישים שבהם המציאות הייתה יכולה להיראות אחרת. לו רק היה עוד קול אחד בעד מס האנרגיה של סגן הנשיא אל גור, המאבק בהתחממות הגלובלית היה במקום אחר. ואילו רק אחד משופטי העליון היה מכריע אחרת בשנת 2000, גור היה נשיא, וג'ורג' בוש לא היה שורף את העודף התקציבי של קלינטון על קיצוצי מסים. ואז, "אולי היינו קרובים יותר לאוטופיה".

אבל מצד שני, דלונג חושד "שהאני הצעיר שלי השלה את עצמו". הרי קלינטון בעצמו הכריז ש"עידן הממשלה הגדולה נגמר". וברק אובמה קבע ב־2010 שהגיע הזמן שממשלת ארה"ב תהדק את החגורה. "העובדה היא שהטיעונים שלנו בעד חזרה לסוציאל־דמוקרטיה, או אפילו בעד ניאו־ליברליזם שמאלי יציב, לא היו משכנעים. ולא רק בארה"ב, אלא גם בבריטניה. וגם בגרמניה. ובצרפת, ובאיטליה. מבין מדינות ה‏־G7, רק קנדה פחות או יותר מניפה את דגל הסוציאל־דמוקרטיה. וזה אומר משהו על כמה השליתי את עצמי ב־1993, כשחשבתי שאנחנו על סף החזרת הניו דיל".

סוף המאה האמריקאית

האם ההתחממות הגלובלית מטילה צל על הצמיחה וההתקדמות הטכנולוגית של 150 השנים האחרונות? אחרי הכל, אנחנו יודעים עכשיו שנלווה להן מחיר כבד, שעשוי להרחיק אותנו מאוטופיה.

"כן. אני חושב שקרוב לוודאי ההתמודדות עם ההתחממות הגלובלית תהיה מאוד יקרה, ותסכן הרבה ממה שיכול היה להיות צמיחה כלכלית לאורך שני הדורות הבאים. והעלויות האלה מועצמות בסדר גודל לאור הכישלון שלנו לתפוס את עצמנו בידיים מבחינה פוליטית".

 דונלד טראמפ, נשיא ארה''ב לשעבר / צילום: Associated Press, Nick Wagner

במציאות הזאת, שפתאום שוב יש בה מקום להרהורים מבית מדרשו של בן המאה ה‏19, תומס מלתוס, על מחסור שניצב בפני האנושות, היא כבר מציאות שונה מזו שאותה מתעד דלונג. בכל מקרה, המאה ה־20 הארוכה הסתיימה מבחינתו ב־2010, בלי שהגענו לאוטופיה. וגם בלי שיש לנו אלטרנטיבות טובות יותר לנאו ליברליזם.

למה דווקא 2010? דלונג מסביר שראשית כל, פשוט צריך לסיים את הנרטיב מתישהו. "והיו המון דברים שקרו בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים". פיגועי 11 בספטמבר ב־2001 הוכיחו שמלחמות הדת לא נעלמו, הפלישה האמריקאית לעיראק ב־2003, נתנה אות לחימוש מחדש של העולם. במקביל, ב־2005, "המנוע הטכנולוגי שמניע את מהפכת המידע החל לגמגם". קצב גידול הפריון בעולם צנח בחצי, ל־1%.

בהמשך הגיעו המשבר הפיננסי, וההתאוששות האיטית בעקבותיו, והוכיחו שנשכחו לקחי השפל הגדול, ו"שהממשלות הניאו־ליברליות של העולם לא מסוגלות לנהל את הכלכלות שלהן כך שיחזרו במהרה לתעסוקה מלאה. ואז אנחנו רואים את עליית מה שאנשים קוראים לו בנימוס פופוליזם - ומה שאני קורא לו ניאו־פשיזם, ומדליין אולברייט המנוחה (שרת החוץ של קלינטון), קראה לו פשיזם, ומי אני שאתווכח איתה - שמופיע כזרם הפוליטי האנרגטי החדש והמשמעותי בחלק ענקי של העולם. יש אויבים מבית ומחוץ, ודרוש מנהיג חזק ללכת בעקבותיו". לא נראה, כך מעיר דלונג, שיש לנו כרגע אלטרנטיבות טובות לניאו־ליברליזם.

עבור דלונג, המאה ה־20 היא בבירור מאה אמריקאית. וכיום, הוא אומר, "אתה לא יכול למצוא אף אחד בהודו או בסין שיגיד מצבנו היה טוב יותר אם היה לנו דונלד טראמפ בראש הממשלה, במקום שיהיה לנו מודי או שי". התחושה היא שלארצות הברית - המדינה שאותה כינה ב־1917 המהפכן הרוסי ליאון טרוצקי "הכבשן שבו מחשלים את העתיד", מספר דלונג - כבר אין הרבה ללמד את שאר העולם. אנחנו עוברים לעולם שהוא "הרבה יותר רב קוטבי, והרבה יותר כאוטי".

 שי ג'ינפינג, נשיא סין / צילום: Associated Press, Ng Han Guan

"כל הדברים האלה גורמים לי לחשוב שהסיפור של המאה ה־20, שבה הטכנולוגיה הכפילה את עצמה מדי דור, שבה בעודנו אופים עוגה כלכלית מספיק גדולה, השאלה הייתה האם נמצא דרך לחלק אותה באופן הוגן ואז לטעום אותה, להשתמש בה כראוי - שהסיפור הזה נגמר, וסיפור חדש התחיל. אני לא יודע מהו הסיפור החדש, אבל אני חושב שהוא התחיל".

בראד דלונג (62)

אישי: נשוי לאן, פרופ' למשפט, ואב לשניים. מתגורר בברקלי, קליפורניה

מקצועי: היסטוריון כלכלי ופרופ' לכלכלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. שימש כמשנה לסגן שר האוצר האמריקאי לענייני מדיניות כלכלית בממשל קלינטון

עוד משהו: מראשוני הבלוגרים הכלכליים, עוד לפני שנטבע המונח בלוג

המאה ה-20 הארוכה לפי בראד דלונג

1870-1914 - תור הזהב הכלכלי של עידן הגלובליזציה הראשון

1914-1929 - מלחמת העולם הראשונה, שיקום כושל שמסתיים בקריסה

1929-1945 - השפל הגדול, חוסר יציבות פוליטי ומלחמת העולם השנייה

1945-1975 - עידן הסוציאל־דמוקרטיה, איזון בין השוק לבין המדינה ותעסוקה מלאה

1975-2010 - עידן הניאוליברליזם, הממשלה נסוגה מהכלכלה לטובת השוק החופשי